שו"ת ברוך השם קמט

אבל אם חהר"ל בלעה איסור. שוב נפסק הדין דבטילה שפיר. דהא הבליעה אינה ראוי' להתכבד. כמ"ש (בסי' ק"א) בשו"ע יו"ד ובכמה מקומות. וא"כ ה"נ הכא בנידון האלטרי מירין וכי כולו חמץ הוא. הלא בו לא נמצא רק תערובות חמץ. והחמץ שבו אינו פועל המראה והחזותא. א"כ אפילו אי חזותא מילתא היא. היינו שהאיסור מחמת עצמו הוא נותן החזותא. כמו הביצה שנולדה ביו"ט. משא"כ בכה"ג שהאיסור בעצמו אינו נותן החזותא וזהו פשוט

יג ועתה נבוא לבאר מה ששמעתי שהרבנים של סביבותינו אומרים שיש לעשות היכר בצוקער של פסח. שיהי' חלוק מצוקער של חמץ במראיתו כי היכי דלא יטעו הרואים לומר שמותר לאכול כל צוקער בפסח. הנה אציעה מקודם שורש דבר זה. היכן מצינו כה"ג בש"ס דאית לן למיחש לשמא יטעו מדבר זה לעשות כן גם במילתא אחריתא. ולהסביר זה על נכון. ואחר שנברר מן הש"ס והפוסקים. אז תאיר לנו אור ההלכה ברור. שאין שום חשש בצוקער כלל. הנה מתחלה י"ל דכה"ג לא חיישינן. רק היכא שיש לחוש שיטעו באיסור תורה אבל היכא שכל החשש רק שמא יטעו להתיר איסור דרבנן לא. ומנא אמינא לה. מהא דאמרו בש"ס (יבמות דף פ"ח ע"ב) אלא משני אמאי (צריכה גט. הא] זנות בעלמא הוא. אמר רב הונא. גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט עיי"ש. וכמו כן בש"ס (גיטין דף פ"ט ע"ב) דוקא מגרש ראשון ונושא שני. אבל מגרש שני ונושא ראשון לא מ"ט שמא יאמרו ע"י שגירשה ראשון תחלה קידשה שני ועכשיו חוזר ומחזירה ויאמרו שמותר להחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר עיי"ש ברש"י וכן נפסק ההלכה בשו"ע (אהע"ז סימן ל"א סעי' ד' וסי' מ"ב סעיף ה' וסי' מ"ו סעי' ה') עיי"ש, ואם נדמה ענין היכר של הצוקער לזה הלא יוקשה הא דכתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות אישות) שאם הלך פקח וקידש אשת החרש. קידושי הפקח קידושין גמורים הם. ונותן הפקח גט. ומותרת האשה להחרש עיי"ש. והלא איך לא חשש הר"מ שמא יאמרו גירש החרש. ונשא הפקח. ונמצא שהחרש מחזיר גרושתו משנשאת. ובאמת השיג הראב"ד שם על הרמב"ם בזו הקושיא. אבל ה"ה תירץ על זה דעד כאן לא חששו שמא יאמרו. רק היכא דאתי מיני' חורבא לאיסור תורה. אבל גבי חרש כיון דאין אצלו איסור תורה דכל קידושי חרש אינן אלא מדרבנן לא חיישינן בכהאי גוונא לשמא יאמרו. כיון דאפילו אם יאמרו אינו אלא איסור דרבנן. ולסברא הזאת הסכימו גם הח"מ והב"ש (באה"ז סי' מ"ד סעיף א') בח"מ ס"ק א'. ובב"ש ס"ק ב'. ועיין בבאר הגולה שם בסימן זה א"כ להמ"מ והפוסקים ההם דכל דליכא לתא דאיסור תורה. לא חיישינן לשמא יאמרו. א"כ ה"ה בנידון הצוקער אפילו אם יאמרו שהוא צוקער של כל השנה. נמי לא יהי' איסור תורה וכאמור. וכידוע שאין מציאות בצוקער לאיסור תורה. א"כ לא שייך בכה"ג לחוש לשמא יאמרו. כפי סברת הר"מ והמ"מ וסייעתם

יד אמנם לפענ"ד דברי הה"מ צריכין עיון גדול וביאור רחב. אף שהח"מ והב"ש הסכימו כן. דבהדיא מצינו היפוך דבריו בש"ם (יבמות דף ל"ו ע"א. ודף קי"ט ע"ב) היבמה לא תחלוץ בתוך שלשה חדשים. ופרכינן שם בש"ס תחלוץ אמאי לא. ומשני גזירה שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ופריך עוד ונכריז ומשני איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ויאמרו קא שרי חלוצה לכהונה עיי"ש. והלא כל עיקר איסורא דחלוצה לכהונה הוי רק מדברי כופרים ולפי דברי הה"מ הנ"ל לא הי' להם להכריז כלל, ואין לנו שום חשש מאומה כיון דאפילו אם יאמרו כן ג"כ הא לא יבאו לטעות רק באיסור דרבנן. ולא עוד אלא שהב"ש עצמו נסתר בדבריו מהכא להתם דהב"ש עצמו ובסי' קנ"ו סעיף י"ג) הביא זה הדין. וזה הטעם. ולא זכר שמכאן נסתרו דברי הה"מ הנ"ל. אלא, ודאי שאין לנו לבנות יסוד חזק על זה ודברי הה"מ מסתמא נאמרו בדיוק. אבל לימא דכללא הוא ג"כ לא מצינן למימר. וא"כ הדרא מילתא לדוכתין דלפ"ז גם בצוקער נהי דהוי רק איסור דרבנן. מ"מ אפשר לטעות כמו בחלוצה

