שו"ת ברוך השם קנד

מברכין דוקא על אכילת מצה אקב"ו על אכילת מצה ואין מברכין על יציאת מצרים אקב"ו לספר ביציאת מצרים. ותירץ שם הגאון דלא מצינו ברכה על ברכה. כיון דהסיפור בעצמו הודאה לה' ואיך נברך ונודה ע"ז גופא. ובהכי ניחא שפיר דהרי כל הקולות העריבין לשומעם הלא זהו דוקא אם המשמיע בקולו הערב הוא משמיע קולו בשירות ותשבחות לה'. וכדכתיב כבד את ה' מהונך אל תיקרי מהונך אלא מגרונך דאל"כ הא קיי"ל בש"ס (סוטה דף מ"ח ע"א) אודנא דשמעא זימרא תעקר עי"ש. ועיין ברש"י (משלי סי' ג') על פסוק הנ"ל. וכן כי כל פה לך יודה. ולא אם משמיע קולו ח"ו בדברי חול. דאז פשיטא שאין שייך ברכה בזה. וא"כ אין שייך ברכה על ברכה. אבל במראה וריח שפיר שייך לברך על זה. ועוד דהלא הקב"ה ברא בכל אדם שבעולם אלו איברי הנשימה שמהם הקול יוצא והן הריאה והקנה והגרון. ואפ"ה מיעוטא דמיעוטא ינגנו בנועם קולם שיערב לשומעיהם. וא"כ חזינן שאין הקול מקושר ושייך אל האדם המשמיע. וזהו אומרם ז"ל בירושלמי. אל תיקרי מהונך אלא ממה שחננך ה'. שאם קולך ערב עמוד וכבד את ה', בקולך. ולכאורה למה אמרו בזה דוקא לשון חננך ה'. אלא ודאי כמ"ש שאין שום ממש. רק שזהו מתנת ה' וחן שנתן באדם שיהי' קולו ערב. ואין בזה הרגש דבר מה ולמה קולו ערב. ומה נמצא יתרון באדם הזה באיברי הנשימה שלו יותר מבכל שאר האדם. רק דבר רוחני הוא. ולכן שפיר קאמר המטה משה לפי שאין בו ממש כלל לא בהמשמיע ולא בדבר הנשמע. וזה ברור ופשוט. שוב מצאתי במדרש תלפיות דפוס זיטאמיר תר"כ דף קי"ז אות ח' ענף חושים דהסביר בפשיטות למה על ריח מברכין לפניו ולא על קול ערב משום דקול בלא האויר לא יהי' נשמע כלל והאויר הא אין בו ממש משא"כ ריח הא עצם הגוף המריח יש בו ממש ע"ש

סימן נ"ב

נשאלתי באיש אחד שיש לו רחיים דמים ומפורסם לכל בני העיר שהרחיים הוא של הישראל הזה לחלוטין. רק שהוא נותן מס לאדון העיר חמשה ועשרים רו"כ וחצי בכל שנה ושנה. ומקום הרחיים הוא רחוק מן העיר שדרים בה ישראלים. וסמוכה אל רחוב הנכרים היושבים סמוך להעיר. והרבה נכרים יושבים ודרים סמוך ממש להרחיים. אך גם שני בתי ישראל נמצאים שם שדרים בהם ישראלים המשותפים עם בעל הרחיים הדר בעיר. כי גם להם יש חלק מעט מזעיר ברחיים. אך עיקר שם הרחיים הוא על האיש הדר בעיר. ויש דרך קרוב לרחיים אשר בני העיר יכולים ללכת לשם. וישראל הזה בעל הרחיים בא בשאלה. שאם יקרה לו חטים לטחון בשבת ולקבל המדה הקצובה לו מכל פוד. כדרך העולם אם מותר. וגם אם יש לו חטים שלו לטחון בשבת אם מותר לטחון ע"י הנכרי המושכר לו לכל שבוע ושבוע בעד ב' רו"כ ויותר. ועל הנכרי מוטל לעשות כל דבר הנצרך לטחינת החטים. ואין על הישראל שום דבר לעשות בזה כלל. ואם נאסור לו טחינת החטין יהי' ההפסד גדול מאוד. כי בכל השנה יש רוב זמן שאין שם מים כמו שבעה חדשים ימות החורף. וכשמגיע הזמן שיש מים. הוא דבר חשוב ויקר. כי לפי ערך החשבון אשר הרחיים טוחנים בכל מעל"ע שלש מאות פוד. א"כ יש בזה הפסד גדול. אם לא יתירו לו הטחינה וגם אדם בהול על ממונו ואם נאסור לו אולי לא ישמע לדברינו. רק נפשו בשאלתו אולי יש איזה דרך למצוא לו פיתחא דהיתרא. אז ודאי לא שביק היתרא ועביד איסורא. ולכן אמרתי לברר זה היטב בעזה"י וזהו אשר השבתי

