שו"ת ברוך השם קנח

מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלי ומהיכן הקריבו עיי"ש. ומפשטות הש"ס מבואר מדלא קשה להו רק זה דמהיכן אקריבו. כיון דמוכח מהכתוב שלא אכלו עד שהקריבו א"כ היכן מצאו להקריב. ולא קשה להו על המקרא עצמו למה לא אכלו החדש של עכו"ם מעיקרא קודם הקרבה לשיטת הב"ח דבשל עכו"ם אין דין חדש נוהג. אלא ודאי מוכח לכאורה כשיטת הטו"ז והש"ך ומכאן סתירה לדברי הב"ח ודין חדש נוהג גם בשל עכו"ם. אמנם לדעתי נראה לבאר הסוגיא דשפיר דייק הב"ח ז"ל, דהאחרונים פירשו לשון חדש של עכו"ם דהכוונה היא שכל שהתבואה נזרעה ברשות העכו"ם אע"ג דלאחר הקצירה קנו ישראל את התבואה מיד העכו"ם אפ"ה נקרא זה חדש של עכו"ם. אבל לפענ"ד לא כן הוא. דהנה נעיין נא בדברי מוני המצות ז"ל והם הרמב"ם ובס' החינוך (מצוה ש"ג) והסמ"ג שנקטו בלשונם דכל העושה פת מחמשת מיני תבואה קודם ט"ז בניסן ואכל כזית ממנו לוקה. וא"כ עיקר האיסור משמע שהוא על הפת ולא על התבואה דלא מצינו בשום מקום שיחול איסור חדש על התבואה טרם שנעשה ללחם. וזה ודאי ברור ואמת שדין חדש אין דומה לערלה וטבל שבהם עיקר האיסור חל בשעת גידולם משום שנתגדל באיסור או שלא נפרשו ממנו המתנות. אבל בדין החדש הא עיקר האיסור על הלחם והקלי והכרמל אבל לא על עצם התבואה. ודין חדש דומה ממש לדין החלה שעיקר האיסור בא בשעת גלגול העיסה המתחייבת אז בחלה וכן נמי בדין חדש עיקר האיסור בא עליו בשעת עריכת הפת כלשון הכתוב "ולחם "וקלי "וכרמל. אבל אילו כסס חטים של תבואה חדשה אין בזה איסור חדש כלל. וכיון שכן ע"כ אנו צריכין לפרש בכל מקום שנמצא הך לישנא חדש של עכו"ם שלא כפי' הט"ז והש"ך דהיינו שהתבואה נזרעה ונקצרה ברשות העכו"ם וזהו שנקרא חדש של עכו"ם. אלא הכוונה היא על עשיית הלחם שאם נעשה לחם ביד העכו"ם ואחר כן בא ליד ישראל זהו חדש של עכו"ם. ובזריעה וקצירה לחוד אין לנו שום נ"מ כיון דאז לא הי' עדיין שם איסור חדש חל על התבואה ואיך שייך לדון בה אם של ישראל או של עכו"ם דב"כ וב"כ אין בזה איסור חדש. אלא עיקר האיסור אנו דנין על הלחם ודוק

והשתא לפ"ז יובן היטב דעת הב"ח ז"ל דשפיר מוכיח מש"ס דר"ה הנ"ל דהחדש של העכו"ם פי' הלחם והקלי וכרמל שנעשה ביד עכו"ם מותר. וראייתו נכונה. דאת"ל דהלחם שנעשה ברשות העכו"ם ג"כ איסור חדש יש עליו א"כ למה הוצרך הש"ס לסיים בלשונם תיבות "מעיקרא "לא "אכול דא"נ שלא הקריבו עומר כלל משום שמצאו התבואה אז בכניסתן לארץ כבר בבישולה ולא יכלו לקיים ראשית קצירכם א"כ הא הוי זה כמו אחר החורבן דקיי"ל כר"י דכל יום ט"ז אסור עד הערב. והשתא אם נימא דחדש הנעשה ברשות עכו"ם באופן האמור לעיל ג"כ אסור ממש כחדש של ישראל הא שוב אין צריך הש"ס לשום דיוקא. אלא מהכתוב גופי' מוכח שפיר מהא דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ואימת הוי מחרת הפסח הא ט"ז בניסן הוא וא"כ הרי מפורש להדיא דביום הט"ז אכלו מתבואה החדשה ואם איתא שלא הקריבו עומר הרי עדיין אסורים לאכול עד הערב וכמו אחר החורבן ותו לא מידי. ולמה הוצרכו בש"ס לדייק דמעיקרא "לא "אכול דמה נ"מ איך הוי מעיקרא ומאי דהוי הוי. אלא ודאי מוכח דחדש של עכו"ם היינו הפת לא הוי בו איסור. מש"ה מן הכתוב לחוד ליכא ראי' שהקריבו. דהא י"ל דלעולם לא הקריבו כלל. והא דאכלו הוא רק ממה שהעכו"ם נתנו להם פת אפוי ויאכלו. דזה לא הוי חדש כלל. אבל לעולם מהתבואה שקנו הישראל מהעכו"ם ועשו מהן להם להנאת אכילה ודאי לא אכלו עד הערב ליל י"ז בניסן ולעולם לא הקריבו עומר. מש"ה הוצרך הש"ס לדייק דא"כ דהאי ויאכלו דכתיב בקרא הוא על החדש של העכו"ם שעשו פת בעצמן א"כ, למה לא אכלו גם מעיקרא וזהו שסיימו "מעיקרא "לא "אכול [וזהו עיקר כוונת הב"ח ז"ל] אלא ודאי דמדמעיקרא לא אכלו והדר אכלו וביום ט"ז עצמו ג"כ צ"ל ע"כ שאכלו מן הלחם שעשו בעצמן של הישראל ומש"ה מעיקרא לא אכלו דהי' אסור משום חדש. ואע"ג דבכל התבואות שמצאו בכניסתן לארץ היו של העכו"ם אפ"ה כיון שעשו בעצמן פת מן התבואה שלקחו מהעכו"ם אז בזה נקרא חדש של ישראל לכ"ע. ומש"ה מעיקרא לא אכלו ורק הדר אכלו א"כ ע"כ מוכח שהקריבו עומר והותר מיד החדש אחר ההקרבה. ולכן שפיר קשה מהיכן הקריבו. זהו תורף כוונת הב"ח ז"ל עיין היטב בלשון הט"ז (שם ס"ק ב') ותראה שהדברים מכוונים מאד בדקדוק לשונו ואין עוד שום גמגום בזה. נמצא דבנ"ד לענין הפאסעסייעס אין לנו מקום לסמוך על ההיתר של הב"ח. דגם הב"ח ז"ל לא כיוון בראייתו להתיר תבואה של עכו"ם. אלא דכתב מילתא חדתא שאם עשה עכו"ם פת או שאר דבר היוצא מחמשת מיני תבואה להנאת האדם דאז ליכא בכה"ג דין חדש אבל אם קנה ישראל תבואה מעכו"ם ועשה בעצמו צורכו מהתבואה ודאי גם הב"ח סובר דאסור בזה משום חדש של ישראל. ואין לנו להשען על שום היתר בנ"ד כי אם היתר הט"ז ז"ל הנ"ל ודו"ק