טו ועוד יש לי להביא ראי'. די"ל דענין הצוקער יש לו דמיון אחר היותר מסתבר. היינו לדין אתי לאחלופי הנמצא בכמה מקומות בש"ס. ועיין (בחולין דף ע"ה ע"ב) דפריך שם ר"ש שזורי היינו ת"ק ומשני הפריס על גבי קרקע איכא בינייהו. דלת"ק כיון דהפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה מדרבנן. כי היכי דלא ליתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה עיין שם. וזהו דענין איסור והיתר לאכילה דמי ממש לענין צוקער הנדרש ג"כ לאכילה לאדם. והתם חזינן דרק לאיסור תורה חששו. דלא ליתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה. אבל לא מצינו שחששו לאיסור דרבנן

טו אבל באמת זה טעות. דהלא מצינו (בגיטין דף ג' ע"א) אליבא דרבא דסובר הטעם שתיקנו חכמים שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ. משום שאין עדים מצויין לקיימו. פריך הש"ס א"כ יאמר בפני נחתם לחוד ולמה תיקנו שיאמר גם בפני נכתב. ומתרץ רבא בדין הוא דליתני הכי. אלא דא"כ אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד עיי"ש. ופירש"י דיאמרו כל קיום שטרות סגי בעד אחד עכ"ל. והלא בכל קיום שטרות נמי הוי רק מדרבנן וכדאמר בש"ס התם לרבא גופי' דבדין הוא דאפילו בקיום שטרות לא ליבעי תרי. כדר"ל דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשו כמו שנחקרה עדותן בב"ד. ורבנן הוא דאצריך קיום. ואפ"ה תיקנו בגט אטו שאר שטרות דעלמא. אלמא דסברת אתי לאחלופי. הוי גם אם יבואו לאחלופי באיסור דרבנן. ולא באיסור תורה לחוד דוקא. ועיין בט"ז (יו"ד סי' י"ג ס"ק ד') דמדמה הך אתי לאחלופי דגיטין. להאי אתי לאחלופי דבן פקועה המובא לעיל אות ט"ו. אלמא דלא ניחא לי' להט"ז לחלק בין אתי לאחלופי דאיסור תורה דוקא. או גם אם ייתי לאחלופי באיסור דרבנן. ובאמת מזה צ"ע קצת דברי הרמ"א (יו"ד סי' פ"ז) דלהניח בשר עוף בחלב שקדים ליכא משום מראית העין. דהא חזינן דבגט חששו דכשיראו בעד אחד. יאמרו דמותר לקיים גם שאר שטרות בעד אחד. אע"ג דאפילו אם יאמרו כן לא יבאו בזה לידי איסור תורה. רק מד"ס ואפ"ה חששו. וא"כ גם בעוף בחלב שקדים יש מראית העין. ובאמת הש"ך שם ס"ק ו' מסיק דיש מראית העין בעוף נמי. מטעם הזה. דגם במלתא דרבנן יש משום מראית העין. עיין שם

יז אמנם קושטא דמילתא הכי הוא. שאין שום דמיון כלל כל הענינים הנזכרים לנידון הצוקער. ואומר על זה כמ"ש הט"ז (באו"ח סי' ת"ן) דברי הלל בפסחים ס"ו וכי פסח אחד יש לנו בשנה. הלא יש חמשים שבתות בשנה. וה"נ י"ל כן לענין הצוקער. וכי יש פסח אחד בשנה. הלא יש שס"ה ימים בשנה ואוכלין בשר ושותין יין. ולמה לא נאמר שלא לאכול בשר כשר שמא יאמרו בשר נבלה וטרפה אכל ויבאו להתיר בשר נבלה וטרפה. או הרואה ישראל שותה יין. יאמר כי יי"נ שותה. ויתירו שתיית יי"נ. ולסברת הרבנים האומרים שצריך לעשות היכר בצוקער של פסח. הלא אלף פעמים ככה יש למצוא ולחדש מדעתינו לעשות היכרא. וכמו ביין כשר. דיין נסך הוא אסור בהנאה. וחמור כמו ע"ז שאוסר בכל שהוא. ותופס את דמיו. ובשר נבלה עכ"פ איסור תורה יש בו. [ולא כן צוקער של כל ימות השנה. שאין בו רק חשש איסור דרבנן ואפ"ה אין לישראל שום היכר בבשר זבחימו. ויין משתיהם כלל. ולא עוד. אלא אפילו בפסח גופא. וכי מצינו איזה חומרא שנצטרך ע"פ הדין לעשות היכר בפת מצה מפת חמץ. ומ"ש בשו"ע (סי' ת"ס ותס"א) שאין עושין פת עבה טפח הוא רק כדי שתשלוט בו האור יפה שלא יתחמץ. אבל כל שהפת מצה פחות מעובי טפח מעט. אין מחויב מדינא לעשותה דק יותר. כדי שלא יהא שוה לפת חמץ. ובעינינו הלא נו רואים. אשר ממש כצורת הפת של פסח. יש ג"כ פת של חמץ בצורה זו