שו"ת ברוך השם קנז

ונראה לי לומר דלא דמי כלל דבשלמא הא דגזרו גבי דין שמא יכתוב בהא שפיר י"ל כיון דבמקום מצוה הוא לא גזרו אבל במה שגזרו לקנות בשבת א"כ הא הרי עיקר גזירתם היתה על רוב הקנינים. וברוב קנינים ודאי הוי שלא במקום מצוה. שוב נוכל לומר דגם במקום מצוה לא תדחה המצוה את הגזירה כלל. אבל היכא שהגזירה צריכה להיות עיקרית על מקום מצוה כגון הכא דאם נאמר דאסור לדון ולקדש אף במקום מצוה. א"כ תהי' עיקר הגזירה במקום מצוה דהא ע"פ הרוב דינין וקדושין הם במקום מצוה יותר משלא במקום מצוה. מש"ה ודאי אמרינן בזה דלא גזרו במקום מצוה. וזה נכון. והנה הב"י (באו"ח סי' של"ט) וכן בשו"ע שם פסק כשיטת רש"י ז"ל ודעמי' ומטעם שכתב שם דהרי"ף והר"מ והרא"ש שלא חילקו בהכי מוכח ודאי שסוברין דאפילו במקום מצוה אסור לדון ולקדש. והרמ"א ז"ל שם בהג"ה כתב דבשעת הדחק עבד בעצמו מעשה והתיר לקדש היכא שיש כבוד הבריות. וסיים שם דבלא"ה אין להקל עיי"ש. ואזיל לשיטתו שכתב בד"מ דלא משמע דהר"ן ז"ל כתב להחמיר בקידושין אף לר"ת. מש"ה פסק כר"ת. ועיין בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' י"ד) שהתיר לקבל עדות עגונה בשבת וסמך על דברי הרמ"א הנ"ל. אבל לפענ"ד נראה אחר שהארכתי קצת בדברי הפוסקים הנ"ל שאין להתיר. אע"ג שהבאתי ראי' לשיטת הר"ת. אפ"ה נראה לי דלא דמי כלל לקידושין. וראי' לזה דהא אם נימא דעדות עגונה דמי למצוה דקידושין. א"כ הא דכתבו התוס' וגיטין דף ע"ז ע"ב) בד"ה וניזול. וכן (בביצה דף י"ז) בד"ה מ"ט. והר"ן (פ' משילין) והביאו הב"י (באו"ח סי' של"ט שם) ובטור אהע"ז סי' קל"ו) דגט של שכ"מ מותר ליתן בשבת היכא דלא הוי בי' איסור מוקדם כמ"ש הב"ש (שם סוף סי' קל"ו) וכן פסק גם הרמ"א (או"ח סי' של"ט). ובהדיא כתב הר"ן והתוס' (ביצה דף י"ז שם) דהוא מטעם דכיון דתקיף ליה עלמא יש לחוש שלא יטרוף עליו השעה אם לא יתקיימו דבריו עיי"ש. וכמו שאמרו בכמה דוכתי בש"ס גבי קנין שכ"מ דלהכי תיקנו חז"ל שדבריו יהיו ככתובין וכמסורין כדי שלא טרוף עליו השעה וה"נ דכוותיה. ואע"ג דמהתוס' בגיטין יש להוכיח דרק כדי שלא תפול לפני היבם מש"ה הקילו. אפ"ה הרי התוס' גופי' (בביצה דף י"ז) כתבו הך סברא כדי שלא תטרוף דעתו עליו. וכן יש להוכיח דרק מצד סברא זו הקילו דאם נימא שחששו משום תקנת עגונה א"כ היוצא בשיירא דדמי ליוצא לידון דכתבו כאומר תנו דמי בהו ואפ"ה לא נקטו בש"ס הכי גבי היוצא בשיירא וכן כל הפוסקים לא כתבו הכי ביוצא בשיירא רק בשכ"מ לחוד. א"כ ודאי ברור דרק משום טירוף דעתו הקילו בזה שכן הקילו חז"ל כמה קולות בשכ"מ יותר מביוצא בשיירא. דביוצא בשיירא לא אמרו דדבריו ככתובין וכמסורין לענין שיקנה בלא משיכה. ורק בשכ"מ שחששו לטירוף לכן התירו גם בזה. ומ"ש התוס' בגיטין כדי שלא תפול קמי יבם עיקר כוונתם להשמיענו דאע"ג דאינו מגרש משום דבר ערוה רק משום שלא תפול קמי יבם אפ"ה התירו. דאם הטעם משום דבר ערוה אז הי' תלוי בדעת הפוסקים היכא דיש מצוה מה"ת. משא"כ משום האי טעמא כ"ע מודים דמותר ודו"ק. ואם איתא דמצד עגונה הקילו לא היו צריכין להשמיענו בשכ"מ יותר תקנת עגונה מביוצא ליהרג וכל הני דתני במשנה דגיטין

