שו"ת ברוך השם קנ

ממש. ולא אמר אדם מעולם שיש לעשות היכר בין זה לזה. וכן כל ישראל רובם ככולם. עושים ממצות האפויות כל מיני מאכלים ותבשילים. ואופין לעקיך וכרעמזליך. ושוין ממש לתואר הקמח הפשוט. ולא שמענו ולא ראינו מי שיערער מעולם על זה. אך האמת הוא עד לעצמו שאם נבוא להבין הענינים לאמתתן. במה חלוקים הם מהענינים הנזכרים בש"ס ופוסקים שאמרו בהם שמא יאמרו כך. או דילמא אתי לאחלופי. הנה החילוק פשוט ומובן ברור. שאם עושין מעשה שצורתה של המעשה ותוארה. היא בראות העין כצורת ותואר האיסור בבירור. אך כשנבוא לחקירה ודרישה. למה עושין כזאת. יתברר אז לנו שעשו באופן המותר. דוקא בכהאי גוונא אסרו חז"ל. ועשו סייג וגדר שלא יעשו כזה. משום שמא לא יתן הרואה אל לבו. לחקור ולדרוש בזה. מדוע עשו ככה. רק יראה כדרכו ולא יתן אל לבו כלל. ויסבור שעשו מעשה איסור ויסמוך על ראייתו. וישפוט למראה עיניו. שראה שעשו דבר שצורתו ותוארו כצורת ותואר האיסור ממש. אבל היכא שצורת ותואר הדבר הנראה לעין. יש לו שני תוארים. תואר היתר וגם תואר איסור בשוה. אז אין חוששין שמא יאמרו שעשה דבר איסור כיון שיכולין להצדיקו ולדונו לכף זכות. כי עשה דבר היתר. למה ירשיעוהו הרואים וידונו לכף חוב. שעשה דבר איסור. ובחילוק הזה המובן היטב נבוא לביאור בכל הענינים המבוארים. הנה האוכל בן פקועה בלא שחיטה הרי כל הרואה שיראה שבהמה חיה הולכת בשוק כשאר בהמות. ודמות הבהמה כשאר בהמות הטעונין שחיטה. ואפ"ה אוכל מבהמה זו בלא שחיטה. הרי יאמר שמותר לאכול בשר מן החי. ואין טעון שחיטה. וכמו כן בדם דגים וחגבים הרי אדמומיות של הדם הזה. הוא ממש ככל דם בהמה וחיה ועוף. וכמו כן בשר עוף בחלב שקדים נמי צורת החלב הזה כשאר כל חלב דעלמא א"כ צורות המעשים האלו הוא שוה רק לצורת דבר איסור. וכן הא דיבמות וגיטין הנ"ל הוא משום שהרואה אשה נשאת לאחר ויודע שמקודם היתה אשת חבירו ועכשיו מגרשה ונשאת לבעלה הראשון. הרי זהו צורת מעשה איסור ממש. וכן הרואה עד אחד אומר בפ"נ ומקיים הגט. הרי ניכר הענין מתוכו כדבר איסור שאסור לקיים בעד אחד. אבל כשאדם אוכל בשר או שותה יין. אין על זה צורת איסור לחוד. כי יש צורת היתר ג"כ כצורת האיסור. ואדרבה מדרכי תוה"ק לדון את כל אדם לכף זכות ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. כל שיש אופן לומר שעשה מעשה היתר בדבר שאינו ניכר שעשה מעשה איסור דוקא. וא"כ כיון שבאנו לזה. הרי ענין הצוקר שוה ממש לצורת בשר כשר. דאדרבא נימא כמו שיש צוקער חמץ. כן יש צוקער פסח. וכיון שאין מוכח מצורת הצוקער לאיסור דוקא רק אופן השוה להיתר כמו לאיסור. שוב אין שייך כלל לומר שמחויבים לעשות היכר בפסח צוקער כמו שאין חיוב לעשות היכר בבשר כשר

יח ואין להקשות מהא דפבקו בשו"ע (סי' תס"ז סעיף ח') ובב"י שם שדבש של עכו"ם אפילו מהמביאין בחביות מן הכוורת אסור שמא אתי לאיחלופי. ועיין במג"א שם, א"כ משמע מזה לכאורה דנהי שאין הצורה של הדבר מורה על איסור אפ"ה חיישינן דילמא אתי לאחלופי. אבל לפי האמת ניחא. ואדרבא מכאן יהי' ראי' לדברינו. דהנה כשנעיין בדברי המרדכי (פרק כל שעה) כתב להדיא דהיינו טעמא. דלא אתי לאחלופי כדאמרינן בפסחים ל"ז יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין עכ"ל המרדכי. הרי להדיא כמו שכתבתי דלא חיישינן לאחלופי. רק כשזה הדבר עצמו בצורתו ותבניתו ואותו זמן עצמו אסרו חכמים לאנשים אחרים. אז אין לנו להתיר צורת הדבר באותו זמן עצמו לאיש הזה. ואע"ג שיש טוב טעם להתיר אפ"ה אנו חוששין בזה דאתי לאחלופי מחמת שכל הרואה רואה כדרכו שהתירו דבר איסור, והראי' מביאו לומר זה דהוא בעצמו רואה שדבר זה ממש ובאו תו זמן עצמו אסרו לאנשים אחרים. ע"כ שזה הדבר אסור כמו כל הסריקין שלכולם אסרו ואם יתירו לבייתוס יאמרו שהתירו איסור דהא צורת הסריקין מורה לאיסור. מדכל הסריקין אסורין. ואיך ידעו ויבינו טעם מפני מה התירו סריקי בייתוס. לכן הוכרחו לאסור גם סריקי בייתוס כיון שאסרו כל הסריקין. וא"כ מבואר דהיכא שלכולם מותר הדבר. שוב לא חיישינן שמא יטעו ויאמרו שהתירו דבר איסור. אדרבה יאמרו שבאמת מותר לכל

