שו"ת ברוך השם קמה

כדרך אכילתן. ועיין מל"מ (פ"ה מהלכות יסודי התורה). והנה הפמ"ג הביא דמיון מגיד הנשה. דנהי דעץ הוא ואסור אפ"ה אם עירב בו דברים המרים פטור. וגם שם לא נמצא מפורש דאם עירב דברים המרים בגיד הנשה דפטור. ולפענ"ד נראה דיש לדמות ענין זה להא דקיי"ל בש"ס (פסחים דף קט"ו) דאם מרור דרבנן אמרינן דאתי מרור דרבנן ומבטל לטעם מצה דאורייתא. ועיין בר"ן שם גבי בלע מצה יצא דהא דמבטל הוא רק היכא שלעסן דהרגשת הטעם נתבטל יעו"ש. וא"כ ק"ו הדברים. דמה מצוות דעדיפי מאיסורין דהא מצוות אין מבטלות זא"ז כדקיי"ל (בפסחים שם ואלו איסורין קיי"ל (בזבחים דף ע"ח) דמבטלין זא"ז. ואפ"ה אם נתערב מקצת טעם אחר לא יצא. א"כ באיסורים ודאי דאם נתערב טעם אחר דמבטל לטעם הראשון. אמנם אפ"ה היינו דוקא כשבא ההפסד של הטעם ממקום אחר אבל אם נפסד הטעם בעצמו במקצת לא נקרא הפסד. וגבי מצה יצא. דהא עיסת הכלבים שהרועים אוכלים יותר מופסד מאם נתערב משהו מרור בתוך פיו. אלא ודאי היינו טעמא דכאן נפסד מעצמו ממילא וכאן דבר אחר גרם לו. וכמו כן מצינו במה שחידשו האחרונים דהא דטרפה חי' לחד מ"ד היינו דוקא בטרפה מחמת עצמה אבל דרוסה כיון דממקום אחר בא לה הריעותא כ"ע מודים דאינה חי'. ועיין בט"ז (יו"ד סי' ע"ט) לענין טפת ארס אם מזיק להולד ואלו בכל הי"ח טרפות ליכא למ"ד דטרפות של האם יזיק להולד

ב ולענ"ד נראה דיש לדמות זה להא דר' יוחנן בש"ס (ע"ז דף מ"א ע"ב) בדין ע"ז שנשתברה מאליה אסורה. שיברה בידים מותרת. עיי"ש. והגם דיש לחלק דהתם מצד ביטול נגעו בה מ"מ הרי לר' יוחנן לית ליה סברא דמימר אמר איהי לא אצלה נפשה עיי"ש. ואפ"ה מחלק בין בא הביטול ממילא לאם הביטול הוא ע"י דבר אחר. וה"נ באיסורין יש לחלק בין בא הביטול ממילא בין אם בא הביטול ע"י דברים המרים. ועוד הרי האלטרי מירין ודאי לא יכול לעשות פעולת החימוץ לחמץ את העיסות. וא"כ הרי כ"ע מודים דאין כאן איסור תורה דהא כל עיקר סברת הר"ן והמ"מ והמג"א הוא משום דזה חלוק מנבילה שאינה ראויה לגר. משום שזה ראוי לחמץ עיי"ש בדבריהם. אבל אם אינו ראוי שוב הוי כדין הנבלה. דכשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ומלבד מה שהחוש מעיד שהאלטרי מירין אינו ראוי לחמץ. הרי כבר העיד הפמ"ג דכל שנעשה החמץ בתערובות שוב לא יחמץ עיי"ש בפתיחה כוללת שלו

