שו"ת ברוך השם קנא

לאסור גם להמיעוט. א"כ ע"כ צ"ל דגם המרדכי שאסר הדבש. ע"כ איירי רק בזמנו שהי' רוב הדבש אסור. ורק מיעוטא הי' מכוורת. אז שייך לאסור דבש הכוורת משום דמיעוט הוא. מחמת שרוב הדבש באמת אסור. וכמו ההיא דכל הסריקין וכו'. אבל הט"ז איירי בזמנינו שלא בנמצא רוב דבש שמערבין בו קמח אדרבה רוב דבש אין מערבין בו קמח. ושפיר כתב שאין מקום לחומרא זו. והיינו מטעם האמור. כיון שאין רוב ממין הדבר הזה אסור. שוב אין לומר שתבנית ודמות הדבר מורה על איסור ודו"ק. ולכן פסקו כל האחרונים דאפילו לאכול הדבש בעין יש להתיר. עיין ח"י (סי' תס"ז) ועיין פמ"ג במשבצות זהב (סי' תמ"ב ס"ק ח') שכתב דרש"י ז"ל פליג על התוס' בחרכו עיי"ש. הרי מבואר דאחלופי בעינן רק שיהא צורת הדבש ותבניתו מורה על איסור. והיינו כשצורת הדבש הזה נאסר לרוב בני אדם. באותו זמן עכ"פ. אז שייך לומר צורתו מורה לאיסור. וא"כ בצוקער שאין שום צורת איסור ניכרת בו. אין בו שום ריח להחמיר ושרי בלי פקפוק ליתן זה הצבע האלטרי מירין לתוך הצוקער

והתשובה הזאת הראיתי להרה"ג והק' ר' ישראל נח מניעזען והוטבו דברי בעיניו. והסכים להיתר. וגם שלחתי להרה"ק ר' מרדכי דוב מהארנאסנייפאליע והסכים להתיר. וגם הרה"ג הגדול המובהק ר' אריה ליבש באלחובר בעהמח"ס שם ארי' הסכים להיתר. וכיון שיצא הדבר ופי שלשה עמודי עולם ההם להיתר. נתתי הודאה על חלקי שהנחני ה' בדרך האמת ונתפשטו הדבר להיתר בכל תפוצות ישראל

סימן מ"ו

וז"ל תשובת הגאון כעל שם ארי' אלי

לכבוד הרב המופלג בתירה חריף ושנון וכו' המורה לצדקה בעיר האראדישץ מו"ה משה נ"י בהרב ר' יעקב יוסף ז"ל

מכתבו קבלתי ולא הייתי יכול להשיבו עד כה מחמת שלא הייתי בשלימות הבריאות וגם עתה אשיב לו בקצירת האומר רק לענין דינא מפני תשות כחי

