שו"ת ברוך השם קסה

לומר תדיר קודם. לכן לדעתי נראה בלי ספק דהבדלה מאוחרת לכל דבר וזה נכון

סימן ס"ח

עיין בסי' תקמ"ה בט"ז ס"ק י"ג שהתיר לכתוב בחול המועד מה שנתחדש לו משכל שלו בדברי תורה משום דזה הוי דבר האבד בבירור דמה תאמר שאח"כ ג"כ יכול לכותבן הלא אם בר הכי הוא יוכל לחדש אחר המועד שארי חידושים ואלו ישכח יעויי"ש. ונראה פירושו וכוונתו בזה משום דהוי שני דברים וב' טעמים להיתר. א' שמא ישכח. והב' אפילו אם לא ישכחם אעפ"כ יאבד הזמן וכדרך שכתב הצל"ח על טלטול דלא שייך דשיל"מ בטלטול דהא יכול לטלטלם היום ומחר. בכה"ג נמי כן דיכול לכתוב היום ומחר והוי דבר האבד לגמרי. וביותר הלא מפורש בש"ס שם (סנהדרין ד' ל"ה ע"א) דלהכי אין דנין בע"ש ולעשות הגמר דין בחד בשבתא משום דמינשו טעמייהו דאע"ג דשני סופרי דיינין כותבין היינו שעומדין לפניהם וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין נהי דבפומא כותבין לבא דאינשי אינשי דפירש"י ואע"ג שזכור לו ליסוד הטעם נשכח מלבו ישובו לטעמו ואינו יכול ליישבו לתת טעם הגון כבראשונה דלבא דאנשי לא כתבו עכ"ל רש"י. והתוספת הביאו זו הסברא של הש"ס כאן לאמיתית הלכה בש"ס מו"ק (ד' י"ד ע"ב ד"ה נמצאת) וה"נ לפי סברת הש"ס דסנהדרין הלא בבירור דאם לא יכתוב החידושי תורה מיד לא יוכל אח"כ לכתוב אותן חידושים ממש דכשישכח משהו מהסברא שחידש דע"ז עלול הוא לשכוח כדאמרו לבא דאינשי אינשי הרי גם אם יזכור דרך כלל הענין כולו אעפ"כ לא יהי' טעם בזה וד"ל. ולפ"ז יש נמי להתיר לאבל ר"ל לכתוב חד"ת בדברים הרעים ששמחה לא שייך שם והוי דבר האבד והגם דבשדי חמד ח"א אס"ד במערכת אבילות מגמגם בהיתרא אפ"ה לסברת ליבא דאינשי מנשי יש להתיר. והנה האיך יהי' הדין באבל ר"ל אחר ג' ימים הראשונים וכל פרנסתו הוא רק מפרקמטיא שבחנותו ובעיר זו שהאבל שם הנה בכל יום ב' בשבת הוי יריד. וגם ביום א' הוי יומא דשוקא מפורסם. אם רשאי האבל הלז לפתוח חנותו ביום היריד למכור סחורה להאותן שבאים לקנות מחמת היריד בלבד ויומא קא גרים. וגם זה רק ע"י אחרים ולא ע"י עצמו כי אם ע"י אוהביו וקרוביו שימכרו לו הסחורה. אם עכ"פ כהאי גוונא יש להתיר לו או לא. ובררתי הדין עכ"ז. ראשית מקור הראשון איסור מלאכה לאבל מנא ידעינן וממה ילפינן הנה כל עיקר המקור הוא מהש"ס (דמו"ק ד' ט"ו ע"ב) אבל אסור בעשיית מלאכה דכתיב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור במלאכה אף אבל אסור במלאכה עכ"ל הש"ס. והנה רואין כאן דקדוק אחד למה נקטו תיבה מיותרת בעשיית. די הי' לומר אבל אסור במלאכה אלא מוכח דרק בעשיית והיינו שהוא בעצמו יעשה אותה. אבל ע"י אחרים יש פנים להתיר. והטעם כי יש לומר דיש להסביר טעם מספיק ומובן למאוד לאסור לאבל בעשיית מלאכה. דהנה (ברמב"ם ה' אבל פ' א') כתב משה רבינו ע"ה תיקן לישראל ז' ימי משתה וז' ימי אבלות א"כ זה לעומת זה עשה משה רבינו. ושם אצל ז' ימי המשתה בפדר"א והובא בשו"ע וטור (אה"ע סי' ס"ד) דלכן חתן אסור במלאכה משום דאינו בדין שישכים למלאכתו והמשמחים יברכו לו שבעה ברכות יעויי"ש. וא"כ ודאי י"ל כאן נמי אחרי שעפ"י ד"ת מחויבים בנ"י לבוא ולנחמו. ועפ"י דין הש"ס היו חייבין גם המנחמים לישב עמו על הקרקע להצטער עמו יחד בשוה דכן הוא ברי"ף (סוף מו"ק) דגרס בש"ס אמר רב יהודא אמר רב אין המנחמים רשאים לישב אלא ע"ג קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ. וכן ביותר מפורש (ברמב"ן בתורת האדם) וכן הביא הטור לשון הש"ס כזה (בסי' שפ"ז). וזה שלא נמצא בש"ס שלנו כלשון הזה הנה כתב הגר"א ז"ל שכל זה חסר בש"ס דילן שהשמיטוהו המדפיסים עכ"ל הגר"א ז"ל (ביורה דעה סי' שפ"ז סק"ג) וכן הלכה למעשה לפסק הלכתא בשו"ע (במחבר סי' שפ"ז) דהמנחמים מחוייבים ג"כ לישב על הארץ. ורק הש"ך ז"ל חידש דהאבל מחיל לגבייהו זה החיוב. אבל אליבא דעיקר דינא חייבין גם הם לישב על הארץ. וא"כ אינו בדין שיבאו לנחמו ולא ימצאהו וכנ"ל בחתן. אבל היינו הוא עצמו אבל גבי אחרים לא שייך זה. ועוד ראי' אלימתא מדברי הר"ן בסוף תענית דהקשה איך ט"ב שרי במלאכה דרק מנהג יש. הלא כל הדברים שאסור באבל אמרו בש"ס אסור בט"ב. ותירץ שם דאבל גופא לא אסור כ"כ במלאכה ע"ש א"כ בהפסד פרנסה ודאי יש להתיר בלי פקפוק אחר ג"י ע"י אחרים ומכ"ש פרקמטיא דהחכ"א העיד דהלכה כהרש"ל דפרקמטיא אין אוסרין ע"ש

