שו"ת ברוך השם קסג

מצינו שיאמרו כל המחברים שלא לאומרן ורק י"ל קצת כיון דהוי לסימן טוב להתחלת השבוע וכיון שכבר עבר יום א' מימי השבוע אין לאומרו וכן באמת הטעם של כל ב"י שאין נוהגין לומר הפסוקים ההם. אעפ"כ לדעתי כיון שעד עתה הי' כל הזמן בצער ולא לרצון ומעתה מתחילין שבעה דנחמתא יכולין שפיר להתחיל בנחמה על כוס ישועות שיהי' מעתה סימן טוב ומזל טוב לנו ולכל ישראל

ולזכור היות כי רובא דרובא חל ט"ב בשבת שנדחה לא' בשבת הנה אז קיל מאוד. היות כי אין אז דין שבוע שחל ט"ב בתוכה כלל כדאי' בירושלמי הביאוה הר"ן והרא"ש וכן הגר"א ת"ב שחל בשבת שתי השבתות מותרות ואפילו בשחל ע"פ בשבת שאו ת"ב חל ביום א' אפ"ה לדידן דפסקינן שתיהן להקל דלאחריו מותר ממילא אז נמי אין דין שבוע שחל ט"ב בתוכה כלל. ודו"ק

סימן ס"ד

נתתי אל לבי למה שנהגו עתה בכל בתי כנסיות שבישראל שקורין לישראל במקום כהן גם כשיש כהן בבהכנ"ס וכן גם ללוי במקום כהן בלי שום מונע. מאין להם היתר לזה. והלא כל הרואה בש"ע הנה יראה שכל הפוסקים הולכין בשיטה אחת של רב נטרונאי שבטור (סי' קל"ה) שאין מועיל מחילת הכהן לזה כי כן תיקנו החכמים שלא יועיל מחילת הכהן כי היכא דלא ליתי לאנצויי פי' שלא יבאו כל הישראלים במחלוקת בינם לבין עצמם שיאמר כל אחד גם אני גדול בישראל כמו זה שמחל לו הכהן יעו"ש. וכן פוסק להדיא הט"ז דגם גדול בישראל המופלג בחכמה ומפורסם מאד גם בו אינו מועיל מחילת הכהן כלל וכן פוסק הפמ"ג שם וכן דעת החיי אדם וכן כל האחרונים המפרשים על ש"ע או"ח וכן הספר מקראי קודש החמיר מאוד בזה כי הוא נוגע לכבוד כל השבט הקדוש לכן אין ביד כהן א' למחול כי אין הכבוד שלו רק של כל השבט והיינו כסברת הדין דהש"ס דמלך שמחל ע"כ אכ"מ ומשום דהוא כבוד כל המדינה יעויין בתוס' דזבחים ד' ט"ז. וכן תראה בספר שלחן הקריאה האחרון שבימינו וכן פשוט בסידור רי"ע וכן בדה"ח ושארי מחברים ואיך זה יעשו כל ישראל עתה בזמה"ז היפך הדין הפשוט ומוחלט כזה. ואמרתי שזה שהסביר בעהמ"ח מקרא קודש שכבוד כל השבט תלוי בזה ואין ביכולתו של כהן יחידי פרטי למחול כי אין הכבוד שלו. אם שהיא סברא נכונה ובפרט שהראיתי סמוכין לזה מסברת מחילת מלך ע"כ שאינו מחול מה"ט אבל יסודו לא נבנה על יסוד נאמן כי נסתרה סברתו מהש"ס המפורש הזה דגיטין ד' נ"ט שאמרו בהדיא דלכן אינו יכול למחול רק כי היכי דלא ליתי לאינצויי מבואר בהדיא להיפך דאל"כ למה הי' לומר סברא חדשה. פשוט הי' להש"ס לומר כי אין הכבוד הזה שלו ואין יכול למחול ש"מ דלא שייך זה כבוד כל השבט כשמכבדין ליחיד מהם כי יאמרו שמא מחמת עשרו או מחמת חכמתו או מחמת אלמותו כבדוהו לא מחמת כהונתו בלבד כבדוהו וד"ל ונשאר לן התמיה. אך מחמת שעכ"פ הלא להקת כל המפרשים דלא יכול למחול גם לגדול הדור למאוד מאוד. הנה האמת כן אבל הנח לבני ישראל כי בני נביאים הם וידעו היטב כי יש לזה יסוד חזק כי הרבינו הרמב"ם ז"ל הראש המדברים בכל יסודי הדת הוא ז"ל שואג בקול על מנהג זה שיקרא כהן עם הארץ קודם ת"ח עיין בו בדבריו פי' המשנה דגיטין פ"ה משנה ה' ותראה שקורא ע"ז חולאי המנהגים יעו"ש לכן סומכין עתה עליו ז"ל ונוהגין להיפך מהדין שבפוסקים וממילא כיון שכל ת"ח יכול לדחות לכהן פשוט שאינו ת"ח ממילא נהגו ג"כ שכל מי שנושא יותר בעול הצטרכות הבהמ"ד הוא יקדים לכהן פשוט כי יועיל בכה"ג מחילת הכהן לפי דברי השורש של הרמב"ם ז"ל וד"ל. ועיין בספר תבואת השדה ח"א בסופו דלא ראה זה. ומה יקרו ונעמו לנו דברי הגאון המהרש"א בנדרים ד' פ"א דהכונה של רז"ל דאמרו דלכן אין מצויין שבניהן של ת"ח יהיו ג"כ ת"ח מפני שאין מברכין בתורה תחלה הוי הפירוש שאין מברכין הם בראשון ורק מניחין לכהן ע"ה שיקרא תחלה מהם ע"ש

