שו"ת ברוך השם קמג

הנה נקוט האי כללא בידך. דעיקר האיסור הוא. שחז"ל גזרו לומר שבשבת יש שליחות לעכו"ם לחומרא. פי' שאסור לישראל לעשות שליח כדי לעשות מלאכתו בשבת. אע"ג דמדין תורה יש שני טעמים להיתרא. ושלא יהי' בזה איסור חדא דאף אם הישראל יעשה שליח לישראל אחר ג"כ י"ל דבשבת אין איסור על המשלח. דהא אין כאן מעשה האסורה רק שגוף האדם צריך לשבות בשבת. א"כ עכ"פ הא גוף המשלח שובת. ועוד דהא אין שליחות לעכו"ם. אך מ"מ החמירו חז"ל ואמרו דזה אסור. והיינו שהם אמרו דלענין שבת יש שליחות לעכו"ם. ועוד שאמירה זו וצווי הזה של המשלח להשליח הוי כמו מלאכה. וזהו ביאור אומרם בכמה דוכתי דאמירה לעכו"ם שבות. פי' שזה גופא שאומר לעכו"ם אסור מצד שבתון. וכל שאומר אינו שובת נקרא. דצריך לשבות גם מאמירה לעשות מלאכה. א"כ לא קשה הא עכ"פ גופו של המשלח שובת. דבאמת אינו שובת כיון שמצוה ואומר לעשות מלאכה. ועיין שו"ת פני יהושע (ח' יו"ד סי' ג') ובס' בית מאיר (ח' אהע"ז סי' ה') ובשו"ת שואל ומשיב מהד"ת (חלק א' סי' צ"ג) ד"ה והנה אעתיק עיי"ש. ולפענ"ד זהו ברור שזהו האיסור עצמו שאמרו חז"ל. ונקטו בלשונם אמירה לעכו"ם שבות. היינו כנ"ל שכיון שאומר שוב אינו שובת. מפני שצריך לשבות גם מאמירה. ובודאי שהוא הדין גם באומר לישראל לעשות מלאכה בשבת ג"כ עבר המשלח על איסור אמירה והשבות דמאי נ"מ. וזה ברור. וכיון שכן שהכל תלוי באיסור האמירה. שהאמירה היא היא השליחות. נבין בזה היטב החילוק שבין שכיר יום. לאריסות ושכירות וקבלנות. דהנה כל אנשים בעלי אומניות שבעולם. כולם עושים מלאכתן. כדי למכור לאחרים. ורק חלק אחד מני אלף ימצאו שיעשו מלאכתן בשביל עצמם לבד. ולא בשביל אחרים. דרובא דרובא מבעלי המלאכות יכינו כל מלאכתם כדי למכור ולקבל שכר עבודתם מאחרים. כגון הזורעים שדות ואוספים בר הוא למען למכור לאחרים לחם לאכול. וכן האורגים אורגים הבגדים וכל מיני סחורות. וחפצם בזה למכור לחם ובגד ללבוש. וחוטבי עצים מחטבים עצי היער למוכרם לצורך בנין ולהסקה. וכן כל כיוצא בזה. והנה ניחזי אנן. אם שייך בזה לומר שהמה מושכרים לאחרים. הלא אע"ג דכל עיקר עשיית מלאכתם הוא רק בשביל אחרים. ונקראים לכאורה פועלים דאחריני. מ"מ לא כן הוא האמת. דהמה נקראים בודאי בשם בעלים ולא פועלים ועבדים. דהא הם ברשות עצמם. דאיך שירצו ומה שירצו יעשו. דמי יאמר לו מה תעשה. ומי יעכב על ידו. ואין צריך לילך ולשאול פי זולתו מה לעשות או איך יעשה. דהכל בידו ורצונו. ולכן שם בעלים עליהם. שאינם תלוים בדעת וברשות אחרים. אבל כל מי שצריך לשאול פי בעליו מה לעשות ואיך יעשה וכל עבודתו ומלאכתו הוא תלוי ברשות אחרים. זהו נקרא פועל. וזהו הענין של השליח עם המשלח. וכמו שהשליח כיון שגמר בדעתו להיות שליח אצל משלחו. אזי הוא תלוי ברשות אחרים היינו בדעת משלחו. לילך ולעשות לכל אשר ישלחנו. ואם ישנה מדעת משלחו יהי' מועל בשליחתו כידוע בש"ס ואין זה שליח. וכן הוא הפועל מם בעליו. שעל זה שכרו. כי כל אשר יצוה עליו לעשות יעשה ולא ישנה. ואין זה תלוי ברצון הפועל. כי לאו ברשותא דנפשי' הוא. זה הוא עיקר החילוק שבין העושה בשלו לבין העושה בשל חבירו דהעושה בשלו. א"צ לשאול לאחרים מה לעשות. ומי שיאמר לו לעשות ככה אם דעתו לא תסכים לא ישמע לו והעושה בשל אחרים צריך לשאול את פיהם מה לעשות. וככל אשר יאמרו לו מחויב לעשות אף אם דעתו אינה נוחה מזה. ועוד יש חילוק אחר ביניהם בעצם עשיית הפעולה דהעושה ברשות עצמו הוא עושה מלאכתו בשמחה ונפשו חשקה בזה. ורוחו נוחה מזה. כיון דבשלו הוא עושה. הרי עושה רק מה שלבו חפץ. וכיון שגמר המעשה. הרי נתמלא רצונו וחפצו. ויש לו נחת רוח מזה שהוציא את הפעולה לאור. וסוף מעשה במחשבה תחלה. ויש מזה עונג לנפשו. שנשלם חפצו כאשר זמם בתחלה. משא"כ העושה בשל אחרים בעד השכירות. הרי רק ההכרח יאלצנו לעשות ככל מה שמצווים לו. בעבור כי צריך לשכרו ואליו הוא נושא את נפשו. אבל אין לו מזה שום הנאה ונחת רוח מעבודתו שעובד. ועיניו כלות ומוחלות תמיד מתי יפנה ויצא חפשי. וישבות ממלאכתו אשר עמל בה. כ"ז ברור ופשוט

