שו"ת ברוך השם קנג

בזה אף אם השאירו את הטייגיל שנמצאה החטה בתוכו בפני עצמו. אפ"ה כיון די"ל דכל המיירע כולה נאסרה. והרי תערובות זה הוי יבש ביבש דקיי"ל (בסי' תמ"ז) דחוזר וניעור ורק עד הלילה מותרין אבל בתוך הפסח חוזר וניעור והנה לבאר דבר זה ל דזה תלוי בפלוגתא שבין האחרונים. דבס' מקור חיים פירש דעת המג"א וסימן תנ"א ס"ק ל"ז) דהא דכתב אם נתערבה באחרות בטלה ברוב אפילו בתוך הפסח דהוי רק כמו טעם דאין חוזר וניעור. אמנם הרב בשו"ע שלו (סימן תנ"א סעיף נ"ו) וכן החק יעקב (סי' זה ס"ק נ"ד) סוברין דבכהאי גוונא חוזר וניעור. עיי"ש. ובחיי אדם (כלל ק"כ סימן כ"ב) מ"מ בחטים הנמצאים יש לחקור תחלה אם לא נתרככה החטה אז ודאי יש להתיר המיירע כולה ואותן הטייגליך רק כדי נטילה. ואפילו אם נתרככה החטה וכבר אפו מהמיירע ונתערבה באחרות אפ"ה לפענ"ד י"ל דאע"ג דאין מחזיקין בודאי שהחטה היתה מתחלה בהמיירע אפ"ה י"ל כאן נמצא בהטייגיל הזה ובמקום הזה וכאן היתה ולא היתה החטה במקום אחר מהמיירע אף בשעה שלשו את המיירע. א"כ כיון שאין החטה אוסרת רק כדי נטילה קודם פסח א"כ סגי במה שנוטלין מהטייגיל הזה

סימן נ'

עוד נשאלתי בער"ח אלול שנהגו רוב ישראל להתענות בער"ח הזה עכ"פ ועושין תיקון יו"כ קטן וגם קורין ויחל איך יהיה הדין אם יש רק תשעה אנשים מתענין בביהכנ"ס. ובעיר יש עוד בני אדם שהתענו אם יכולין לקרות ויחל או לא. והשבתי דבד' התעניתים המקובלים ודאי דבשבעה אנשים המתענים סגי. אבל בתענית זה דרק החרידים והשרידים נוהגים בו להתענות לא מיקרי תענית צבור כל כך. וברור הוא אין לקרות אז ויחל עד שיהיו עשרה שהתענו בביהכנ"ס דוקא מאותן שמתענין ומשלימין עיין (סי' תקס"ו) וק"ו מעננו שבין גואל לרופא ודו"ק. וימי בה"ב שאחר פסח וסוכות הוי ת"צ כידוע (סי' תקס"ו). ויום ך' סיון כתבו שם הט"ז והבאה"ט דהוי ג"כ ת"צ ודאי עיין שם

סימן נ"א

עיין במג"א שם שהביא דברי רש"י ז"ל (נדה דף נ"ב ע"א) דלהכי אין מברכין בריח. ברכה לאחריו. משום דהנאה מועטת היא. ולכאורה קשה דא"כ למה אסור להריח בשמים שעליה בערוה ונדה. ואין לומר דעליה דוקא. דהרי בהדיא כתב הט"ז (סי' רי"ז) דלאו דוקא עליה אלא המיוחדים לה. אך זה לא קשיא דהתם טעמא משום שמרגילין לערוה. דהא אפילו לזרוק דבר מידו לידה. שאין שום הנאה. דהא אין נוגע בה כלל וכמו דקיי"ל גבי טומאה וכיוצא בו דנגיעה ע"י דבר אחר לאו שמה נגיעה. ואפ"ה אסור משום שיבוא מזה לידי קירוב בשר. אבל לעולם אין זה שמה הנאה. אך הא קשיא לי שכתב הפמ"ג במשבצות זהב (סי' תמ"ח ס"ק א') שאסור להריח פת חמץ בתוך הפסח. וכן בשו"ע הרב מלאדי (סי' תמ"ג) הביא זה בשם החק יעקב. והרי כיון דהנאה מועטת היא. א"כ נימא שאין זה הנאה כלל ולא יחול בכה"ג ע"ז איסור הנאה. ואין להקשות בזה גופא דאם הנאה מועטת היא. א"כ למה מברכין על הריח לפניו. דכיון שהועילה הסברא דהנאה מועטת שלא לברך לאחריו. למה לא יועיל לנו שלא לברך גם לפניו. דזה ליתא דלברך לפניו לא בעינן מידי דאית בי' הנאה דוקא דהא מברכין על מראה של דבר חדש. ובראיה לא מצינו בשום מקום שיהא בו איסור משום איסור הנאה. ונרות חנוכה יוכיחו. דקודש הם. ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד. וראיית כל העריות לאו משום איסור הנאה נגעו בה אלא משום הרגל דבר כידוע. ואפ"ה מברכין על המראה ברכה לפניו כמ"ש בשבת כ"ב הרואה נ"ח וכו' משום דעל כל דבר שבעולם מברכין לפניו. ולהכי ניחא נמי מה שמברכין על הריח לפניו. אבל הא דאין מברכין לאחריו בריח. ע"כ משום דרק הנאה מועטות היא. א"כ תקשה דנימא נמי דמותר להריח חמץ בתוך הפסח. ונ"ל לומר דבר נכון לתרץ זה. דידוע דברכה שמברכין לפניו אינה צריכה שיעור. וברכה שלאחריו צריכה שיעור דפחות מכזית א"צ ברכה לאחריה. עיין בשו"ע (או"ח סי' ר"י סעיף א') וזהו כוונת רש"י ז"ל בנדה שם דהנאה מועטת היא. פי' שהיא מועטת שאין בה כשיעור הראוי שתהא טעונה ברכה שלאחריה. כיון שאין בזה שיעור וא"כ שוב ל"ק מהא שאסרו להריח בחמץ. דלעולם הוי הנאה ואסור ודאי באיסורי הנאה רק הכא שאני דברכה שלאחרי' צריכה שיעור ובריח אין שיעור שיברך לאחריה