יט וזה מפורש בלשון הש"ס (מו"ק דף י"ד ע"א) בעי ר' זירא אבדה לו אבידה ערב הרגל מהו מותר לגלח במועד כיון דאניס או דילמא כיון דלא מוכחא מילתא לא אמר אביי יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין. ופירש"י כיון דלא מיגלייא לכולי עלמא אונסו יאמרו כולי עלמא אסורין לגלח וזה מותר עכ"ל. הלא מפורש אות באות ממש כדברינו דסברת כל הסריקין וכו' הוא משום דכל הרואה יוכיח מהא דרואה שכענין הזה אסרו לכל העולם ע"כ שגם לאיש הזה אסור. ומש"ה אסר נמי המרדכי את הדבש אפילו של הכוורת. ומסיים כדאמרינן כל הסריקין אסורים. דכיון שאותו מין עצמו יהי' אסור אצל אנשים אחרים א"א להתיר עצם הדבר באותו הזמן עצמו למיעוט אנשים אחרים. דהא דמי ממש לגילוח ברגל. מי שאבדה לו אבידה בערב הרגל והי' אנוס ואפ"ה כיון שאנשים אחרים אסורים. א"א לו להתיר וכה"ג גבי דבש ודו"ק וא"כ צוקער של פסח הלא לכל ישראל התירו חז"ל. וא"כ איזה מין אחלופי יש בזה והוא דמי ממש לקמח של פסח. דלא שייך חלילה לומר לאסור קמח של פסח שמא יאמרו קמח של חמץ. ולא שמענו אדם מעולם שיאמר שיש לעשות בקמח של פסח היכרא דלא ליתי לאחלופי. וה"נ בצוקער כל שישראלים שומרים אותו מתערובות חמץ בעת בישולו א"כ נכשר לכל ישראל

כ ויש לי ראי' מפורשת יותר מזה מפסחים (דף מ' ע"ב) דרבא גופא מחי לה קדירה בחסיסי. ופי' הרי"ף שם דחסיסי הוי במצה אפויה וטחונה. וכתב הטור או"ח וסי' תס"ג) דלא חיישינן לאחלופי ועיין בב"י שם. ובט"ז שם ס"ק ג' שלא חיישינן לאחלופי בקמח פשוט. והגם שהכנה"ג הביא שהי' מעשה וטעתה אשה אחת. ולקחה קמח ממש מחמת שראתה שחססו בקמח של מצה וסברה שהוא קמח פשוט שמותר. אפ"ה הסביר הפר"ח (סי' תס"א ס"ק ב') דלא חיישינן לאחלופי והביא ראיה לזה מש"ס (ע"ז דף ל"ג) רבינא שרא לר"ח למירמא ביה שיכרא. אזל ורמא בי' חמרא ואפ"ה שרי אמר אקראי בעלמא הוא. וכתב עוד הפר"ח טעם הדבר שאין לנו לגזור מדעתינו במקום שלא גזרו חז"ל והראשונים. וכתב החק יעקב (סי' ת"ס ס"ק ט"ז) והחק יוסף שם דהלכתא דשרי בלא פקפוק

כא ובזה שהסברתי היטב דברי המרדכי יהי' נכון לנו מאד להבין דברי הט"ז באו"ח (סי' תס"ז ס"ק ו') שלכאורה יפלא באיזה כח דחה דברי המרדכי שהרי דברי המרדכי מיוסדים על אדני הש"ס בכמה דוכתי. ואיך אומר הט"ז שהוא חומרא יתירה לחוש לאחלופי. והרי יש מקור לזה מאנוס בערב הרגל. ומסריקי בייתוס. אך כעת ניחא. דהנה הסברא נותנת דעד כאן לא יוכיחו הרואים. רק כשעכ"פ הדבר הזה נאסר ממש לרוב אנשים. אזי אי אפשר להתיר זה ממש להמיעוט. כי ידונו כרובו כן כולו. אבל לעולם לא ידונו ממיעוט על הרוב. ואנן בעינן גם כדמיון אנוס בערב הרגל שכמעט כל האנשים אסורים לגלח ברגל מש"ה כשיראו אחד מגלח ברגל יאמרו שעושה איסור ולא יתלו באונס שהי' לו כיון שזה מיעוטא הוא לא אסקו אדעתייהו. וכן פירשו הראשונים בסריקין עצמן דלהכי אסרו סריקי בייתוס משום "דלכולם אין להם דפוס. כן כתב הר"ן שם עיי"ש. ואפילו רש"י ז"ל דלא כתב לשון כולם מ"מ כתב גם הוא וז"ל "דלרוב נחתומין אין להם דפוס. הלא גם רש"י ז"ל רוב עכ"פ בעי דאז יש