שו"ת ברוך השם קס

היינו למדין רק על הב"ד והשוטרים ולא על כל איש מישראל, אבל ממ"ע של הוכח תוכיח ילפינן דגם כל אחד מישראל מחויב להפריש את חבירו כשרואהו אוכל דבר איסור כפי מה שיוכל. ובאמת גם מדין ערבות יכול לעכב כיון דקיי"ל בש"ס (שבועות דף ל"ט ע"א) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו עיי"ש וברש"י (פ' בחוקותי) א"כ ודאי יכול לעכב כי הוא ערב בעדו. אבל יש לתרץ דברי התוס' והרא"ש דזה כלל גדול דכל המסתעף ממ"ע הוי דרבנן עיין זה בס' תורת נביאים לר"צ חיות פ"ח מאמר דברי קבלה ותמצא נחת ועיין בספרו השני השו"ת שלו סי' ע' עוד מזה. עכ"פ אין ספק כלל דאסור ומצווין להפרישו

סימן נ"ח

ע"ד השאלה שבעיר אחת יש קאנטאר המלוה לאנשים בהקפה לבנים ועצים לבנין על עשרה שנים לבנות חנויות. וכשיגמרו בנין החנויות לגמרי טרם שיכנסו בהחנויות יחתמו בשטר כחוק המועיל ע"פ הקיר"ה שהחנויות הם של הקאנטאר ואין שום שליטה להישראלים בעלי בנין החנויות רק לדור בשכירות בחנויות. אך כשישלמו במשך העשרה שנים כל הסך העולה אז יחזור הקאנטאר ליתן לכל אחד שטר כחוק הקיר"ה על שמו. אבל בתוך העשרה שנים החנויות הם באמת ברשות הקאנטאר. אם רשאין להניח את הבונים שבונים בקבלנות לבנות גם בשבת. ואמרתי להשיב בדרך קצרה להתיר עד"ז

דהנה ידוע שיטת הר"ת שהי' מתיר בקבלנות לבנות בית ישראל בשבת. משום דכמו שרשב"ג מתיר בשדה להשכירה לעכו"ם כי אריסא אריסותי' עביד ה"נ בבנין בית בקבלנות קבלנותי' עביד ואדעתא דנפשי' קא עביד רק שהר' יצחק בעל התוס' אסר. ודבריו מבוארים בתוס' (ע"ז דף כ"א ע"ב) דבשלמא שדה ידוע שדרכה באריסות. אבל בית רגילות לבנותה בשכירי יום ויאמרו שהפועלים שכירי יום הם ועיין עוד בתוס' (מו"ק דף י"ב) שכתבו בשם הר' יעקב שסובר נמי כהר"ת ולא כרש"י שמחמיר מאוד שם בקיבולת בתוך התחום. אך הרמב"ם ז"ל פוסק נמי כהרבינו יצחק לאיסור. ולכאורה, הרי להר"י נמי רק משום שרגילות הוא להיות בוני הבית שכירי יום. וא"כ לפ"ז יוקשה למה אסר השו"ע והחמיר בקבלנות ובפרט במחובר והלא במדינתנו הרגילות בבנין ע"פ הרוב רק בקבלנות ושוב למה באמת אסור לדידן. אך באמת כבר התעורר על זה הט"ז (סי' רמ"ד ס"ק ב') והקשה ג"כ עד"ז דהרי בבית נמי הרגילות בקבלנות. ורק ההסבר בזה דהנה בשדה יש שני אופנים להיתר. א) שהרי כיון שנוטל חלק המחצה או שליש ורביע הרי לעצמו הוא עושה. ב) דהא בלא"ה עושה עכ"פ בקבלנות בסכום קצוב כך וכך ולא ליום ויום. רק דבאופן א' יש לאסור משום שמא יעשה ליום ויום ואמרינן בזה דבטל האיסור ברוב אופני ההיתר. אבל באופן ב' בבית חד לגבי חד הוא פי' אופן היתר בקבלנות לנגד האיסור דשכירי יום לכן אסור עיי"ש. אך עדיין אין מובן למה אסור. וע"כ לומר כסברת הט"ז (סי' רמ"ג ס"ק א') דהרי כשיבנה ויגמור ויראו שהישראל לבדו נכנס להבית ואין להעכו"ם שום חלק אז מיחזי כשכיר יום. וזהו באמת כפי ההסבר של הר"מ בתוס' (ע"ז שם) בסוף הדבור אריסא שכתבו שם בשם הר"מ להסביר החילוק שבין שדה לקבלנות בית דבבית נוטל רק מעות. משא"כ בשדה נוטל העכו"ם פירות ממש עיי"ש. ועכ"פ הא דבעינן עיקר שיהא מיחזי לבסוף כשכיר יום הוא רק כשהישראל שולט בבית כשנגמר דאז מחזי למפרע כשכיר יום. ודו"ק בלשון הפוסקים בזה ובהר"ן והרב המגיד. וא"כ בנ"ד דגם כשיגמרו החנויות יהיו אז ממש להיפוך דאז דוקא לא יהי' שליטה להיהודים כלל שהרי ימסרו החנויות לגמרי ע"ש הקאנטאר א"כ ודאי דבכה"ג יאמרו שהי' כל הזמן בקבלנות וגם לבסוף לא יהי' שליטה להיהודים לא מיחזי כלל שוב כשכיר יום למפרע. זהו היתר א' הנלפע"ד ברור

