שו"ת ברוך השם קמד

נמי היטב ההלכה שהעלה המג"א (סי' רמ"ה ס"ק ג') ובשו"ע הרב (סי' זה סעיף ט') דישראל שהי' לו תנור שלו ואמר לעכו"ם שיטרח בעצמו ויסיק ויאפה למי שיבוא לאפות ויטול העכו"ם מחצה שכר בעד טרחתו והישראל יטול מחצה בעד שכר התנור והעצים. דאם הולך העכו"ם ומסיק ואופה בשבת דמותר הישראל לקבל אח"כ מחצה שכר עיי"ש היינו נמי מטעם האמור דדין זה שוה לדין האמור בר"ן המובא בסמוך והוה כמו אריס דאריסותי' קא עביד. וה"נ כן דהא העכו"ם המסיק ואופה בשבת אדעתא דנפשי' קא עביד וברשות עצמו הוא ולא יוכל הישראל לומר לו אדעתא דהכי שכרתיך. דאטו הישראל שכרו על זה. והלא העכו"ם עצמו רוצה להרויח. וא"כ אם ירצה ירויח ואם לא ירצה מי יעכב על ידו הרי נמצא דכשהלך העכו"ם ועשה מעצמו ברצונו והסיק ואפה הא לעצמו עשה וברשות עצמו הי' זה בחשק נפשו כדי שישתכר לנפשו. א"כ הא ממילא גרם מציאה להישראל מחצה שכר ושרי. רק שצריך להיות באופן שלא יהי' בזה חשש מראית העין כנ"ל דזהו ענין אחר משום גזירה. אבל לא מדינא. דמדינא באמת שרי כל שהוא ברשות עצמו. והרי הכא הוי ההוכחה כי ברשות עצמו הוא. דהא אם לא ירצה להרויח לעצמו ולא יסיק ולא יאפה ביום השבת. לא יוכל הישראל להגיד לו דבר. כי יאמר לו העכו"ם כשאין אני רוצה להרויח מה איכפת לך. ובזה נתבאר הכל על נכון

סימן מ"ד

נשאלתי באשה אחת שלקחה הכלי שעושין בו מולייתא הנקרא קוגיל. והטמינה את הכלי במו"ש הגדול אצל הכלי פסח של שכנתה. והשכנה לא ידעה שזאת הכלי היא של חמץ. ועירבה הכלי זאת בין כלי פסח שלה. ולא הבחינה ביניהם ושימשה עט כלי זו כל ימי הפסח. כי הי' דומה קצת לכלים של פסח שקורין פאלירציקעס. וכך הטמינה אחר הפסח כל הכלים יחדיו. ועדיין לא נודע. אך אחר אסרו חג בע"ש הראשון שאחר פסח התחילה בעלת הבית לחפש הכלי שלה ומצאה את הכלי בין כלי פסח של שכנתה ונתוודע הדבר. מה דינן של כלי פסח אם מותרין לפסח הבע"ל. ואמרתי דהנה לכאורה י"ל כיון דהשנה הבע"ל היא שנת העיבור א"כ יהי' יישון בכלים י"ב חודש. ואפשר לומר כהח"צ ויהי' מותר. אך באמת זה טעות. דהח"צ גופי' לא התיר לכתחלה להשתמש בכלי חמץ ממש לעשות כן. רק בדיעבד. ועוד דהא כל הפוסקים חולקים עליו ועיין בפ"ת (יו"ד סי' קכ"ב ס"ק ב') אך לפענ"ד יש כאן טעמים אחרים להיתר. דהנה (בסי' תמ"ז) בבאר היטב ס"ק מ"ד ועיין גם בשו"ע של הרב שם דכלי חמץ שנתערב בכלי פסח אם כלי מתכות מצד חומרא דחמץ מחמירין טפי לומר שאינן בטלין ברוב משום דהוי דשיל"מ שיכול להגעילן. אע"ג דבכל האיסורים לא קיי"ל כן (ביו"ד סי' ק"ב) ואמרינן שם דכיון דצריך הוצאות להגעילן לא הוי דשיל"מ. מ"מ חמץ בפסח החמירו. אבל כלי חרס דא"א בהגעלה חזר הדין דהוי יבש ביבש. ובטלין ברוב. וא"כ חזר זה הדין למה שפסק הרב (בסי' תמ"ב) דבהפ"מ סמכינן על דעה קמייתא שהיא דעת ר"ח הכהן שנתהפך האיסור להיות היתר גמור. ולכן יש להסביר מילתא דמסתברא דאע"ג דבפסח הי' אסור להשתמש בכל הכלים. ואם שימשו בו היה אסור כל התבשילין בודאי. אפילו בדיעבד. כדקיי"ל (בסי' תמ"ז שם) מחמת הכלל דיבש ביבש חוזר וניעור בתוך הפסח. מ"מ היינו דוקא אם הי' נודע בתוך הפסח. אבל כל שלא נודע אף שכעת נתוודע ששימשו בו למפרע. אפ"ה הרי באמת היתר גמור הוא. דהא נתהפך הכלי של חמץ להיתר ורק מצד חומרא דחמץ דמחמירין טפי אמרו שחוזר וניעור אבל לא מדינא. דהא בכל איסורים לא אמרינן חוזר וניעור כלל. וא"כ י"ל דע"כ לא אמרו חוזר וניעור רק בפסח. כגון אם נודע בתוך ימי הפסח. דמשום דיש כאן חמץ בתוך הפסח שייך להחמיר ולומר דחוזר וניעור. אבל אם לא נודע בתוך הפסח. וכמו בנ"ד שנודע אחר הפסח בשעת היתר. הרי כעת לא ניעור. ובתוך הפסח הא לא נודע ומדינא הרי הי' היתר. א"כ אין לנו טעם לאסור אלו הכלים. רק לסלק הכלי של חמץ כדי שלא יהא חוזר וניעור בפסח הבא. ושאר הכלים מותרין לפסח הבע"ל. ועוד יש טעם להתיר. דהנה כל המבואר הוא באם נשתמש בהכלי חמץ בערב הפסח ואח"כ נתערב דאז ליכא רק סברא הנ"ל אבל בנ"ד דהכלי חמץ כבר היתה אינה ב"י קודם זמן האיסור א"כ י"ל דכמו שפסקינן בשו"ע דאם הריח נטל"פ אזי גם בפסח לא אוסר משום דלא מחמרינן שני חומרות עיי"ש א"כ גם הכא לא מחמרינן שני חומרות בנטל"פ ולהיות חוזר וניעור. כנ"ל