סימן ס"ה

הי' פה בעירי איש א' שהחזיר גרושתו מן הנשואין בדלא נסיבת לגבר אוחרן. והי' החופה בליל עש"ק ובא שבת בוקר לבהמ"ד ורצו איזה יחידים לומר שלא יאמרו אב הרחמים בעבור שהוא חתן. וכן רצו שלא יאמרו תחנון כשיהי' ביום א' בוקר בבהמ"ד. והגדתי להם שהוא טעות גדול, אמת שבכל חתן דעלמא באלמון שנשא אלמנה נוהגין שלא לאמר תחנון כשיש החתן בבהכ"נ בתוך שלשה ימים מיום חופתו כדאי' בבאה"ט סי' קל"א עפ"י דברי הט"ז שם ס"ק י"ד ודברי המג"א ס"ק י"ב דכשם שבבחור ז' ימים כן באלמון ואלמנה ג' ימים. אבל במחזיר גרושתו הוא פשוט אשר לא שייך כלל שלא לאמר תחנון. דהא מיוסד זה רק עפ"י הש"ס דכתובות באלמון ואלמנה ישמח עמה ג' ימים מתקנת חכמים אבל במחזיר גרושתו מן הנשואין שידוע שאין בזה התקנה דא"צ לשמוח עמה ג' ימים ודאי דאין שום מקום לתת לו דין חתן. שאין לו שמחה כלל. והרי גם בז' ברכות בסעודה הראשונה חוכך מאוד הרדב"ז ונהי דאנן נוהגין עפ"י דברי הסידור של הגאון מליסא בדרך החיים לאמר ז' ברכות במחזיר גרושתו בסעודה הראשונה ג"כ הלא עכ"פ גם הוא מודה דאחר הסעודה הראשונה אין אומרים עוד שהשמחה במעונו ואין מברכין ברכת אשר ברא כלל הלא דאין לו שיעור ג' ימים כלל. (ובאמת משום ה"ט הנני סובר לדינא דאפילו בבין המצרים ובהתשעה ימים שמן ר"ח עד אחר התענית יש להתיר להחזיר גרושתו כיון שאין בזה שמחה כלל ולא מצאתי בשום מקום שיעוררו בזה רק קצת בשדי חמד)

והראי' הגדולה לזה דהא יותר חמור מסתמא דין לישא אשה במועד מלומר תחנון בפני חתן. וא"כ כשהתירו בהדיא במשנה מפורשת בש"ס מוע"ק ד' ח' ע"ב שמחזיר גרושתו מן הנשואין מותר גם במועד אע"ג דלישא נשים איסור גמור מדינא דש"ס א"כ כ"ש וק"ו שאין שייכות לאסור לומר תחנון בפניו. והגם דיש לכאורה דקדוק קלוש להיפך דהא שם פירש"י במשנה דאין בזה שמחה כל כך משמע לכאורה דקצת שמחה מיהא הוי דהא אל"כ הוי לרש"י לומר אן בזה שמחה מדמסיים תיבות כל כך ש"מ דרק שמחה יתירא שיהי' נאסר מחמת ושמחת בחגך לא הוי אבל קצת שמחה הוי א"כ בענין תחנון אפשר יש מקום לומר דגם בשמחה קצת סגי לבטלה. הנה גם זה טעות גמור. דאמת דמרש"י ז"ל נשמע דיש שמחה קצת אבל היינו על שעת החופה ממש וסעודה הראשונה ואעפ"כ אין זה שמחה כל כך לאוסרה במועד. אבל כל זה אך על החופה ממש אמר כן ושמעינן שיש קצת שמחה והנ"מ לומר ז' ברכות ולומר בסעודה הראשונה שהשמחה במעונו אבל על שלשה ימים שאחריו מי אמר אדם מעולם ע"כ אין ספק כלל שחלילה לבטל. ויאמרו בלא פקפוק אב הרחמים וכן תחנון כי אין זה חתן כלל ול"ד לדברי הברכ"י שאמר כשיש ספק בתחנון לא יאמרו הובא בשע"ת היינו כשהוא ודאי חתן והתחנון ספק אבל בכה"ג אין זה שם חתן כלל וז"פ וברור

סימן ס"ו

בדבר המאורע שאירע בשבת פ' חוקת שנת תרמ"ט בעת הקריאה בספר תורה שקרא הש"ץ בעל הקורא לחמישי ופסק בפסוק ויעש משה וכו' לעיני כל העדה והתחלתי לומר לו תיכף הלא הוא ב' פסוקים לפני הפרשה וקיי"ל אין משיירין פחות מג' פסוקים אבל הקורא ויתר העם לא הבינו כי דימו שפרשה הוי רק מה שהעולם קורין פרשה ולא סתומה או פתוחה. וביני לביני בירך זה העולה ברכה