וגם לפי השיטה היותר חמורה בזה שהיא שיטת הירושלמי ועיין יד אפרים (סי' רמ"ג ס"ק ב') שבמחובר גם בקבלנות אסור מדינא ולא רק משום מראית העין ובאמת שיטה יחידית היא דלכ"ע הרי גם בקבלנות לא אסרו רק משום דמיחזי פי' משום חשדא ולא מדינא אך מהירושלמי נראה דסובר דאסור מדינא במחובר. ובאמת אנו צריכין לבאר סברא זאת דמה היא הסברא לאסור במחובר מדינא אם אדעתא דנפשי' קא עביד אך זה יתבאר להלן בדברינו אי"ה אפ"ה נלפע"ד בנ"ד דכל זה לא אמרו רק היכא שהמחובר הוא של הישראל באמת. וכן נמי בצורך מחובר דהוי נמי כמחובר ג"כ היינו דעכ"פ שהלבנים והאבנים והקורות של הישראל באמת. אבל היכא דמה שנצרך להמחובר הוא של העכו"ם ולא זכה הישראל בהם דהרי מחברים אותם לארץ וגם אח"כ יהיו של הקאנטאר א"כ מה שייך לאסור כאן מה שהישראל שכרן. הא הוי כמו ששכרן לעשות מלאכה להעכו"ם בחפצים של עכו"ם. ומצוה להפועלים בימי החול לעשות כן בשל העכו"ם מי יאמר בזה לאיסור. והרי כל האיסור נובע רק מהמכילתא לא יעשה שלא תעשה מלאכתך ע"י עכו"ם. אבל לצוות לעכו"ם לעשות מלאכה של עכו"ם בשבת מי איכא למימר דאסור והלא בש"ם (ב"מ דף צ' ע"א) לא איבעי להו בכל האיסורים רק באמירה לעכו"ם שבות היינו לאמר לו חסום פרתי ודוש בה אבל לאמר לו חסום פרתך ודוש בה לא עלה על הדעת כלל לאסור וה"נ דכוותיה. רק עכ"פ הא גם אם עכו"ם עושה מלאכה בשלו ממש אם נותן זה לישראל אסור שמא ירבה בשבילו עיין (סי' שכ"ה) אך לזה הא ודאי מועיל סברא דקבלנות דהא כיון דאדעתא דנפשי' קא עביד א"כ אין עושה זה בשביל הישראל רק בשביל עצמו לחוד ושוב שרי כמו אם הדליק הנר בשביל עצמו דשרי לישראל לבוא ולהשתמש לאורה. וכן נמי אם ישראל ועכו"ם יושבים בחושך והישראל אומר להעכו"ם שידליק נר בשביל עצמו ג"כ נראה דאין איסור כלל להישראל להשתמש לאור הנר וכ"ש אם אומר לו כן בימות החול. אך עדיין י"ל לכאורה דמי יודע זה גופא שהחנויות הם של הקאנטאר שמא יאמרו שהחנויות והלבנים ועצי הבנין כולם הם של הישראל ושוב יש חשדא. ובפרט ששכיח דאתו אורחים מעלמא ומיקלעי הכא ואפשר לא ידעו האורחים ממקרה השריפה ר"ל כלל. וכשיראו שבונים שם על המקומות שעמדו החנויות של היהודים מתחלה יאמרו שזה בונה יהודי פלוני ואיכא מראית עין כמו בקבלנות ממש לשיטת הר"י שבתוס'. אך י"ל בזה סברא דמיפעא פעי כדאי' בש"ס (חולין דף קל"ג)

סימן נ"ט

ראיתי בספר מחנה אפרים (הלכות קנין משיכה סי' ב') שחידש לפי שיש כמה שיטות הפוסקים הסוברים דקנין דרבנן לא מועיל לדאורייתא לכן מה שנוהגים האידנא דקונים אתרוג למצוה והדמים פורעים לאחר החג דלאו יאות עבדין דכל כמה דלא נתן הדמים לא קנאו זה אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם שיהא לכם מדאורייתא עכ"ל. והנה לפי"ז הרי כמעט רוב העולם מפקין נפשיהון לבר מהלכתא דאין גם אחד שיקפיד על זה לפרוע הדמים תיכף דייקא וכו' אם הוא איש בטוח גדול נותנין לו האתרוג ואין מקפידין כלל לזכותו לקבל ממנו המעות. לכן נתתי לבי לזה דיש להראות על זה סוגיא ערוכה בש"ס (ע"ז דף ס"ב ע"ב) דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית. אתו אמרו לי' לר' יוחנן אמר להו יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר. ועיי"ש בפירש"י דבעי שלא יהיו בעולם. אבל רבינו אלחנן בתוספות שם פוסק דאפילו ישנן בעולם כל שמכרו לעכו"ם בהקפה מותרין הדמים דהוי הדמים הלואה בעלמא. ועיין שם בר"ן בזה הסוגיא דכל שיצא הדבר מרשות לרשות שוב לא הוי הדמים התשלומין חליפי המכירה רק פרעון של הלואה בעלמא.