סימן ס"ט

נשאלתי מעיר קיוב. אם מותר לקבוע מנין קבוע בבית שהי' בו ועידת זנות ר"ל מקודם. ועתה נשאר הבית הנ"ל פנוי. הייטב בעיני ה' להיות חל מעתה קדושה וטהרה על בית כזה ג"כ או לא מאחר שנעבדה עבירה בבית הזה ומגואל בזוהמת הניאוף כ"כ איך יוכל להקרא ביתם בית תפלה לפני האלהים השונא זמה ביותר מכל עבירות כידוע: והשבתי מה שנלפע"ד בזה עפ"י ד"ת

א הנה מראש צורים נראה אם היו במטלטלין כה"ג אם הי' נכון לעשות אח"כ מהמטלטלין כאלו תשמישי קדושה או לא. ואח"כ נראה אם בית חלוק מזה או לא. והנה במטלטלין נמי יש לחלק בין היכא שהחפץ מיוחד ועשוי ליצה"ר או שהוא רק מיוחד לאשה בלבד ולא לתאוה ואפילו אם עשוי לתאוה הנה ג"כ יש חילוק גדול בין שנעשה לתאות אשה דהתירא ובין שנעשה לדבר עבירה. והנה נתחיל מדין הרגיל ושכיח טובא שהנשים מקדישות ממלבושיהן לעשות מעיל או מטפחת או מפה לס"ת. ואשר זה הלבוש שלהן היא לא עשוי לתאות אישות רק שניכר על המלבוש שהוא ממלבושי הנשים ולא מן האנשים. ונפשוט זה מדין מפורש (בשו"ע או"ח סי' קנ"ג סעי' כ"א במחבר) וז"ל אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה. וכן פסק הרמ"א (באו"ח סי' קמ"ז סוף סעיף א') וז"ל ואין לעשות מפות לס"ת מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט עכ"ל. הרי לא זו דמה שנשתמשו לנשים אסור אלא אף זו דנשתמש בהם לאנשים ג"כ אסור משום דמדמין קדושת תשמישי הס"ת לקדושת מזבח דקיי"ל בש"ס (זבחים ד' קי"ו ע"ב) דבמזבח בעינן עצים שלא נשתמש בהן הדיוט. אבל באמת הרי כל עיקר דברי המחבר והרמ"א נובעים (מתשובת מהרי"ל סי' קי"ד) ועיינתי שם במהרי"ל וכתב הוא עצמו שהעולם נוהגים לעשות מפה ופרוכת מדברים ישנים. וא"כ הרי באמת צריכין להבין איך הי' המנהג לבטל הלכה לפי דבריו

ב אמנם אנו רואין כי השיגו על המהרי"ל במשנה מפורשת (כלים פכ"ח) כפה שנתנה על הספר טהור משום מדרס. והרי כפה היא מטפחת שעל ראש האשה אעפי"כ משתמשין בה לספר. ואין לומר דהתם הוי דיעבד אבל לכתחלה לא וכדמשמע לכאורה לשון המשנה ונתנה דיעבד. אבל זה טעות דא"כ למה טהור משום מדרס אם נבטלו מתשמיש הספר א"ו מדטהור לעולם ש"מ שאנן פוסקין שישתמשו בהכפה לעולם בהספר ושוב לא יהי' עליו דין מדרס אלמא דגם לכתחלה אבל רבינו המג"א לא. השיג על המהרי"ל ממשנה הזאת. וי"ל דבאמת לא קשה כ"כ ממשנה זו דאטו ספר תורה תנן הלא סתם ספר אמרו וי"ל דקאי על איזה ספר אחר בלבד וכי איתשיל שם במסכת כלים לאו להאי דינא דתשמיש קדושה איתשיל דבא שם רק להורות הדין דכפה שייחדוה לתשמיש