סימן מ"ה

שאלה ותשובה ארוכה בנידון הצוקער של פסח ושייך עוד לכמה הלכות

ע"ד השאלה אם מותר להטיל הצבע שקורין אלטרי מירין לתוך הצוקער של פסח. אשר הרבנים דגלילותינו מערערים על זה ואומרים הגם שיש אלטרי מירין טוב שהוא נקי מתערובות חמץ מ"מ יש ג"כ אלטרי מירין מזויף שבו יש בודאי תערובות חמץ. ולכן לכתחלה אסור להטיל זה הצבע לתוך הצוקער. דחיישינן שמא זהו המזויף. והגם שנותנין בו רק מעט דהיינו שלשה לויט לתוך אפאראטא של שני מאות וחמשים פוד. אפ"ה אסור לבטל איסור לכתחלה. ולהיות כי הדבר נחוץ מאוד לברר על בוריו. והרבנים שבמחוז קיעוו נהגו בזה היתר לכן שמתי אל לבי לעיין בזה היטב. וראיתי שההלכה הזאת עמוקה ויפרד והי' לארבעה ראשים. א) האלטרי מירין המזויף אם יש בו איסור תורה. או רק איסור דרבנן. ב) דין דאין מבטלין איסור לכתחלה. ג) אם באיסורי מאכלות אמרינן חזותא מילתא הוא. או לאו מילתא. ד) אם חיישינן לאחלופי משום שיש אומרים שאפשר לעשות היכר בצוקער של פסח. שיהי' חלוק במראיתו מן צוקער של חמץ דלא ליתי לאיחלופי

א) בדין הראשון אם יש בו איסור תורה או רק איסור דרבנן. הנה ידוע דהאלטרי מירין אינו ראוי עכ"פ לאכילת אדם כלל. וא"כ לכאורה תליא מלתא בפלוגתא דלדעת הראב"ד (פ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ב') דמפרש הברייתא (פסחים דף מ"ה ע"ב) הפת שעיפשה חייב לבער וכו' ונשרפת וכו' דוקא בפת שאור אבל בחמץ סובר דשוה לשארי איסורים דכל שנפסל מאכילת אדם שוב אין בו איסור תורה. א"כ האלטרי מירין דודאי דיש בו חשש תערובות חמץ ולא תערובות שאור. אין בו איסור תורה. אבל לשיטת הר"ן שם דחמץ ושאור שווין בזה דכיון דראוים גם לחמץ בעינן שיפסל מכלב נמי אבל כל שראוי לכלב יש בו איסור תורה. וכן פסק המג"א (בסי' תמ"ב ס"ק י"ד) כהר"ן עיי"ש ועיין גם באחרונים שם. אמנם אחר העיון נראה דהכא כ"ע מודים שאין בזה חשש איסור תורה. חדא דמאן יימר לן דיש באלטרי מירין תערובות חמץ כזה שהחמץ היה ראוי בתחלת ביאתו לעולם לאכילת אדם. שמא מעולם לא הי' ראוי לאכילת אדם כלל. ובכה"ג כולם מודים דהוי רק חמץ נוקשה. ואיסורו רק מדרבנן וכן החליט המג"א (סי' תמ"ב ס"ק א') עיי"ש. ואפילו את"ל דשמא החמץ שבתוכו הי' ראוי לאדם בתחלת ביאתו לעולם. אפ"ה י"ל כיון דלא נפסל מעצמו ממילא, אלא שנפסל מאדם ע"י המאטריאלען שערבו בו ונעשה אלטרי מירין. א"כ כבר חידש הפמ"ג בפתיחה כוללת שלו להלכות פסח (ח"ב פ"ב) דאם נפסל השאור או החמץ ע"י דברים המרים שעירבו בו אז פטור אפילו בשאור. דלא הוי דרך אכילה דאין זה בב"ח. וכלאי הכרם שאסורים אפילו שלא