שו"ת ברוך השם קסח

סימן ע"ב

נשאלתי מהגביר ר' שמחה ליבער מאן. על דבר הצוקער של פסח מהאפאראט התשעה עשר שבתחלת עשייתו היו ישראלים וגם הפילטערס הוכשרו כד"ת לחוק פסח גם ע"ז האפאראט אך באמצע בביאת הסירעפ לתוך הסבארניק ובעת שיצא מהאפאראו לתוך הפארמעס גירש הדירעקטיר השומרי ישראל על משך ששה שעות. ואח"כ כשהביאו הפארמעם על השאשניע לתת לתוכו הקליירעס שוב הרשה הדירעקטיר לעמוד שם ישראלים להשגיח ולפי"ז הי' בתחלה שמור וסוף שמור רק באמצע לא נשמר מישראל עע"ג. ובשגגה ניתנו הקוויטלאך ההכשרים על ההוטין כולם מן האפאראט הזה. ונתערב הצוקער מן האפאראט הזה עם הצוקער של פסח שהי' מן השמונה עשר אפאראטין הכשרים כנכון בלי פקפוק. ונשאלתי ע"ו

תשובה. הנה טרם שיש לעיין בזה מהש"ס והפוסקים מוכרחני לפרוט על איזה זמן יש לחוש כאן

א הנה ידוע לי בטיב אשר בעת ביאת הסירעפ לתוך הסבארניק וכל הזמן שמשתהה הסירעפ שם עד התקבץ השיעור שיהי' ממנו אפאראט שלם התם חשש רחוק מאוד פן טבלו הנכרים שם חתיכת פת מצד כמה טעמים. חדא ידוע לי בבירור כי ראיתי סדר עשייתו בעינא פקיחא שהאדונים הדירעקטורין וכל המשגיחים שמה מהאדונים וגם הסאחארוואר מקפידים מאוד שלא יפול שום תערובת פירור משהו כלל וכלל שלא יהי' מתוקן כראוי. ולכן בזאוואדין כולם שנעשה שם הצוקער של פסח של הג' ליבער מאן מכוסה כל הסבארניק כראוי ונכון. וגם כל הרערין שהסירעפ הולך לתוך הסבארניק דרך הם מכוסין וחתומין. וכיון שזה ברור שהבעלי המלאכה בעצמן מקפידין על הפועלים שלא יטבלו שוב לא שייך לחוש לומר שמא יטבלו. דמלבד ישראלים הלא מירתתי הפועלים שלא יענשו מהבעלי זאוואד. וזה ברור ששם אין טובלים ותו אפילו אם נפל שם פירור מה הוה דהא אח"כ נכנס כל הסירעפ לתוך האפאראט להתבשל שם. וידוע להבקיאים אשר על הבישול הסירעפ שיתהווה צוקער נצרך חום גדול אשר חום כזה הוא יותר חם מחום האש הטבעי ממש שמן העצים וא"כ הרי י"ל אפילו נפל שם פירור נשרף הפירור מחמת החום הזה דהא הוא אינו סובל חום הזה. והרי קיי"ל כרבא (פסחים כ"א ע"ב) חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו. ועיין בר"ן דה"ה אפילו באכילה. והגם דהמג"א (סי' תמ"ב) הביא פלוגתא בזה היינו ודאי חמץ אבל לא ספק כזה. והא בתערובת לא אמר המג"א רק בעיני'. אבל לא ע"י תערובת. ואך אפילו תימא דכיון שהפירור מעורב עם הסירעפ כשם שהסירעפ לא נשרף כן גם הוא קיים. אפ"ה החוש מעיד לנו שע"י חום גדול ונורא כזה נמחה ודאי הפירור שיפול שם להיות ממש כמו מים בעלמא. ולא שהוא עומד בעבייתו כ"ש. א"כ הרי נתערב עם הסירעפ ונעשה כגוף אחד עמו ושוב אינו חוזר וניער לכ"ע בבירור. וכאן יש אלפים פעמים ס' כנגדו ונתבטל ולח בלח אינו חו"נ. והא גופא דפירור בלח אינו מתבטל וחו"נ רק הט"ז (ביו"ד סי' ק"ד) תפס זה לסברא מוחלטת וברורה אבל שאר פוסקים מסתפקים בזה ג"כ. א"כ הרי בכה"ג בספק פירור ודאי כולם מודו דאין חשש. מכל הלין ברור דעל זה הזמן אין שום חשש כלל. מצד כל הסברות שבררנו. אך נשאר לנו לדון על הזמן ביאת הצוקער לתוך הפארמעס שבזמן הזה יש לן לחוש ולומר שמא טבלו הנכרים שם פתן בעת שמגיסים בהסכינים בהפארמעס למעלה בשפתן דאז שום בישול אח"כ אין לו ואם נפל פירור יש לחוש שנשאר שם