ג אך באמת אין אנו צריכים לכל זה דהא האלטרי מירין אינו ראוי אפילו לכלב כאשר אנו רואין בעינינו שגם הכלב לא יאכלנו. א"כ זהו הדין המבואר בש"ס (פסחים דף כ"א ע"ב) חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו. ועיין ברש"י ותוס' שם. וזהו הדין האמור בשו"ע או"ח (סי' תמ"ב סעיף ט' י'). והנה בזה הדין יש לנו שני שיטות. דעת הר"ן דהא דקאמר בש"ס דמותר בהנאה הוא לאו דוקא דה"ה באכילה נמי מותר עיי"ש. ודעת הרא"ש בריש פ' כל שעה דדוקא בהנאה שרי אבל באכילה אסור משום דהא אחשביה כשבא לאוכלו עיי"ש. ואפ"ה הרי גם להרא"ש שסובר דאסור באכילה הרי כתב בהדיא הט"ז (סי' תמ"ב ס"ק ח') דרק מדרבנן אסור להרא"ש ולא מדאורייתא עיי"ש. א"כ אם אפילו נידון על עצם האלנורי מירין אם מותר לאוכלו בפסח אם לא. תהיה התשובה דלהר"ן שרי לאוכלו בפסח נמי. ולהרא"ש מדרבנן אסור לאכלו משום דאחשבי'. והנה יש להבין במאי פליגי הרא"ש והר"ן. וגם להסביר מנ"ל להט"ז לומר דלדעת הרא"ש אין איסור רק מדרבנן ולא איסור תורה. ולפענ"ד יש בזה פרפרת נאה לומר דהר"ן והרא"ש פליגי בפלוגתא דר' ישמעאל וחכמים. הר"ן ס"ל כר' ישמעאל. והרא"ש ס"ל כחכמים. דהנה (בע"ז דף כ"ט ע"ב) אי' שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך. מפני מה אסרו גבינות עכו"ם. א"ל מפני שמעמידין אותן בקיבת נבילה א"ל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה. ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה. ולא הודו לו. אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין עכ"ל. והנה האי ולא הודו לו הוא דברי רבינו הקדוש מסדר המשניות שאומר שחכמים לא הודו לר' ישמעאל על זה. שהוא סובר להלכה דקיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה. אבל חכמים סוברין דלא נהנין לכתחלה מדרבנן כפירש"י שם. והנה ניחזי אנן איך התיר ר' ישמעאל לגומעה חיה לכתחלה. נהי דחשיבא כפרש ממש. אבל עכ"פ הרוצה לגומעה שדעתו יפה נימא סברת אחשביה ויהי' אסור. אלא ודאי שר' ישמעאל סובר דאין לומר בזה אחשביה כיון דאינו ראוי לאכילה לרוב בני אדם. א"כ בטלה דעתו אצל כל אדם. וחכמים דפליגי סוברים דודאי כיון שבא לאוכלה הרי אחשביה. ולכן אסור. אבל מ"מ גם לחכמים לא אסור רק מדרבנן. אבל מן התורה שרי. ועתה נראה דעת הראשונים ז"ל בזה כמאן סבירא להו. והנה הרמב"ם ס"ל (בפ"ה מהלכות אישות) דהמקדש בפרש של שור הנסקל מקודשת והיינו כרב אחדבוי שבש"ס שם (דף ל"ד ע"ב) א"כ הרי ע"כ אנו צריכין לומר דהר"מ פוסק כר' ישמעאל בקיבת עולה ובקיבת נבילה. וכהן שדעתו יפה שורפה חיה לכתחלה ג"כ. דהא כל הסיוע לרב אחדבוי הוא כדאמר רבא שס דתרווייהו תנינהו. מדקא א"ל והלא קיבת עולה חמירא ש"מ דכל איסורי הנאה פירשייהו שרי לכתחלה. והרי קשה דהא אנן קיי"ל בש"ס (פסחים דף ז' ע"א) כרב גידל אמר רב דהמקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקידושין אלמא דאיסורי הנאה אפילו מדרבנן אינה מקודשת. ואם איתא דהלכה כחכמים דקיבת עולה אסורה בהנאה מדרבנן א"כ פרש שור הנסקל נמי כן. א"כ איך פסק הר"מ דמקודשת. אלא ודאי דהר"מ ס"ל כר' ישמעאל וטעמו נכון בזה משום דרבא סובר כן בש"ס שם. מדמסייע לרב אחדבוי מדר' ישמעאל. וא"כ השתא דאתינא להכי מאד נכון לומר דגם הר"ן סובר כר' ישמעאל משום דאחשביה לא שייך בדבר שאינו ראוי. ולא הוי חידש מה שהר"ן ס"ל כר' ישמעאל נגד חכמים דהא הר"מ ג"כ ע"כ ס"ל כן משום סיוע דרבא כנ"ל. אמנם הרא"ש ז"ל בפסחים פוסק כדעת חכמים שבש"ס ע"ז. דאחשביה שייך גם בדבר שאינו ראוי לכלום. ועכ"פ האיסור הוא רק מדרבנן כדכתב הט"ז. דהא מקורו של הרא"ש הוא כחכמים שבדין קיבת עולה. והרי התם נמי פירש"י דהאיסור הוא רק מדרבנן. משום דכל היכא דאמרינן אין נהנין ולא מועלין הוי הפירוש דרק מדרבנן אסור ובזה ניחא דברי הט"ז ושיטות הר"ן והרא"ש בזה. ודו"ק

ד ועוד נראה לפענ"ד דבנ"ד שרי האלטרי מירין בעצם. ואפילו להרא"ש דאוסרו בעין משום אחשבי'. מ"מ י"ל דדוקא בעינו אוסרו אבל כל שאינו אוכלו בפ"ע רק ע"י תערובות עם מינים אחרים גם הרא"ש מודה דשרי אפילו לכתחלה. דהא כיון שמערבו עם דברים אחרים גלי דעתו דלא אחשביה כלל ודו"ק. וראי' לזה דהנה לעיל נתבאר דבפרש נמי י"ל אחשביה. כשבא לאוכלו. וניחזי אנן דבש"ס (חולין דף קט"ז ע"ב) בחלב הנמצא בקיבה פוסקין הרי"ף והרמב"ם דבין קרוש בין צלול הוי פרש בעלמא. והר"ת והרא"ש ס"ל דקרוש הוי פרש. אבל צלול הוי חלב עיי"ש. ועיין (יו"ד סי' פ"ז). והנה בקרוש שגם הר"ת והרא"ש מודים דהוי פרש כתב הרא"ש גופי' דלכתחלה מותר לבשל החלב הקרוש עם הקיבה, ובדברי חמודות שם הביא בשם הלבוש שכתב דרק פטור אבל אסור לכתחלה. ותמה על זה הד"ח דמנין לו להלבוש זה. דהא הרא"ש סתמא כתב דמותר ולא כתב לשון פטור. אך לדידי ניחא דהלבוש סובר כיון דהרא"ש עצמו פוסק כחכמים דבפרש נמי שייך אחשביה. כמו בקיבת עולה שפוסק כחכמים כמבואר לעיל. ולכן סובר דיש עכ"פ איסור מדרבנן. אמנם הד"ח מחלק ביניהם דהכא כיון דאינו רוצה לאכלו להקרוש