שו"ת ברוך השם קסו

אחר ששוב לא יהי' לישיבה לעולם טהור משום מדרס. אבל להתלמד מכאן לדין תשמיש קדושה ליכא ללמוד מכאן. אך עכ"פ יש לן בעל הבאר יעקב והמור וקציעה שפוסקין להדיא להיפך מהמחבר והרמ"א ומתירין מדיוק משנה זאת ליקח בגדי אשה למפה ולפרוכת. ורבינו המגן אברהם ז"ל מכריע בין השיטות ומחלק בדבר דהיכא שנשתנה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי והביא ב' ראיות חזקות. א) מהכיור שנעשה ממראות הצובאות ועוד הרי כל הקרבנות היו מהבהמות שההדיוט הי' משתמש בהם מקודם אלא ודאי כיון שנשתנה צורתן דמעיקרא הי' מראה (שפיגל) ועתה כיור ומעיקרא הי' הבהמה חי' ועתה נשחטה דמעשה השחיטה שינתה לגמרי לכן שרי. וא"כ היכא שקורעין הבגד של האשה ותופרין את המפה או הפרוכת או המעיל כל שעושין שינוי שרי להמג"א גם מבגד אשה. וגם העשוי לתאוה דהרי ראייתו מהכיור והתם הרי בהדיא לא רצה משה רבינו משום דעשו ליצה"ר כדפירש"י בחומש פ' ויקהל. והקב"ה התירו. והמג"א למד לכל הדברים א"כ גם מבגדים העשויין להתנאות ולהתקשט ולמצוא חן בעיני בעליהן ג"כ שרי לתשמישי קדושה כל שמשנין הצורה

ג ורבינו החות יאיר (בתשובה סי' קס"א) הביא דברים ברורים דכל שלא נעשה להתקשטות הנשים שרי גם בלי שינוי דאין הלכה כר"א בן שמוע (במנחות ד' כ"ב) אלא כר"א בר' שמעון וסובר ג"כ כהבאר יעקב והמו"ק דאפי' שלא ע"י שינוי שרי לעשות מבגד אשה פארטיך מעיל לס"ת ורק אם עשוי ליצה"ר כמראות הצובאות אז הוא דצריכין שינוי א"כ נתברר דיננו דברור כשמש שכל שנשתנה שרי גם מבגדים העשויין להתנאות ולהתקשטו ומשארי בגדי הנשים שרי לכתחלה בלי שינוי כלל. והכל בעבור כי אין הלכה כר"א בן שמוע וד"ל. אבל במה דברים הנ"ל אמורים בבגדים שלא נעשו לעבירה אבל היכא שהי' בהן סרך עבירה דזנות אין זה ענין כלל להך דינא. דהמראות הצובאות הרי היו מנשים צדקניות שבדור ההוא. אבל מבגדים המופקרות להשתמש בהן עתה תשמיש קדושה אפשר דודאי אסור. וראשית נראה להוכיח לאיסור מדברי החות יאיר שם (סוף סי' קס"א) שהי' מעשה שקנו מפה יפה ומרוקמת מהתוגרמים שבאותו המפה היו מכניסים ילדיהם לדתם ואמונתם ע"י הכומרים ורצו ליקח המפה הזאת לס"ת ואסר בהדיא. וה"נ אותו הבגד שהזונה מתקשטת בה לפי הנראה ודאי דאסור. ודין זה באמת נובע משורש הזה. דהא קיי"ל דכל בהמה כשר לגבוה הגם שכבר ילדה דרק בפרה אדומה דייקינן שלא יעלה עליה זכר אבל לשאר קרבן שרי אע"ג שכבר עלה עליה זכר ונתעברה. ואפ"ה הנה זה דוקא אם לא הי' בהרביעה שלה דבר עבירה אבל אם היא נתרבעה לאדם שהתורה אסרה מעשה הזאת אזי גם הבהמה נאסרה לקרבן כדילפינן בתו"כ מן הבקר להוציא הרובע והנרבע אע"ג דבהמה לא חטאה כלום שהרי אינה בר דעת וכדתנן (במשנה דסנהדרין נ"ד) אם אדם חטא בהמה מה חטאה. אפ"ה נהי דלהדיוט שרי באכילה באם לא היו עדים והתראה כדאיתא ברש"י (נדה דף מ"א ע"א) אפ"ה לגבוה לקרבן אסיר מה"ת אלמא דיש חילוק גדול בין שהי' תשמיש דהדיוט דרשות והיתר בין תשמיש הדיוט דאיסור ועבירה כמו כן נמי במין בגדי אשה דהיכא שנעשה הבגד או הכלי לתאוה דאישות דהיתר כדרך שהרשות התורה שפיר שרי להקדש ולגבוה כמראות הצובאות להכיור ובין שהי' הבגד לתאות אישות דעבירה דהגם שהבגד הוא מין צומח או דומם אעפ"כ לא עדיף ממין חי. דבהמה נמי הוי בדבר זה רק כמו בגד דבשניהם לא הוי שום דעה ואפ"ה בבהמה מצינו איסור ה"נ בהבגדים ההם דודאי אסורים לתשמישי קדושה וזה ברור. ולכן אל יהי' קשה עתה מדברי הש"ס (דמנחות דף מ"ד ע"א) דאמרו אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו עתה בהיתר הרי דהבגדי זונה שרי. הנה עתה יובן דלק"מ דהתם רק להדיוט שרי כשם דבהמה הנרבעת נמי שרי להדיוט עיין (לחם הפנים ריש סי' כ"ט) ובמה שכתבתי בספרי ע"ז. אפילו הכי להקדש אסור ה"נ בבגדי הזונות דאסורין להקדש

