שו"ת ברוך השם קנט

להקשות סתם משום הנגיעה שנוגע בהקרבנות דניחוש שמא ישכח ויאכל בנגיעתו משום דעל חשש הנגיעה יש לנו סברת הד"מ דאנן לא חיישינן בנגיעה לשמא יאכל אלא היכא דאיכא סברא דמתוך דכשם שאוכל מצה בפסח כן יאכל גם חמץ אם יגע. אבל היכא דליכא מתוך כגון ביוהכ"פ דאינו אוכל כלום. לא חיישינן משום הנגיעה שמא יבוא לאכול. אבל על ר' יהודה שפיר יש להקשות. דמשמע מדבריו דמשום שמותר להקריב אונן לכן חייש לשמא יאכל. וא"כ הא גם ביוהכ"פ שמותר להקריב אונן ניחוש ג"כ דבשביל היתר ההקרבה יבוא להיתר אכילה. ומה בין מתוך שאוכל מצה למתוך שמקריב לדעת ר"י. א"כ לפ"ז שפיר הוצרכו לתרץ דוקא משום דכ"ע לא אכלי. היינו הגם שיש לו מתוך שיכול לשכוח אפ"ה זהו דוקא בכל ימות השנה דכ"ע אכלי אבל האידנא כ"ע לא אכלי לכן לא חיישינן. זהו כוונת המג"א במה שמתרץ דברי הד"מ

אך קשה לי על זה דהא כללא הוא בידינו דהא דקיי"ל דחכמים עוקרים דבר מן התורה בשב וא"ת היינו דוקא היכא שאין עוקרין את המצוה לגמרי אבל לעקור המצוה לגמרי לא יעלה על הדעת ח"ו דא"כ יעברו על לא תגרעו. ועיין בתוס' (ב"מ דף ע' ע"ב) ד"ה תשיך וכו'. ועיין בב"ח או"ח סימן תקפ"ח) שזה פשוט לו דאל"כ אין רשאין לתקוע כלל אפילו כשחל ר"ה בחול משום שמא יתקן כלי שיר וכ"כ שם במג"א (סי' תקפ"ח ס"ק ד'). וגדולה מזו עיין בט"ז (יו"ד סימן קי"ז ס"ק א') ועיין בשו"ת חוות יאיר (סי' קמ"ב). וא"כ כיון דזהו ברור ואמת איך הקשה המג"א כאן דבפשיטות הו"ל להמקשה להקשות וכו'. הא י"ל דלעולם לא ידע המקשה מהתירוץ של הד"מ כלל וגם לא ס"ל הכי אלא דסובר דגם ביוהכ"פ יש לנו לגזור שמא ישכח ויאכל. ומה שהקשה המג"א דא"כ הי' לו להקשות בפשיטות מכה"ג סתם ביוהכ"פ הא על זה אפשר לתרץ ג"כ בפשיטות דא"כ נצטרך לעקור ע"י גזירה זו כל דיני הקרבת הקרבנות ביוהכ"פ עד לעולם ח"ו. ואיך יעלה דבר זר כזה על דעת המקשה שבשביל גזירה דשמא יאכל לא יקריבו לעולם ביוהכ"פ. ולכן שפיר הוצרך להקשות דוקא מכה"ג אונן ביוהכ"פ. דבכהאי גוונא לא נעקר מצות הקרבנות ביוהכ"פ דכה"ג אחר שאינו אונן יוכל להקריבם והוי כשאר גזירות בעלמא שלא נעקרים מצות ד"ת לגמרי מפניהם. וכיון שכן הרי אין ראי' להמג"א לפרש פירושו בגזירת ר' יהודא. ונוכל לומר בפשיטות סתמא דחיישינן שמא ישכח ויאכלנו והדרא קושיין על סברת הד"מ שאינו אוכל כלום לדוכתא דהא הש"ס הי' יכול לתרץ כן. ונ"ל לומר דפירושו של המג"א בש"ס הוא אמת מטעם הוכחה אחרת בלא הוכחת המג"א. והוא דאל"כ יש להקשות על המקשה איך מדמה יוהכ"פ לשאר ימות השנה הא קיי"ל בשו"ע (או"ח סי' רה"ע) ובטור שם בשם בעל התרומה דמותר לקרות לאור הנר ביוהכ"פ ולא חיישינן לשמא יטה מטעם דאימת יוהכ"פ עליו. ואע"ג דיוהכ"פ שוה לשבת מ"מ אימתו גדולה על האדם יותר משבת. והגאון החסיד מווילנא הראה מקום לזה מש"ס (נדה דף י"ג). איבעית אימא ביעתותא דשכינה עליו עכ"ל. וזהו מקור נאמן לדברי הבעה"ת. וא"כ שיש להאי דינא מקור בש"ס ודאי יש להבין איך מדמה כאן הש"ס יוהכ"פ לשאר הימים והא גזירה דשמא יאכל הוי רק גזירה כמו שמא יטה ואפ"ה לא חיישינן ביוהכ"פ לשמא יטה משום דאימת יוהכ"פ עליו. וא"כ נימא גם לגזירה דשמא ישכח ויאכל ג"כ הכי. אלא ודאי דהפירוש הוא כהמג"א שהמקשה פי' משום מתוך שמקריב אונן חיישינן גם לשמא יאכל. ולפ"ז שוב לא מצינו שיהי' חילוק בזה בין יוהכ"פ לשאר הימים דאנן לא מצינו רק בגזירה בלא טעם. אבל בגזירה בטעמא הא זהו שייך גם ביוהכ"פ. ובזה עולים דברי הד"מ כהוגן. אך עדיין י"ל דלעולם לא פירש המקשה הכי ואפ"ה לא קשה למה לא רצה לחלק בין יוהכ"פ לשאר ימות השנה דהא י"ל דעד כאן לא מצינו חילוק בין יוהכ"פ לשאר הימים אלא באיסור דליכא שום הנאה להגוף מן האיסור כמו הטייה או כיוצא בה בש"ס נדה שם לפי דברי הגר"א ז"ל. אבל באכילה שהגוף נהנה מזה אפשר שיתגבר עליו יצרו שלא תפול עליו אימת יוהכ"פ וישכח ויאכל. וראיה לזה מדחזינן שלא תירץ כן המתרץ אלא ודאי דידע דיש לחלק בין חששא דאכילה לחששא דשמא יטה. דבאכילה גם אימת יוהכ"פ לא יועיל לו דמשום הנאת הגוף ישכח שהיום הוא יוהכ"פ ועדיין צ"ע בזה