ועיין בב"ש שם שכ"כ להדיא לתרץ הא דהקילו יותר הגזירה דקנין מקום בגט מגזירת טלטול. משום דבקנין כבר הקילו עוד בכמה דברים בקנין של שכ"מ עיי"ש. מוכח ג"כ דרק מטעם זה לחוד הקילו ג"כ גזירה דאין מגרשין בשבת דאל"כ הדרא קושיין לדוכתה דלמה לא התירו גם הטלטול. כמו שהקילו עיקר הגזירה דאין מגרשין משום תקנת עגונה כן יש להקל גם הטלטול ואז לא היינו צריכין להתיר גזירת הקנין. אלא ודאי כמ"ש. וא"כ מבואר להדיא דרק בשכ"מ לחוד הקילו מטעם טירוף דעת אבל לא מצד עגונה וא"כ לא דמי הך להא דנידון הרמ"א ז"ל. ועוד אמינא מסברא דא"א להתיר משום עגונא דבשלמא היכא שיש כאן מצוה מן התורה יש לומר כסברת הר"ת דלא העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה. והיינו היכא שהמצוה אינה מדבריהם אלא מה"ת. אבל היכא שהמצוה בעצמה היא מדבריהם לחוד כגון הכא דרק חז"ל חששו לתקנת עגונות. א"כ ודאי כשגזרו הא גם על מצוה של דבריהם גזרו נמי והם אמרו והם אמרו. וראי' גדולה לזה מהא דמשני שם הש"ס הכא בשיש לו אשה ובנים והרי לכאורה קשה דהא אכתי יש מצוה מדברי סופרים דאסמכוהו אדברי קבלה כמבואר בשו"ע (אהע"ז סי' א') דרק מצוה מדרבנן היא. אלא ע"כ דפשיטא לי' להש"ס בזה שאין גזירה של דבריהם נדחה מפני מצוה דדבריהם. וזה ודאי ברור דתקנת עגונות לא עדיפא משאר מצות דדבריהם. והאריכות בזה אך למותר משום שהדבר פשוט הוא לדעתי. ויש לי סעד לדברי מדברי הג' מהר"ש לנדא בשו"ת שיבת ציון (סי' ס"ד) שאסור לפתוח הקבר משום לעיין סימני המת אם הם מובהקים להתיר אשתו. וכתב שם להדיא דאיך יש לסבור לדחות איסור משום תקנת עגונות. ועוד דהא יש לנו ספק שמא אין בדברי העד כלום. וא"כ איסור ודאי נדחה ואין ספק עשה דוחה ודאי איסור וכ"ש שספק תקנת עגונות ידחה ודאי איסור זהו ודאי ליתא. ועיי"ש בשיבת ציון שהוסיף עוד סברא דיש ספק שמא לא זהו הוא ולכן אינו נדחה ולכן מכל זה נלפע"ד שאין להתיר עגונה בשבת

סימן נ"ה

ע"ד הפאסעסייעס הנהוג עתה בינינו יש לברר אם יש לאסור התבואה משום איסור חדש. משום שהתבואה הא הוי של הישראל. הנה בש"ס קידושין דף ל"ז ע"א) כל מצוה שהיא תלויה בארץ נוהגת אך בארץ חוץ מערלה וכלאים. ר"א אומר אף החדש. וכתבו הרי"ף והרא"ש דקיי"ל כר"א דחדש נוהג בין בארץ בין בחו"ל. דסתם לן תנא כוותי' (סוף מס' ערלה) דתנן החדש אסור מן התורה בכל מקום פי' בין בארץ בין בחו"ל. וכן הר"מ ז"ל (פרק י' מהלכות מאכלות אסורות הל' ב') פסק דבכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחו"ל בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית אסור ולוקין עליו. וכן בטושו"ע (יו"ד סי' רצ"ג). וכל רבנן קשישאי ובתראי כולם כאחד ס"ל שאין לחלק בחדש בין א"י לחו"ל. אך מרן הט"ז (סי' רצ"ג ס"ק ד') האריך מאוד לסמוך על הת"ק דר"א דחדש אינו נוהג כלל בחו"ל. ואין לנו שום צד היתר בחדש כי אם היתר הט"ז. וגם היתר של רבינו הב"ח ז"ל שם שהעלה להוכיח מש"ס ר"ה דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם. והנה הט"ז והש"ך וכל האחרונים האריכו להשיג על הב"ח ז"ל בזה שהביא ראי' מפורשת להתיר והם ז"ל הביאו ראי' מפורשת לאיסור בשל עכו"ם. וכל המעיין יראה לכאורה כי דבריהם בנוים על אדנים חזקים כראי מוצקים. אך כדי דלא לשווי' לרבינו הב"ח ז"ל כטועה ח"ו לכן אמרתי להאריך קצת בזה ולבאר דבריו וכפי הנראה אשר האחרונים ז"ל במח"כ לא ירדו לסוף דעתו. ודבריו נאמנו מאד

דהנה בש"ס (ר"ה דף י"ג) איתא אמר ר"י לאו מילתא היא הא דקאמרי דלא קים להו לרבנן בתבואה שגדלה שליש לפחות משליש. אלא קים להו לרבנן. דבעו מיניה חבריא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו אי דעייל ביד עכו"ם ראשית קצירכם אמר רחמנא ולא קציר עכו"ם. פי' דעומד לקצור כקציר דמי. ואע"ג דירשו מאבותיהם וא"כ גם הקרקע עצמה של ישראל היא. אפ"ה הרי הזרע שלהם היא ואפילו אם יקנו את הזרע מהם הוי ג"כ כקנו אחר הקצירה ולא הוי קצירכם. ופרכינן וממאי דאקריבו דילמא לא אקריבו. לא ס"ד דכתיב ויאכלו