הנה הט"ז באו"ח הל' פסח (סוף סי' ת"ן) כתב שאין שום היתר רק למוכרו לנכרי על כל השנה או חצי שנה. ויהי' בזה שבת ופסח בהבלעה. ואזיל לשיטתו (שם בסי' רמ"ד) שלא חילק בין מכירה לשכירות. וסובר דגם במכירה יש שכר שבת. אבל המג"א (שם ס"ק י"ח) כתב שבמכירה אין שום איסור שכר שבת. ולפ"ז גם על יום השבת לחוד יכול הישראל למכור הרחיים לנכרי. וכ"כ הפמ"ג במ"ז (סי' רמ"ד ס"ק ב') עיי"ש. והנה כאן בנ"ד אי אפשר לעשות כן כי אין יכול למכור להנכרי המושכר לו כי אין רוצה לקנותה וגם הרחיים עולה לסך חמשת אלפים רו"כ. והנכרי אין לו אפילו פ"א. ולעשות ערמה גדולה כזאת ודאי לא התירה לנו התוה"ק. כי גם הנכרי יודע מערמה הזאת וגם טירחא גדולה היא לעשות כן בכל ע"ש. וביום ראשון לחזור לקנותה ממנו. ועיין שם בפמ"ג במה שמקשה על הט"ז בזה. ולפענ"ד נראה לתרץ דלעולם ודאי יודה הט"ז לזה שאדם רשאי למכור הסחורה שיבוא לו ביום שבת. כי מעשים כאלה נעשים בכל יום רק הט"ז שפיר קאמר הכי. בשלמא בדבר המיטלטל או גם בדבר המחובר רק שמוכרו שפיר נכון לעשות כן. אבל היכא שהוא מוכר הרחיים או המרחץ רק ליום שבת לחוד. אין רשאי. דעכ"פ איסור מראית העין יש כאן. והלא כמה הלכות נאמרו לאסור משום מראית העין. כמבואר (סי' רמ"ג. רמ"ד. רנ"ב) וא"כ במה שימכור ליום השבת לא ינצל מאיסור מ"ע. כי מי יודע שמכרו ליום השבת. והרואה את הנכרי שטוחן ביום השבת. יאמר כי שכיר יום הוא. וראי' גדולה לזה מדין הפקר החמור בשבת דבעינן שלשה בני אדם. כדי שיתפרסם הדבר. וא"כ כאן בהשטר מכירה שאין שם אלא שני עדים. ואפילו בפני ג' בני אדם קיי"ל (בסי' רמ"ו) שאין לסמוך ע"ז אלא בשעת הדחק. אבל בלא"ה אפילו אם רוצה לפרסם לרבים כתבו האחרונים דאסור. דשמא יראה מי שמכיר את הבהמה שהיא של הישראל. ולא ידע מההפקר כלל עיי"ש היטב. וא"כ לפ"ז שפיר דקדק הט"ז בזה כי אם יעשה כן וימכרנה על יום השבת עדיין איסור מראית העין במקומו עומד. וזה אמת וברור. ולכן כתב הט"ז שימכור דוקא לשנה או לחצי שנה. דודאי בכה"ג יתפרסם הדבר לרבים. דהא ודאי מצינו כמה פעמים שישראל מוכר רחיים וכדומה לעכו"ם מכירה חלוטה. ולא חיישינן כלל למ"ע. וא"כ גם הכא כיון שמוכר על משך זמן רב וקצוב. יש לדבר פרסום גדול. אך בנ"ד אין רצון הישראל בעל הרחיים למוכרה לחצי שנה. כי א"א לעשות כן כמבואר לעיל

ולכן אמרתי למצוא בזה דרך אחר. להתיר לצאת מאיסור שביתה ע"י נכרי. והוא הנה המג"א (סי' רמ"ג) כתב דבתנור ורחיים ומרחץ אסור מדינא לעשות ע"י נכרי. משום דהרי הישראל מרויח בשבת. ואין שייך לומר בזה דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד. כיון דע"פ האמת אין כח ביד הישראל לנכות לו משכירותו בעד ביטול המלאכה בשבת. מש"ה אע"ג שאין הנכרי יודע מזה אפ"ה אסור. עיי"ש וכן פסקו האחרונים. והנה (בסי' רמ"ד סעי' ו') קיי"ל דבמכס היכא שנותן הישראל להנכרי דבר קצוב בעד כל דינר. כמו בעד כל מאה דינרין שיגבה. יהי' לו דינר. אז אין שוב חשש שכר שבת. דבזה ודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד עיי"ש. ואף שעדיין יש בזה איסור מ"ע. שיאמרו שכיר יום הוא. אך הלא כבר כתבו הפוסקים דבמכס משום טעם הפסד גדול לא חששו שם למ"ע. וא"כ לכאורה גם כאן הי' מקום להתיר. אמנם באמת ז"א. דהא כתבו שם הפוסקים שלא התירו מטעם הפסד. רק במכס שמפסיד מה שהרויח כבר. דכיון שהעוברים נתחייבו לו מכבר כפסידא מכיסו דמי. אבל הפסד מניעת הריוח לא מיקרי פסידא. וא"כ אין מקום להתיר מטעם זה. אך מ"מ התרתי בזה. דהנה בהך דינא דקבלנות יש בזה ג' שיטות. שיטת הר"ת דבקבלנות מותר אפילו בבנין בית. ושיטת הרא"ש דבבנין בית שדרכו לעשות ע"י שכיר יום אסור. אבל בשדה יאמרו הרואים דע"ד אריסות קא עביד בה. וריחיים דינו כשדה ומותר. ושיטת הרב המגיד והר"ן ז"ל דגם בשדה אסור. היכא דלפי האמת אינו באריסות. דכשיחקרו הרואים ויתוודע להם הדבר שהנכרי אינו נוטל מן הפירות כלום. שוב מיחזי כשכיר יום. ובהא דכתבו דמיחזי כשכיר יום יש לפרש