שו"ת ברוך השם קנה

בזה ב' פירושים. א) דאפילו אם הרואים יודעים בטוב שהנכרי קבלן הוא ולא שכיר יום. אפ"ה מיחזי להו דשכיר יום נמי מותר. כיון שרואין שהישראל נוטל לעצמו כל פירות השדה ועיין בט"ז (סי' רמ"ד ס"ק ב'). ב) והמג"א (שם ס"ק ז') פירש שהר"ן ז"ל לא פליג על הרא"ש והתוס' כלל. רק דגם הוא מודה דהיכא שנתפרסם הדבר שהנכרי קבלן היא. שוב אין בזה חשש מ"ע. רק היכא דרוב פועלים שבעיר שכירי יום הם. אז יש לחששא דמיחזי כשכיר יום. ועיין בפמ"ג שם בא"א שכתב כן להדיא שאם נתפרסם הדבר דרוב הפועלים שבעיר הם קבלנים. אז מותר ואין שוב חשש מ"ע כלל. וכן משמע בשו"ע הרב מהרש"ז ז"ל שסובר כן. וכ"כ להדיא גם הנוב"י (מהדו"ק סי' י"ב) דכיון שבפראג נתפרסם דקבלנים הם. שוב אין חשש מ"ע עיי"ש. אך שהוא חשש שם עדיין דנהי דבפראג הוי כן המנהג. אפ"ה כיון שבשאר המקומות אין המנהג כן. שוב יש לחוש להאורחים הבאים לשבות שם. וכדקיי"ל (סי' רמ"ד סעיף א') ברמ"א דיש לחוש נמי לאורחים עיי"ש

וא"כ לכאורה יש להחמיר בנ"ד. דהא יש ישראלים הדרים שמה סמוך אצל הרחיים. ועוד כיון דיש דרך שקרוב להעיר ומותרין לילך בשבת שמה. אך אפ"ה נ"ל דבדין הרחיים שידוע לכל דהנכרי המושכר לעסוק במלאכת הרחיים ברוב מדינותינו קבלן הוא. ולא שכיר יום. א"כ אין כאן חששא דמ"ע לכ"ע. וכיון שהישראל יתן להנכרי דבר קצוב חוץ מדמי שכירותו. ובעד כל פוד חטים שיטחון בשבת יטול דבר מעט. דאז נכרי אדעתא דנפשי' קא עביד. וברוב מדינותינו ידוע לנו שהנכרי שאצל הרחיים קבלן ולא שכיר יום. דהיינו שכיר שבת א"כ יש בזה היתר גמור. שיתן לו בשבת ויו"ט דבר קצוב. ונהי דהנוב"י הצריך שם לצרף עוד סניפים להתיר שעת הדחק וישראל עומד עיי"ש. אפ"ה גם בכאן יש לן כמה סברות להתיר. דהלא המג"א (סי' רנ"ב ס"ק כ') כתב דברחיים דמיא אין איסור מה"ת אפילו לישראל עצמו עיי"ש. וכתב הפמ"ג במ"ז (סי' רמ"ד ס"ק א') דלפ"ז בנכרי הוי גזירה לגזירה. ושרי בלא"ה עיי"ש. ועוד י"ל דגם בנ"ד נהי דמניעת הרחיים לא מיקרי הפסד אפ"ה י"ל דנתינת המס להאדון מחויב ליתן אף אם לא יעשה מלאכה בשבת. וא"כ שפיר גם הכא נקרא הפסד מכיסו. ולכן נלפע"ד שזהו היתר ברור לפסק הלכה

סימן נ"ג

נסתפקתי באחד שגזל מחבירו מטבע. ועדיין היא בעין ביד הגזלן שלא הוציאה עוד. וביום השבת נתן אל לבו לשוב אל ה' ולחזור בתשובה על מעשיו הרעים. ורוצה להחזיר את הגזילה כעין שגזל בעין כמות שהיה בעת הגזילה. אם מותר להחזיר המטבע בשבת ו לא. ואם לא ירצה הנגזל לקבל מידו בשבת אם נוכל לדמות זה לגזלו ביישוב ומחזיר לו במדבר. והנה בסתם הלוואה מפורש הדין בשו"ע (או"ח סימן ש"ז סעיף י"א) ברמ"א בשם הריב"ש (סי' קט"ו) דכשם שאין לווין בשבת כך אין פורעין בשבת. והיינו אפילו במקום מצוה. דהא הריב"ש כתב כן על דין פדיית הבן בשבת. משום דלא יהא אלא פורע חובו בשבת דאסור עיי"ש במג"א. והב"י (סי' של"ט) מביא הך דינא דהריב"ש. וא"כ אם במקום מצוה אסור כ"ש במי שנתחייב לחבירו דרך הלוואה ודאי שאסור לפרוע לו בשבת והנה ע"כ אנו צריכין לומר דלא הוי הטעם משום דגזרינן שמא ימחוק. דהא בפדיון הבן לא שייך הכי. אלא ודאי הטעם הוא משום דהוי כמו משא ומתן. כיון שמוציא הממון מרשותו לרשות חבירו. ועיי"ש בפמ"ג ע"ז. וכן הדין במי שנותן לחבירו מתנה בשבת דאסור ג"כ. וכמו שהביא הב"י שם בשם המרדכי, ועיין במג"א (סי' ש"ו ס"ק ט"ו) שהעלה לפסוק הדין כן ואפילו במקום מצוה אסור. דהא לא עדיף מהקדש. שאסור להקדיש בשבת תרומות ומעשרות. ועיין בש"ס (ביצה דף ל"ז ע"א) ברש"י שם. דכשמוציא מרשות לרשות הוי כמקח וממכר. ועיין בתוס' שם. וא"כ לפ"ז בנידון הספק הנ"ל. יש לפסוק לכאורה דאסור להחזיר בשבת. משום דהא מוציא מרשות לרשות. אך באמת מבואר החילוק להדיא לפנינו. דעד כאן לא אסרו בשבת גם במקום מצוה. אלא היכא שבגזירה דרבנן הזאת תתבטל רק מ"ע מה"ת. דאז הוי הך גזירה כמו כל הגזירות דרבנן. דדחיין מ"ע מה"ת בשוא"ת. כמו שופר ולולב דהוי רק מ"ע לחוד. אבל היכא שיש מצות ל"ת ומ"ע. כמו הכא דכל זמן שאין מחזיר לו את הגזילה עובר בכל רגע בלאו דלא תגזול. ובמ"ע והשיב את הגזילה אשר גזל ועיין בספר החינוך (פ' ויקרא ופ' קדושים) נהי דבגזירה דידהו יכולין לדחות המ"ע בשב וא"ת. אבל איך יבטלו הל"ת. וז"ב

