שו"ת ברוך השם קסד

האחרונה וקראו אח"כ לששי וצויתי שיתחיל הבא אחריו עוד הפעם מפסוק ויעש משה למען שידעו מהיום ולהלאה דפרשה הוי ס' או פ' וגם שלא ידמו היוצאין בין גברא לגברא שהקורא יקרא רק ב' פסוקים כי לא ידעו שיקרא עוד ג' פסוקים מפרשה שלהבא ודו"ק היטב. וטעמי ונימוקי בזה אבאר בפרטות. הנה ידוע דהא דאין משיירין פחות מג"פ סמוך לפרשה הוא דינא דגמרא (בש"ם מגילה כ"א ע"ב כ"ב ע"א) והביאה הטור והמחבר (באו"ח סי' קל"ח). והמעיין יראה דלריהטא דלישנא דהש"ס הנה זה יותר חמור מהדין דלא מתחילין ולא מסיימין בדבר לא טוב. הגם דזה נמי מוזכר בש"ס בסוף מגילה אעפי"כ לא הביאו זה בלשון איסור לומר אין מתחילין ואין מסיימין רק בלשון שלילה שישתדל להתחיל בדבר טוב ולסיים בדבר טוב. עיין לשון זה (ברמ"א סוף סי' קל"ח) ואלו בדין דאין משיירין פחות מג' פסוקים סמוך לפרשה ברור לשונם כלשון הש"ס אין משיירין וכו' הרי דזהו יותר חמור דהתם הוא רק לכוין לכתחלה שיהי' כן. ואלו כאן פשוט דלא כתק' חז"ל ואפ"ה הלא גם שם בקריאת התוכחה בפ' בחקותי שיש מנהג שהרב קורא בשלישי ומסיים עד קוממיות והבא לקרות אח"כ התוכחה דמתחיל למפרע כדי להתחיל בדבר טוב פסק המג"א עצמו דיתחיל ג' פסוקים עוד הפעם מה שקרא השלישי כבר יקרא הוא עוד פעם. והיא הלכה פסוקה בכל האחרונים. אע"ג דבשו"ת שו"מ (מהדורא תנינא ח"א סי' מ"ח סק"ח) הוכיח להלכה דהוי רשאין להתחיל רק פסוק אחד למפרע ע"ש. אבל מכ"ז המג"א עצמו שם (סי' תכ"ח סק"ח) בפירוש פוסק להתחיל ג' פסוקים למפרע והיינו כדי לקיים הדין שלא יתחילו סמוך לפרשה בפחות מג' פסוקים. וא"כ הדברים קל וחומר מה התם שהוא רק למען להתחיל בדבר טוב מחזירין לקרוא למפרע מכ"ש הכא לקיים דין הש"ס שיתחילו קודם לפרשה בג' פסוקים שלימים מכ"ש שלא שייך לחוש לזה שיחזרו ויקראו מה שכבר קראו וזהו באמת דין הפוסק האגודה שפסק דאם כבר טעה והניח מלקרוא בב' פסוקים שיחזרו לקרוא עוד הפעם מהפסוק שכבר קרא הקודם אשר הביאו (המג"א סי' קל"ח סק"א) וכמו שצויתי כאן והגם ששם גופא השיג המג"א על האגודה ופסק דאחר שכבר עבד עובדא שוב אין לתקן ולא יתחילו למפרע. הנה אומר אני לפענ"ד שזה הי' דעת המג"א רק כאן אשר תראה שמסיים בסוף הס"ק עיין ס"ס קל"ז ופירש המחצית השקל כונתו שאסור לכתחלה לקרות מה שכבר קראו. ואלו התם בסי' תכ"ח סק"ח ג"כ סיים לס"ס קל"ז הרי ראה ותן עין ולב ותראה שחזר המג"א שם מדעתו והחליט שהגם שבס"ס קל"ז משמע שאין לקרות עוד הפעם אעפ"כ במקום דצריך לא יחושו כלל לזה. ואחרי שסי' תכ"ח אחר סי' קל"ח מבואר שחזר המג"א שם וסובר כדעת האגודה שבמקום שצריכין רשאין שפיר לקרות עוד הפעם מה שכבר קראו ואין בזה בית מיחוש. הא חדא. שוב י"ל דהרי הא שפיר לא שייך כאן דיעבד דהרי הזכרנו לו טרם שבירך החמישי הברכה האחרונה רק הקורא טעה ודימה שאנחנו טעינו א"כ נודע קודם שבירך הברכה אחרונה איך זה נימא שגם זה הוי דיעבד ודאי זהו הוא לכתחלה. והמג"א וכל האחרונים משתעי רק באם כולם התבוננו על הדבר לגמרי אחר הברכה אבל כה"ג שאדרבה כולם ראו ותמהו עוד קודם שבירך ורק המהירות של העולה גרם שבירך אין זה כי אם לכתחלה. ועוד שלישיה והוא העיקר דהרי ע"כ לא פלפלו המג"א עם האגודה רק באם הוי החשש דהש"ס בלבד משום הנכנסין ומשום היוצאין דלזה לבד יש לשניהן סברות הסותרות. להיוצאין אמרו בש"ס גופא יוצאין לא שכיחי דמנחי ס"ת ונפקי. ועל הנכנסין אמרו ג"כ הש"ס גופא שכל דעייל שיולי שייל. ולכן לא חש המג"א לחששות כאלו שיש עליהן סתירה בש"ס גופא שנתקן לחזור לקרוא למפרע. אבל בנ"ד יש סברא גדולה אחרת לגמרי דהרי כאן י"ל דבני הבהמ"ד כולם יטעו וידמו שפרשה לא הוי אלא מה שהעולם קורין פרשה שלישי רביעי וכדומה ולא ידעו לעולם שעיקר הפרשה הוי ס' או פ'. וידמו שלכן לא חששו להש"ס משום דזה לא הוי פרשה כלל א"כ הרי שפיר יתוקן כשיחזרו עתה למפרע מעתה ידעו לעולם שפרשה הוי ס' או פתוחה. ועיין חיי אדם (כלל ל"א סי' כ"ט) שכתב להדיא שהעולם טועין והוא טעות גמור יעויי"ש. א"כ כהאי טעותא הרי הא טעו הכא בנ"ד נמי ששמעתי מהם שהשיבו לי הרי אין כאן פרשה א"כ להוציא טעות זה מלבם ודאי כדאי וכל הפוסקים יודו לזה גם המג"א והש"א והד"ח וכולם שנכון הוא לחזור למפרע כדי שמעתה ידעו שפרשה היא סתומה דוקא או פתוחה ויזהרו לגמרי. וא"כ החשש כאן לא ליוצאין ונכנסין לבד רק לכל בני בהמ"ד השומעין שלא יצאו כלל וע"כ אומר כל כי האי מילתא ליתאמרו משמי והוא לפע"ד דבר ברור בלי ספק שבכהאי גוונא כולם מודים להאגודה שהוא פוסק שבכל מקום יחזרו למפרע עוד פסוק ודו"ק בזה כי נכון הוא

