שו"ת ברוך השם קמח

שספק גמור הוא אם זה הוא הטוב אם לא. וידוע דזיוף לא הוי ספק חסרון חכמה. א"כ ספק גמור דרבנן הוא. ושרי לבטלו לכתחלה. ובפרט אשר הנכרי אדעתא דנפשי' קא עביד איזה חיוב יש על הישראל להזהירו משום אין מבטלין איסור לכתחלה. והרי נהי דאמירה לעכו"ם שבות. גם בכל האיסורים לבד משבת. היינו דוקא אמירה עכ"פ. אבל בלא אמירה רק דניחא לו קצת מה הוי ועיין בש"ס (ב"מ דף צ') פלוגתא בין רש"י ותוס' שם גבי חסום פרתי ודוש בה דלרש"י בעינן דישה שלו וניחא לו. ועיי"ש בתוס' ודו"ק

י ואחרי אשר ביארנו שני הדינים הראשונים. נברר ג"כ אם באיסורי מאכלות אמרינן חזותא מילתא היא אם לא, אע"ג דלפי ההיתרים שנתבארו ודאי דשרי. גם אם נימא דחזותא מילתא היא. דהא אחשביה לא שייך בזה שע"י תערובות הוא. דגם אם מילתא הוא. הא לא אחשביה בפ"ע מ"מ אברר דכאן גם אם הי' איסור בעצם. ג"כ לא מגרע אפילו אם חזותא מילתא הוא. ונציעה מקור הדין והסוגיא דחזותא. הנה מקורו מהמרדכי ריש מס' ביצה. הביאו בתורת חטאת (כלל ע"ד סעיף ב') אם לבנו מאכל בביצה שנולדה ביו"ט אינו בטל. לפי שהחזותא ניכר ואינו בטילה עכ"ל עיי"ש. וכן הש"ך (ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ה') והמנחת כהן בשער התערובות (פ"ג חלק ג') כתבו נמי כן בפשיטות. ומסיים שם דחזותא אינו בטל. כדאיתא בגמרא. אבל המנחת יעקב (כלל ע"ד ס"ק ה') האריך וסתר זה הדין בעוצם חריפתו ובקיאתו מש"ס ופוסקים. דבמידי דאכילה רק טעם אסור. ולא החזותא. והא דאמרינן חזותא מילתא היא. זהו רק במידי דלאו בר אכילה עיי"ש. ולפענ"ד יש ראי' אחת מש"ס דחזותא לאו מילתא היא במידי דבר אכילה. מה שלא הביא המנ"י. ובעזה"י מקום הניחו לי להתגדר בזה