אך יש לבאר עוד מה שקשה לכאורה על הא שמברכין בריח ברכה לפניו. דנהי שאין ברכה שלפניה טעונה שיעור. דגם על כל שהוא מברכין לפניו וכמבואר בתוס' (ברכות דף ל"ט ע"א) ד"ה בצר עיי"ש. אפילו הכי הא אכתי אין בו ממש. ובדבר שאין בו ממש לא שייך לברך. כמ"ש המג"א עצמו לקמן בשם המטה משה שאין מברכין על קול ערב משום שאין בו ממש. וה"נ לא יברכו על הריח. איברא שהגאון בעל ישועות יעקב העלה דברי המט"מ הנ"ל בצ"ע גדול משום טעם אחר. דלמה פוסק המט"מ שאין לברך על קול ערב. מטעם שאין בו ממש. והלא בש"ס (פסחים דף כ"ו ע"א) בחדא מחתא נקטינהו להנך תלתא. "קול "ומראה "וריח אין בהם משום מעילה. ופירש"י משום שאין בהם ממש. ואפ"ה חזינן דעל מראה וריח מברכין לפניו. א"כ ה"נ נברך גם על קול ערב אע"ג שאין בו ממש. ואני אומר מארי' דאברהם תלי תניא בדלא תניא דאיפכא הי' לו להקשות למה מברכין על מראה וריח. דסברת המט"מ מוחלטת היא בש"ס ולא להקשות למה אין מברכין על קול ערב. אמנם באמת יש בזה סברא יקרה להבין טעמי אלה השלשה דברים על בוריין. דהנה יש להסביר סברת המט"מ. דהא לכאורה אין מובן בכל הדברים הנאכלים דרק בשביל הטעם שבהם מברכים עליהם. דהא קיי"ל שהאוכל עפר אינו מברך. וכללא בידינו הוא "טעמו ולא "ממשו. ואיך נימא דעל דבר שאין בו ממש אין מברכין. והא בכל דבר אין ממשות בטעם לחוד אלא בגוף הדבר. ועל ממש לחוד אין לברך. אך באמת פשוט הוא דכיון שהטעם הוא מקושר בגוף דבר הממש. שוב נופל שפיר הברכה על הדבר הממשי. שהטעם קשור בו. אך אם הטעם אין קשור בדבר שיש בו ממש. על מה יחול הברכה. ובזה ניחא שמברכין על הריח. דנהי דריח אין בו ממש. אבל מ"מ הריח קשור הוא בהבשמים שמריחים. ובהן יש ממש. וכן במראה הרי קשורה המראה בדבר הנראה. והאש קשורה בשלהבת וגחלת. ומה"ט מברכין יוצר המאורות. דאף שהאור אין בו ממש. אפ"ה הא האור קשור בחמה ולבנה וכוכבים שבהן יש ממש. וזהו שאנו סומכין בברכה כאמור לעושה אורים גדולים וכו' יוצר המאורות. ובזה שפיר מובן קושית הישועות יעקב דלפ"ז כשם שמברכים על מראה וריח אף שאין בהם ממש בהראיה וריח אפ"ה משום שיש ממש בדבר הנראה והמריח וה"נ יברכו על קול ערב דנהי שאין בו ממש אפ"ה הרי יש ממש במשמיע הקול. אך לפי מה שבררנו הדברים בהסבר נכון גם זה ניחא מאוד

דהנה בש"ס (ערכין דף י"א ע"א) אמרינן דעיקר שירה בפה. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהלכות כלי המקדש). וראי' מהכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול על עסקי "קול. ולפ"ז שפיר יש לבאר למה לא יברכו על קול ערב דעיקר קושיות המטה משה והישועות יעקב הוא רק על שיר הפה שהוא העיקר. אבל לפי מה שביארתי הכל ניחא דהנה הגאון החוות דעת בהגדה שלו הביא הקושיא למה אין מברכין ברכה על ספור יציאת מצרים דהא הוי מ"ע כמו אכילת מצה וכל מ"ע מתרי"ג מצות לספר בזה הלילה ביציאת מצרים. ולמה