סימן ס"ז

נשאלתי אם יצטרכו לקדש הלבנה והוא במוצאי שבת אם מבדילין על הכום קודם. והשבתי הנה בשו"ע במקומו סי' תכ"ו לא זכר למו כלל. אך הנלפע"ד דהדבר פשוט דמקדשין קודם הבדלה דהלא בהדיא כתב התה"ד בסי' ט' לענין ספה"ע דסופרין קודם הבדלה מטעמא דאחורי שבתא כל מאי דמצינן לאחרינן מאחרינן ולא אמרינן תדיר קודם. והט"ז ז"ל (בסי' תרפ"א לענין נר חנוכה) כתב דהיכא דהדבר שאנו רוצין לקדמו קודם הבדלה הוא אינו סותר לקדושת שבת או שהוא סותר רק דזמנו קודם הבדלה אז לא אמרינן תדיר קודם עיי"ש. וא"כ לפ"ז פשוט הדין דקידוש לבנה שאינו סותר לקדושת שבת וגם יש בו עוד מעלה דזמנו תיכף כשהלילה חשיכה ודאי דאמרינן בזה אחורי שבתא עדיף אע"ג דתדיר. אך לפע"ד צ"ע על כל זה. דהנה כל מה שאנו מסייעין לדבר זה דאחורי שבתא עדיף הוא מהש"ס דיקנה"ז. ודעתי הצעירה נראה לי לומר דמהש"ס אין ראיה כלל דהם לא אמרו רק בעת שהיו עשירים והבדלה על הכוס נתקנה בתחלה. רק אח"כ שהענו התקינו להבדיל בתפלה. וא"כ כפי השתא מנהגינו להבדיל בתפלה ושוב מותרין לעשות מלאכה אפילו מלאכת ד"ת א"כ הא כיון דאנו מוכרחין לקיים תחלה ק"ש בזמנה שהיא תדירה וזמנה קודם ועוד שהיא דאורייתא ודאי מכל הני טעמי לא אפשר לאחר זמן ק"ש עד אחר כך דהא אפילו בבדיקת חמץ אמרו רק משום דהיא מצוה עוברת תיכף אבל כל הנ"ל לאו מצות עוברין הן. א"כ ודאי מוכרחין להקדים תחלה זמן של ק"ש ומכיון דיקדים ק"ש הרי חייב לסמוך גאולה לתפלה וכיון דמתפלל שוב מבדיל בתפלה. א"כ ה אזיל מיני' קדושת שבת ומאי אפוקי שבתא שייך בזה שוב הלא כיון דהבדיל בתפלה אין שום חיוב קדושה עליו רק דאסור לאכול ולשתות עד שיבדיל על הכוס והרי חזי בעיניך והבן. הרי כל עיקר שתיקנו הבדלה על הכוס הוא כדי שלא יהא הבדלה מסובלת ומוטרדת ממקום למקום אבל כל זמן הקודם בשעה שהענו היו מבדילין רק בתפלה רק אח"כ כשחזרו והעשירו תיקנו זאת. א"כ לפי"ז הרי בשעה ראשונה שהיו עניים הרי היו יוצאין בזה הבדלה בתפלה אבל אח"כ תיקנו זאת ולתקנה בעלמא א"כ איך אפשר דזו התקנה לחוד נקדים למצוה עיקרית ולכן נלפע"ד דאף בלא טעמא דאחורי שבתא ג"כ לא אמרינן בזה תדיר קודם דע"כ לא אמרו תדיר קודם אלא בששניהן שווין דהא ילפינן מעולת שבת, בשבתו דשניהן מדאורייתא אבל כאן הרי המצוה זו הבדלה. על הכוס הי' זמן מה שלא היתה כלל בעולם ורק לחשש בעלמא תיקנוה שלא יהא מטולטלת בעושר ועוני. א"כ לדעתי אי אפשר להקדימה לשום מצוה אחרת. דהא בהבדלה על הכוס אם לא יהי' לו כוס יצא ומצוה אחרת אם לא קיימה לא קיימה כלל והאיך יש