סימן נ"ז

נשאלתי מחד צורבא מרבנן על הא דאיתא בש"ס בכמה דוכתי וכן בשו"ע (או"ח סי' שמ"ג) לשון זה דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ומשמע דגדול אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו. מאיזה מקום אנו למדין זה שמן התורה יהא הב"ד מצווין להפריש גדול מלאכול נבלות. דאטו נאמר שאם ירצה גדול לעבור על איסור מה"ת ולקבל עונשו אח"כ כמו מלקות וכדומה לא יניחוהו הב"ד. הא לא מצינו רק שמי שרואה את חבירו שרוצה לעבור על איסור תורה מחויב להתרות בו ולפרש לו האיסור אם תעשה כך תעבור על לאו זה. אבל שלא יניחו לעבור זה לא מצינו

והשבתי לו תעיין בכל המקומות שאציין לך ותמצא חפצך עיין בתוס' שבת ג' ע"א ד"ה בבא. דהקשו אפי' באופן דליכא ל"ע אסור עכ"פ מדרבנן דחייב להפרישו מאיסור וביותר ברא"ש שם בהדיא מפורש דהרי ק"ו קטן מצווין להפרישו כ"ש גדול ע"ש. אך לפי דבריהם הוי רק מדרבנן ולכאורה קשה דהרי יש בזה חיוב מן התורה. דהנה בס' החינוך (מצוה ס"ט) כתב וז"ל זה שאמרו רבותינו לא ענש אלא א"כ הזהיר הכוונה היא שלא תאמר שיהא הרצון ברשות כל אדם לעבור על איסור וחפץ השי"ת ויקבל עונשו אח"כ ויהא הדבר כעין מקח וממכר כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו להכי הודיע הכתיב שמלבד העונש אין רשות לאדם לעבור על רצון השי"ת. ולזה הזהיר על כל המצות עיי"ש וכיון שאין כח ורשות ביד כל אדם לעבור על שום איסור ולא די בהתראה לחוד. וא"כ החיוב על כל אדם מישראל מה"ת שלא להניח את חבירו לעבור על איסור תורה מצד מ"ע דהוכח תוכיח וע"ז אמרו בש"ס (שבת סוף פ' במה בהמה) כל מי שיש בידו למחות על אנשי ביתו ואינו מוחה עון ביתו עליו. ואל תטעה לומר כי זה מאמר מדברי אגדה ואין למדין מזה הלכה דהרי הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות דעות הלכה ז') מנה זה למצות עשה (שבפ' קדושים) להוכיח את החוטא שלא יחטא ונתן שיעורו עד הכאה עיי"ש. ושיעור הזה לא נאמר אלא למי שעובר בזדון. וגם בדבר שאין אפשרות וכח ביד המוכיח למונעו בתוכחות לחוד בזה נאמר השיעור עד הכאה. אבל פשיטא שאם רואה את חבירו אוכל חלב משום שטועה ששומן הוא ודאי שתוכחתו של זה הוא שיודיענו כי חלב הוא. וכן גם אם עובר בזדון. רק שיש ביד המוכיח לחטוף דבר האיסור מיד העובר ודאי שמקיים מצות התוכחה במה שאין מניחו לעבור על איסור. וביותר מפורש בר"ם בס' המצות שלו מ"ע ר"ה שמצווין למנוע החוטא מלחטוא והיינו להפרישו מאיסור. א"כ הרי זהו איסור תורה ממש ולמה כתבו התוס' והרא"ש דהוא רק מדרבנן. ועיין בס' החינוך שם (בפ' קדושים) במצוה זו גם זהו ביאור המצוה (פ' שופטים) למנות שופטים ושוטרים דהיינו שמוטל הדבר על הב"ד שיצוו לשוטרים וממונים על הצבור לצאת בשווקים וברחיבות להזהיר עם הישראלי ולמנוע שלא לעבור על מל"ת ועשה ולהכות גם במקלות ורידויין כפי כח הב"ד המגיע לזה. ועיין בחינוך (פ' שופטים). ולפ"ז מבואר שאלתך כי מקור הדבר דגדול אוכל נבלות מצווין להפרישו הוא ממ"ע של הוכח תוכיח וגם ממ"ע של שופטים ושוטרים. והנ"מ בזה דאם ממ"ע שופטים ושוטרים לחוד