סימן נ"ו

עיין ברמ"א (סי' תרי"ב) שכתב דמותר ליגע באוכלים ביוהכ"פ ולא חיישינן לשמא ישכח ויאכל. וכתב ע"ז המג"א (ס"ק ו') דהד"מ והתה"ד הסבירו דלא דמי לחמץ (בסי' תמ"ו סעיף ג') דאסור ליגע בפסח משום שמא ישכח ויאכל. דדוקא התם שאוכל מצה בכל יום חיישינן שפיר דמתוך שאוכל מצה יאכל גם חמץ. אבל הכא ביוהכ"פ שאינו אוכל כלל לא חיישינן וכתב עוד המג"א דלדברי הר"ן אין הדין כן. והביא ראי' לדברי הד"מ מהא דאמרינן (יומא דף י"ד) דפרכינן שם על ר' יהודא דסובר כה"ג אונן אסור להקריב ביום מדרבנן גזירה שמא ישכח ויאכל. מהא דכהן אונן מותר להקריב ביוהכ"פ. ומשנינן התם יוהכ"פ שאני דכולי עלמא לא אכלי גם הוא לא יאכל. משא"כ כה"ג אונן בכל השנה. אלמא דלא חיישינן ביוהכ"פ לשמא ישכח ויאכל. וכתב עוד דעוד קשה דאיך פריך הש"ס מאונן ביוהכ"פ ומשמע דהמקשה לא ידע עדיין מסברא זאת דיוהכ"פ שאני. א"כ אם איתא דלא ידע. למה הוצרך לאונן דוקא. הא הי' יכול להקשות על ר' יהודא מכל כה"ג דאיך מותר להקריב קרבנות ביוהכ"פ וליגע בהם ניחוש שמא ישכח ויאכל. אלא ע"כ שהמקשה ידע שפיר דביוהכ"פ דכ"ע לא אכלי לא גזרינן וא"כ הא שוב לא קשה גם מכה"ג אונן. ומה שתירץ שם מג"א יבואר להלן בדברינו איה"ש. אך יש להפליא לכאורה על המג"א איך שייך קושיתו כאן וגם מה שכתב לשון "ועוד בוא"ו דמשמע מזה ששייך לענין דברי הד"מ והלא אין שום שייכות לזה כלל. ונ"ל לפרש דבריו עד"ז. שהמג"א בא לתרץ קושיא אחת. דנהי דהד"מ צדק בדינו אבל לא בטעמו שהד"מ הסביר הטעם משום דביוהכ"פ אינו אוכל כלל. ובחמץ מתוך שאוכל מצה יאכל גם חמץ. והלא אנן חזינן דבש"ס יומא שם לא חילקו בזה. מדלא תירצו דכה"ג אונן ביוהכ"פ משום דלא אכיל כלום לכן לא חיישינן לשכחה. אבל אונן בכל השנה מתוך שאוכל שאר דברים חיישינן ג"כ שמא ישכח ויאכל מן הקרבנות. רק תירצו משום דכ"ע לא אכלי. ש"מ דלא ס"ל להש"ס האי חילוקא של הד"מ לכן בא המג"א לתרץ זה. והוא שהתחיל להקשות מתחלה דהא גם בלא דברי הד"מ קשה על המקשה כנ"ל וע"כ נצטרך לתרץ דברי המקשה וממילא יתורצו דברי הד"מ שלא יוקשה עליו מהמתרץ וזהו שמפרש המג"א דהמקשה כך הקשה למה אמר ר' יהודא דחיישינן והיינו משום דחושש דכשם שהותר לו להקריב אונן ק גם יאכל בעודו אונן. דהא גם ביוהכ"פ מקריב אונן. פי' אע"ג דליכא