ועיין בשו"ע (יו"ד סי' רל"ט סעי' ו') שאין שבועה שהיא התורה מבטלת מצות ל"ת דרבנן בקום ועשה. ועיין בש"ך (שם ס"ק כ') שהביא כמה פוסקים שהאריכו בזה. והמהר"ל ז"ל סובר דלא חלה השבועה כלל כיון די"ל דרבנן העמידו דבריהם כשל תורה עכ"ל. וא"כ מוכח בהדיא דאפילו היכא שיש מ"ע ול"ת בשוא"ת נדחין מפני מל"ת דרבנן שהיא בקום ועשה. דהא בשבועה יש ל"ת לא תשבעו בשמי לשקר וגם מ"ע דמוצא שפתיך תשמור. וכמ"ש הר"מ ז"ל (פ"א מהלכות נדרים ה"ד) עיי"ש. וכן מוכח מפירש"י ז"ל (יבמות דף צ' ע"ב) בד"ה כבשי עצרת שפירש דגזירה דרבנן דוחה כמה מ"ע. וא"כ הרי קיי"ל בכמה דוכתא דמ"ע חמור יותר ממל"ת. דהרי עשה דוחה ל"ת ואינה דוחה עשה. וא"כ כיון דגזירה דרבנן יכולה לדחות ב' או ג' מ"ע. ודאי שדוחה נמי מ"ע ול"ת של תורה. אם הם רק בשב וא"ת. הרי דלפ"ז נפשט הספק. דהגזירה של פריעת חוב דדמי למשא ומתן. שגזרו חז"ל דוחה מל"ת ועשה של תורה בגזילה. דהוי נמי בשב וא"ת. אך מצאנו ראינו בשו"ע (חו"מ סי' ע"ג) שהנשבע לפרוע חובו בשבת דחייב לפרוע לו עיי"ש היטב בסמ"ע. ובאמת הש"ך השיג שם על הסמ"ע בזה. וכן הט"ז כתב שם להדיא דישאל לחכם על שבועתו ויתירנה. וכ"כ הש"ך כאן (ביו"ד סי' רל"ט) בשם כמה פוסקים שכ"כ להלכה. ועיין במג"א (או"ח סי' ש"ו ס"ק ט"ז) שהאריך בזה. ומסיק דלא התיר הרא"ש לפרוע לו בשבת בזוזי אלא ליתן משכון. והיינו כיון שעדיין אין המשכון יוצא מרשותו. לא מיקרי בזה פורע חובו. אבל ליתן מעות בעין אסור. וגם ממרוצת ש הפוסקים משמע דרק משום דהא אפשר בשאלה. לכן ישאל לחכם. אבל בכיוצא בזה היכא דלא שייך שאלת חכם. אז אין מ"ע ול"ת דוחים גזירת חז"ל לעבור בקום ועשה. וכמ"ש רש"י שם ביבמות. אמנם נ"ל לברר זה כשמלה. דהנה בשו"ע (או"ח סי' של"ט) הביא הב"י דמהרי"ף והר"מ והרא"ש משמע כשיטת רש"י ז"ל (ביצה (דף ל"ו ע"ב) דאין דנין ומקדשין אפילו במקום מצוה של תורה. ודלא כשיטת הר"ת ז"ל שם בתוס'. והרמ"א הביא דעת הר"ת. וסיים דלא קיי"ל הכי. רק בשעת הדחק בצירוף כבוד הבריות התיר בקידושין בליל שבת. אב בלא"ה כגון לדון דין ודאי דאסור בשבת. דהא בשו"ע (חו"מ סימן ה') כתבו בסתם דאסור לדון אפילו היכא דליכא דעדיף מיניה עיי"ש. וכיון דקיי"ל בשו"ע דלא כר"ת דגזירה שגזרו אפילו במקום מצוה עומדת לבטל המצוה. משום דשב וא"ת שאני. והלא במצות משפט יש ג"כ מ"ע דבצדק תשפוט עמיתך. וגם מצות ל"ת אם יענה הדין לשפוט אותו למחר יעבור על לא תעשו עול במשפט עיין ר"מ ז"ל (פ"כ מהלכות סנהדרין סוף הל' ו'). ואפ"ה הא גזרו חז"ל שמא יכתוב ובטלו הל"ת והמ"ע. וא"כ בנ"ד נמי אם נתיר לו להשיב את הגזילה הוי ודאי כמו מקח וממכר דהא הממון יוצא מרשות הגזלן לרשות הנגזל

אמנם נראה לי לומר בדרך אחר. דנהי ודאי דאותו הממון בעין שגזל אינו רשאי להחזיר לו בשבת אפ"ה כיון