בהנה לכאורה י"ל דכיון דכאן הוה ספק מגע ספק אם נגע הנכרי בפתו לתוך הצוקער ספק לא נגע. א"כ הרי אמרו בש"ס (נדה פ"ק דף ג' ע"א) דבר מוחלט ר"ש גמר לה מתחלת טומאה מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע ברה"ר טהור ה"נ וכו' ואפילו רבנן דפליגי לא חלקו רק בסוף טומאה אבל זה הלכה ברורה כשמש דבתחלת טומאה ספיקא טהור ברה"ר. והלא הכא רה"ר הוה דאפילו שלשה אנשים לבד מקרי רה"ר מכ"ש במקום זאוואד ששם עוסקים עד אלפים פועלים וכיון שרק ספק נגע נימא ספק טומאה ברה"ר טהור. ועיין ש"ס (נזיר ד' נ"ז ריש שני נזירים) דתלתא הוו רה"ר ועיין (תוס' פ"ק דנדה. ועיין פ"ק דפסחים ד' י"ט) דעזרה רה"ר היא וד"ל

ג אמנם מזה עצמו יוצמח לנו לאסור הצוקער דהנה מה דרצינו לומר כמו דספק טומאה בתחלתה ברה"ר טהור הנה כבר חילקן הש"ס (בחולין ד' מ"ג ע"ב) וז"ל הש"ס וליטעמיך נדמי' לספק טומאה ברה"ר אלא התם הלכתא גמירי לה מסוטה ופירש"י שם בין לענין טומאה ברה"י בין לענין טהרה ברה"ר אינו אלא הלכתא גמירי לה מסוטה ואין טעם בדבר ולא גמרינן לה מינה דכי גמירי לה בסוטה דוקא וטומאה דכוותה עכ"ל רש"י. הלא החליט לן הש"ס דאיסורא מטומאה לא ילפינן. ואך יהי' נשאר לנו לומר היתר על דרך זה פשוט. כיון דהוה ספק נוקמא על חזקת כשרות או חוקת הגוף. והעמד דבר על חזקתו קיי"ל גם לענין איסור כידוע בכל התורה כולה דמעמידין כל דבר על חזקתו הראשונה. כמו לענין נשחטה הותרה. וחזקת חי. וחזקת פנויה. וחזקת כשרות דאנשים. וכמ"כ חזקת חטים. וחזקת טבל. והיינו שמעמידין הבהמה או האדם או האשה או החטים וכל הדברים דכמו שהיו בעת שנולדו או דבאו לעולם כן נמי השתא כן ולא יצאו מחזקתן. וה"נ נרצה לומר לענין הצוקער דכיון דספק הוא שמא נגע הנכרי בפתו אצלו אוקמינן על חזקתו כמו שבשעה שנעשה הפיסאק או שנתבשל בהאפאראט כנ"ל הי' אז כשר לפסח כן נמי השתא ולא איתרע בי' מילתא שיהי' יוצא מהכשירו וד"ל

ד ונהי דיש לחלק הענין ולומר דעד כאן לא מצינו העמד דבר על חזקתו רק כמו חזקת חי למשל דאם נרצה לומר שמת הרי אותו הדבר העצם שידענו מקודם שהי' חי אנו רוצין לומר שהוא בעצמו איתרע בדבר עצמי ומת שפיר אמרינן אוקמא על חזקתו. אבל כה"ג אפילו אם נימא שנתערב שם פירור הרי לא אמרינן שעצם חומר הצוקער נתחמץ רק שנפל בו מין אחר ודבר אחר גרמו לאסור אבל הצוקער לעולם בחזקתו כן י"ל לכאורה. (ועיין בש"ס בכורות כ"ז א'. לענין חלת חו"ל ועיין פסחים צ"ה ע"ב ועיין כריתות יו"ד. ועיין תוס' חולין ד' י"א א'. ד"ה חטאת) ודו"ק. אבל אחר העיון הרי רואין אנו שזה תלוי בפלוגתת האחרונים. דהנה הרמ"א ז"ל (ביו"ד סי' צ"ו סי' א') כתב דאם יש ספק אם נחתך הצנון בסכין של איסור אזלינן לקולא. והשיג שם הש"ך על הרמ"א וביאר שם הכו"פ דברי הרמ"א משום דאוקמינן הצנון על חזקת היתר והעמד דבר על חזקתו דלא נחתך בסכין של איסור יעוי"ש. הרי דעת הכו"פ דאפילו אם הריעותא מחמת דבר אחר אפ"ה כיון דעכ"פ כשנחוש להריעותא יצמח איסור לההיתר נהי דאינו מחמת עצמו עכ"פ יהי' אסור שפיר גם כה"ג מוקמינן על חזקתו (והשו"ת תולדות יצחק סי' י"ז) השיג על הכו"פ. וביאר להדיא כחילוק הנ"ל דדוקא היכא שהריעותא מחמת עצמו אוקמינן על חזקתו אבל היכא שהריעותא מחמת דבר אחר לא. יעוי"ש. א"כ בנ"ד בהצוקער לדעת הכו"פ יש לומר על הצוקער דנוקמא על חזקתו. כמו בכל היתר שנרצה לחוש פן נתערב בו איסור. ולהתולדות יצחק לא נימא על הצוקער אוקמא על חזקתו כיון שאנו חוששין רק לתערובת פירור

ב והנה באמת יש להעמיק בזה דלכאורה לפי"ז הסברא א"כ נימא גם באם ספק נגע במת או בשרץ וכיוצא לימא דלא שייך כה"ג לומר חזקה דהא הטומאה באה מחמת המת והשרץ. ולא טומאה מגופה ונבוא לחלק ח"ו דבספק טומאה מגופו כגון זב וש"ז וכיוצא כה"ג דוקא מוקי אחזקתו ולא בטומאה