ד ואל תשיבני מתכשיטי הנקיבות דבנות מדין טבעת עגול וכומז שקבלן משה רבינו להקדש. הנה באמת החות יאיר סי' קס"א כתב דהתיכן משה ופנים חדשות באו לכאן עיי"ש. ועוד הרי כתב שם בסוף התשובה דהם נעשו לצניעות דוקא ואין ראיה כלל לאותן בגדי זונות שנעשו רק להמשיך עין נואף עליהן דהן ודאי אסורין כשע"י אותן הבגדים עוברין העבירה וכ"ז ברור כשמש בענ"ד. וראיה ברורה דזה יש לפשוט מבהמה הנרבעת הנה תראה שכן דהרי המג"א על הדין דהמהרי"ל והאגודה שהביא הרמ"א (או"ח סי' קמ"ז) דאין לעשות מעיל לס"ת מבגדים הישנים שהשתמשו הדיוטות. השיב המג"א ליישב המנהג דנוהגין להיתר מהקרבנות שמקריבין מבהמות שנשתמשו בהם הדיוטות עיי"ש. א"כ בהדיא דגם המג"א נטה קו לשורש הדין מהקרבנות א"כ ודאי שפיר להיפך נמי מתשמישי דעבירה דנלמד לאיסור נמי נילף מהקרבנות דאין מקריבין מבהמות שנעשו בם עבירה ה"נ במעיל לס"ת מבגדי הזונות שנעשו ליצה"ר דאסורין. אמנם כ"ז בארנו לדברי מטלטלין כבגדים ותכשיטין וכלים אבל לענין בית שהוא כקרקע דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי ע"ז אין לנו ראי' מבהמה הנרבעת וצריך להביא איך יהי' הבית שנעבד בו עבודה זרה אם רשאי לעשות מהבית ביהכ"נ וכשנפשוט זה נראה אח"כ אם בתי זונות נמי אסורין או לא. הנה לכאורה יש להביא ראיה מהתוספת שם (מגילה ו' ע"א) ד"ה טראטריות וקרקסיאות די"מ שילמדו בהן תורה דכתבו ע"ז דקשה שיכול ללמוד תורה בבתי מטונפות כאלו יעוי"ש. משמע דאסור ודאי. אבל יש לכאורה לחלק דבע"ז נאסרו אבל בזנות אפשר דשרי. אך להיפך י"ל ג"כ דבדבר ערוה הרי ההרהור הוי עיקר האיסור ולא עצם הדבר ובע"ז להיפך דהרהור לא שייך שם רק עצם הדבר א"כ מה בע"ז דלא הוי האיסור משום הרהור נאסר כ"ש בתי זמה די"ל דכל המתפללים יהרהרו ח"ו בעבור זה המקום יגרום להם להרהר. והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר. וד"ל. אך זה ליתא דזה שייך במי שהי' שם ח"ו פעם א' וראה יש לחוש לזה להרהורי עבירה הקשים מעבירה ק איתא בש"ס (יומא כ"ט) וסימנך ריחא דבישרא

סימן ע'

על דבר הטו"ת בין האנשי ביהכ"נ דחבורה פועלי צדק. שבאו לפני הבעלי בתים כולם דביהכ"נ הנ"ל והגישו לפני טענותיהם להורות להם דין תורה. איך שארבעה עשר אנשים מהמתפללים בביהכ"נ הנ"ל טוענין שאין הביהכ"נ מכילם לזאת מוכרחין לחלק עצמן ולבנות להם בהכנ"ס אחר. ותובעין חלק ס"ת וחפצי הקודש. וצד הבעה"ב, מהבהכ"נ השיבו וטוענין אשר אינם יודעים סבה כלל, למה צריכים לחלק עצמם. ורוצים שהי"ד אנשים יתפללו דוקא כאן בבהכ"נ הזה כולם. וגם טענו אשר מהאנשים הנ"ל יש הרבה שכבר הלכו מהם ושתקו ולא אמרו דבר. והנה אחרי ששמעתי טענותיהם. נראה לפע"ד כך. אשר אם ירצו הי"ד אנשים הנ"ל לחזור ולהתפלל בבהכ"נ הזה. הנה יש בידם וגם רשות להם להגיד חו"ד על הגבאי שיקבל מה שמגיע לו עפ"י הצדק לפי חשבון האמת ולהמנות על שנת תרל"ט גבאי אחר. אמנם אם לא יהי' ביכולתם להביא את עצמם לכלל הדבר הזה. מחמת הטענות באומרם שאין "השילכען "מכילם "לכולם ומסיבה זו רוצים הארבעה עשר אנשים הנ"ל להחלק מהבהכ"נ ולבנות להם בית הכנסת מיוחד אחר. ובאמת היא טענה מוכרחת אזי הדין כך. אם יקבלו עליהם עשרה אנשים בעלי