ע"ד הצוקער הנעשה בהכשר לפסח. אם מותר להטיל בו המין צבע בלא"ה הנקרא אלטרי מירין כמו שעושין תמיד בצוקער. והוא מעט מזעיר ואפשר חלק א' ממאה אלפים. ופעולתו הוא רק לתקן המראה לבן. ומין זה הוא מין אבן. אבל יש חוששים כי יש מין זה מזויף שיש בו תערובות צבע שקורין סינקע שיש בו קראחמייל. והקראחמייל לפעמים נעשה מחטים ולפעמים מקארטאפיל. וחוששים שמא הוא מחטים. הנה מעולם לא שמעתי למי שיחוש בהצוקער חששות רחוקות האלה. כי מסתמא יש היכר בצבע זאת בין מזויף לאינו מזויף וגם יש כמה ספיקות. ספק אם נתערב קראחמייל כלל וספק אם נעשה מקמח חטים כלל. וגם גוף הצבע כבר נפסלה מאכילת כלב. וגם גוף האיסור הוא בטל באלפי אלפים רק כל החשש משום דאין מבטלין איסור לכתחלה. והרי דעת (הט"ז באו"ח סי' תמ"ז סק"ה) דבחמץ שנתערב קודם פסח מותר להוסיף ולבטל דעדיין היתר הוא. וכ"כ ובסי' תרכ"ו סק"ב) דמותר לבטל. ומשמע שם להדיא דלאו דוקא להוסיף ולבטל. רק אפילו לבטל בתחלה שרי. אף כי מדברי הצמח צדק שמביא (במג"א ס"ס תמ"ז) דאוסר לערב חלב וחלב חטה ביין לתקנו משום שמא יבוא לשתות ממנו בפסח ומשום דהוא מבטל איסור לכתחלה עיי"ש. נראה דלא כהט"ז. וגם לבטל חמץ קודם הפסח הוי מבטל איסור לכתחלה. ועיין מ"ש בזה בספרי (עה"ב סי' ס"ט ס"ק י"א) בענין ההיתר לערב בשר שלא נמלח בסמ"ך דאין כאן מבטל איסור דעדיין היתר הוא דדם האיברים שלא פירש מותר שכתבו כן בפרמ"ג ובתשובות הגרע"א ועיין בסי' צ"ט בש"ך ס"ק כ"ב. והנה עוד יש היתר בזה עפ"י מ"ש הש"ך בסי' צ"ב סק"ח בשם בעל תה"ד סי' קע"א דהיכא דיש ספק אם יתערב שום איסור כלל אין זה מבטל איסור לכתחלה עיי"ש. והוא הדין בנדון זה כיון שיש ספק אם יש בצבע זאת תערובות חמץ אין כאן משום מבטל איסור לכתחלה כמ"ש בתה"ד. ונראה דטעמו של בעל תה"ד בזה כפשוטו. דכיון דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן כנודע. לכן אם יש ספק אם יש כאן איסור כלל הוי ספק דרבנן ושרי אך אכתי יש לפקפק על זה. דהא כתבו כל האחרונים דאין לעשות בידים ס"ס וספק דרבנן. עיין בפר"ח ובמנחת יעקב בכללי ס"ס. ובפרמ"ג. ואיך יערב בידים שיהי' נעשה ספק דרבנן. ולכן נראה לי דהטעם דהתיר התה"ד לבטל ספק איסור. משום דהא דגזרו רבנן שלא יבטל איסור לכתחלה. משום גזירה שמא יבוא להרבות איסור ולא יהי' ס' לבטל. וכיון שלא מצאנו גזירה זאת רק בודאי איסור אין לנו להוסיף גזירה גם בספק איסור. והבו דלא להוסיף עוד מה שלא מצאנו שגזרו. ויש לומר דלא גזרו כן רק בודאי איסור ולא בספק. ועוד י"ל בטעם הדבר דהנה ידוע דהיכא דאין כוונתו לבטל אין איסור בביטול רק דוקא אם מכוון לבטל אז אסור. ולפי"ז היכא דיש ספק אם יש כאן איסור כלל אין לומר דכוונתו לבטל האיסור דהא הוא עצמו אינו יודע כלל אם יש כאן איסור. ואיך נאמר דמכוון לבטל האיסור וע"כ אין כוונתו לזה. רק שנצרך לו לערב דבר זה ולא בשביל להתיר האיסור. וכל שאינו מכוון לבטל האיסור ולהתירו אין כאן איסור וזה נכון מאד בסברא. ומזה נראה דלא כהנוב"י שכתב בכמה דוכתי דדוקא להוסיף לבטל שרי כאשר אין כוונתו לבטל. ולא לערב בתחלה. דמדברי התה"ד והש"ך שכתבתי לפי טעם זה שרי לערב גם בתחלה. וא"כ בנדון זה שיש כמה ספיקות אם יש כאן איסור חמץ רשאי לערבו לכתחלה לפי דעת הש"ך והתה"ד. והנה אם הישראל קונה רק הצוקער מן הפאבריק של הנכרי. ואין להישראל בזה שום נפקא מינה אם עושה ע"י צבע המזויפת שיש בה חשש חמץ. א"כ אין הישראל עושה שום איסור כלל בזה. ואע"ג דאיתא בסי' צ"ט דגם למי אשר נתבטל בשבילו אסור. מכל מקום כאן אין הנכרי עושה בשביל טובת הישראל הקונה רק בשביל טובת עצמו. ונכרי אדעתא דנפשי' קעביד. ובזה צדקו דבריו. אכן לעומת זה יש כאן לדון ממ"ש הראב"ד והרשב"א והרב המגיד דמשום הכי אסרו גבינות של עכו"ם. אע"ג שאין בהם טעם בשר. דכל דבר שעיקרו כך נעשה ביד נכרי בתערובת דבר איסור לא בטל במיעוטו שכל שאסרו להתרחק ממאכליהם בכל ענין אסרו כדי שלא יפרוצו. והרש"א כתב שהוא הישר שבטעמים מובא (בב"י סי' קל"ד. ובאו"ח סי' תמ"ב) והארכתי בזה בתשובה בענין צוקער שמשימים בו דם אשר בסוף ספרי עה"ב הנ"ל. אך דנראה דכל זה מדרבנן. לכן כהאי גוונא דהוי רק ספק חשש חמץ אין לחוש. וגם דהוי ספק ספיקא. חדא דילמא אין כאן תערובות חמץ כלל. ועוד דדילמא כדעת הרמב"ם והר"י בן מג"ש שחולקים על זה וסבירא להו דגם בנעשה כן ביד עכו"ם בטל במיעוטו ועיין (בנוב"י תניינא חיו"ד סי' נ"ו) ושם בתשובת הנ"ל מ"ש בזה. אמנם מעכ"ת שפיר חזה מה שכתבתי בספרי שו"ת ש"א בתשובות הנוספות שאחר ח"א סי' ד' דבר חדש. דלהסוברים טעם כעיקר דרבנן ומגעולי מדין אין למדין דחידוש הוא. א"כ כל מה שמעורב ביד נכרים לא בטיל כדאמרינן (בחולין ד' ק"ח) אי חידוש הוא אפילו ליכא נותן טעם נמי יאסור עיי"ש באריכות א"כ גם בנדון זה לא בטיל לדעת הסוברים טעם כעיקר דרבנן. ואפילו מדאורייתא לא בטיל אך גם לזה אין לחוש דהא פסקינן דטעם כעיקר דאורייתא ואפילו נימא דהוי ספק אי טעם כעיקר דאורייתא ואנן מחמירין מספק כמו"ש הרשב"א שמביא בב"י סי' צ"ח עיי"ש. מכל מקום הוי ספק ספיקא. ספק אם יש כאן חמץ ושמא כדעת הסוברים דטעם כעיקר דאורייתא. ועיין (בנוב"י תניינא שם) שכתב דיש לסמוך על הרמב"ם