יא דהנה במסכת מקואות (פ"ז משנה ה') תנן שלשה לוגין מים ונפל לתוכן קורטוב יין. והרי מראיהן כמראה היין. ועיי"ש במשנה זו ועיין גם בש"ס (חולין דף כ"ו ע"א). והנה בריש (פ"ג דמקואות משנה א') כתב הרע"ב דשיעור קורטוב הוא חלק אחד מס"ד בלוג. ועיין בתוי"ט שם דקורטוב הוא שמינית מן שמינית הלוג. וא"כ כיון שהוא חלק ס"ד מן לוג א'. הרי כשיפול קורטוב לג' לוגין. הנה הקורטוב הוא רק חלק אחד מן קצ"ב חלקים. א"כ הוי חלק אחד יין חלקים מים. ואפ"ה הקליטה המשנה (שם פ"ז) הנ"ל שיש מציאות שישנה מעט היין הזה את מראה המים ואם נימא דחזותא כיון דניכר אינה בטילה באיסורי מאכלות נמי כדברי התו"ח והמנחת כהן. הרי יוקשה לדידהו ממשנה מפורשת בש"ס (ע"ז דף ע"ג ע"א) יין במים ומים ביין בנותן טעם. וכן אי' בכל הראשונים שם עיי"ש. וביו"ד (סימן קל"ד סעיף ג') איפסיק להלכה כן. וזהו ידוע דכל מקום שנזכר בש"ס בנותן טעם. הוא או טעימת קפילא או ששים. וכמבואר בש"ס (חולין דף צ"ז ע"א). וכן מפורש להדיא בתוס' (שם בע"ז דף הנזכר) בד"ה ת"ש. דהאי בנותן טעם דתנן במשנה על יין במים הוא דוקא שלא הי' בו ששים. והרי א"כ אנו מוכרחין לומר דחזותא לאו מילתא הוא כלל. וכל שאין בו טעם כפי ששיערו חז"ל. דהיינו שיש בו ששים אז אפילו אם האיסור שינה את המראה של ההיתר. אפ"ה שרי דאל"כ למה לא אסר שם בע"ז היין את המים. גם אם הי' ששים. דהא הכי הו"ל למימר אם לא שינו המראה אז בנו"ט ולמה סתמו לומר דשרי. אחרי שיש מציאות שמשנה המראה גם ביותר ממאה כנ"ל. וליכא למימר דהתם בע"ז מיירי רק ביין לבן. דזהו דוחק גדול. דהי' להם לפרש. אלא ודאי דחזותא באיסורי מאכלות לאו מילתא היא כלל. וזה נכון בעזה"י. ועיין היטב בשו"ע הרב (או"ח סי' תצ"ח) בקונטרס אחרון (ס"ק ו') ג"כ כדברינו. עיין שם היטב ודו"ק. וא"כ אחרי שזכינו לברר כדברי המנחת יעקב שכן עיקר. נחזה עוד בדברי הפוסקים היאך פוסקים להלכה בהאי דינא דחזותא. ואחשבם אחד אל אחד. שדבריהם הקדושים יהיו סמוכין ונראין לפנינו. דהנה המרדכי (ריש פ"ק דביצה) כתב וז"ל חדא דלחזותא וטעמא עבידי. ותו דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל עכ"ל הרי רק צירף הסברא של חזותא. ש"מ דמשום חזותא לחודא לא הי' אוסר ביותר מששים. וכן דייק גם המנח"י מדברי המרדכי. גם הצמח צדק לסי' פ') בודאי לית ליה סברא דחזותא מילתא. דהא כתב בהדיא שם דרק משום דמבטל איסור לכתחלה אסור. ואי נימא דחזותא מילתא הרי אינו בטל כלל, ואיך אומר דמבטל. וק"ל. וזה ברור ופשוט. דהצ"צ סובר ודאי כהמנח"י עיין שם. וכן המג"א כאן (סי' תמ"ז ס"ק מ"ה) נראה מדבריו להדיא דחזותא לאו מילתא היא. דהא סיים דשרי ליתן החלב להיין באופן שיהי' ששים. דאל"כ לא יתבטל. ואם נימא דחזותא מילתא היא. איך יתבטל. הא נותנו כדי שישתנה מראהו מחמת החלב כידוע. וגם זה פשוט. ועיין עוד במנחת יעקב (כלל ס' ס"ק א') שכתב להדיא דהצ"צ והמג"א סוברין ודאי דחזותא לאו מילתא הוא. ועוד מבואר כן במנח"י (כלל ע"ה ס"ק ה') והוא המתיר הראשון בזה כידוע. והחליט כן מש"ס ופוסקים. והט"ז (יו"ד סי' צ"ח ס"ק י"א) משמע נמי דרק אם הוה לחזותא וטעמא. וגם דבר שיש לו מתירין אסור עיי"ש. והשערי דורא (סי' ע"ד) לפי הגירסא לבנו בה מאכל. כתב בהדיא רק משום דבר שיל"מ. ולא משום חזותא. והדגול מרבבה (סי' תמ"ז) פוסק דבחלב חטה דאסור משום ששמו עליו. אבל בחלב שרי. דהוי היתר. ואח"כ כשיהיה איסור. הא מבוטל הוא. עכ"ל. הרי מוכח ג"כ דס"ל דחזותא לאו מילתא הוא. והרב בשו"ע כאן (סימן תמ"ז סעיף נ"ב) הביא כל דברי הצ"צ. וכתב להדיא דכל שנתבטל החלב בס' ביין. מותר לשתותו עם בשר. ע"כ דסובר דחזותא לאו מילתא היא כלל. ואף דהרב עצמו ז"ל כתב שם בקונטרס אחרון (סי' תקי"ג) והאריך דכל שבא הביצה לתקן אסור עיי"ש. וא"כ לכאורה סתירה היא משם לכאן. דהא כאן נמי החלב מתקן את היין. אבל באמת לא קשיא כלל. דשם (בסי' תקי"ג) בא להסביר שיהי' נכון הדין דדשיל"מ. וידוע דדין שיש לו מתירין הוא דוקא במין במינו. ולכן הסביר הרב ז"ל דכל שבא לתקן המאכל הוי כגוף אחד עם התבשיל. והוי מין במינו. ואינו בטל, משום דהוי דשיל"מ. אבל באיסורים שאינם דשיל"מ. שפיר מוכח ברור. דחזותא לאו מילתא הוא. ואפילו אם בא לתקן. והוי מין במינו מאי מגרע בזה. עכ"פ בטל בשאר איסורים. ואדרבה בש"א קיל מין במינו ממין בשאינו מינו. דרק מדרבנן בעינן ס' בלח בלח במין במינו. ואין זה ענין למילתא דעבידא לטעמא. ולפ"ז כאשר יצא לנו לאור שהמרדכי והצ"צ והמג"א והשערי דורא והמנ"י והט"ז והדגול מרבבה והרב בשו"ע לכולם דעה אחת ודברים אחדים דחזותא לאו מילתא הוא. הכין הלכתא היא ודאי. ומלבד זה הרי אחרי שבררנו לעיל בעזה"י על נכון. דאפילו לו יהא שזה הוא האלטרי מירין המזויף. מ"מ ברור כשמש. דמ"מ אין בו רק ענין מאיסור דרבנן ולא יותר כלל. א"כ מי לנו גדול מרבינו הפרי חדש (יו"ד סי' ק"ב ס"ק ה') שהאריך ברוב תבונתו אשר באיסור דרבנן ודאי חזותא לאו מילתא הוא. הגם שהחמיר הפר"ח שם לומר באיסור דאורייתא חזותא מילתא היא. אפ"ה באיסור דרבנן החליט בפשיטות דחזותא לאו מלתא היא. ועיין בחכמת אדם שהוא אחרון שבאחרונים פסק ג"כ כדבריו. ועיין לחם הפנים (סי' ק"ב) נמי כהפרי חדש עיין שם

יב וכל זה כתבתי רק לפלפולא דאורייתא. וגם לברר הדין השייך גם לענינים אחרים. אבל לנ"ד האלטרי מירין אין אנו צריכין לפלפולים אם חזותא מילתא או לא. דאפילו את"ל מילתא היא. הרי פשוט דקיי"ל בכל הדברים שאינם מתבטלים. כמו חתיכה הר"ל וכיוצא בו דבעינן שהאיסור יהי' איסור מחמת עצמו. והוא ראוי להתכבד. אז אינו בטל.