ואחר כל מה שנתבאר מובן היטב. למה אסרו חז"ל שכיר יום והתירו אריסות. או להשכיר. או קבלנות. דהנה כיון שכל עיקר האיסור הוא משום שליחות. א"כ הא שם שליח לא הוי רק על מי שעושה לאחר מה שמצוהו וצריך לשאול מה לעשות. ואת אשר יצוהו מחויב לשמוע בקולו לעשות זה או זה. ולכן אסרו שכיר יום. הגם שנוטל שכר אבל עבודתו עבודת רבו היא. ואיננו ברשות עצמו. וזהו שליח ממש. אבל האריס הוא ברשות עצמו. ואם יאמר לו בעל השדה לעזוב שדהו ולחטוב עצים או לשאוב מים וכדומה א"צ לשמוע לו. וכמו כן השכרה. וכן קבלנות. דהם עושים ברשות עצמם. דאינו מחויב רק לגמור מלאכתו אשר קיבלה ברשותו. אבל אם יצוהו לעשות מלאכה אחרת לא יאבה לו ולא ישמע אליו וכן אם ירצה לנוח יום אחד ולשבות ממלאכתו לא יכול בעליו ששכרו לעכב על ידו. א"כ מזה נראה. כי הוא ברשות עצמו. משא"כ שכיר יום שאם ינוח יום אחד לא יקבל שום שכר. וכלל הדבר הוא. דבאיזה סברא והוכחה שנוכל לומר שהבעל מלאכה הוא ברשות עצמו. זהו מותר בשבת. אבל אם נוכל לומר שהוא ברשות בעה"ב. אז אסור בשבת. זהו תוכן הדברים. ומעתה נבין בטוב טעם דיוק הדברים שדייקו חז"ל בלשונם (סוף פ"ק דע"ז) וז"ל אריס אריסותי' הוא דקא עביד. ובתוס' שם קבלן קבלנותיה עביד. ועוד בכמה דוכתי בש"ס מצינו עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד. הכל הוא מכוון אל הכוונה המבוארת. שבעבור זה הוא תלוי ברשות עצמו. ומה שמצאו רז"ל לגזור בקבלן ובאריסות בשארי מקומות משום מראית העין. שמא יאמרו שכיר יום הוא. זהו רק גזירה. אבל מדינא מותר. ומש"ה נמי הותר לשכור פועלים על המלח והמכס כשנותן להם סכום קצוב מכך וכך משקל מלח שיבשלו יתן להם כך וכך. לפי רוב מלאכתם כן ריבוי שכרם. הוא נמי מהאי טעמא. דהם ברשות עצמם. שאם לא ירצו לעשות מי יכריחם לזה. דהם יאמרו אין אנו רוצים בריבוי השכר. ושפיר הם עומדים ברשות עצמם. ומש"ה מותר. ולמראית העין לא חששו כמבואר (סי' רמ"ד) מטעמים אחרים עיי"ש

ובזה יובן נמי בטוטו"ד ענין ההלכה העמוקה (בסוף פ"ק דע"ז) ישראל ועכו"ם שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר הישראל לעכו"ם טול אתה חלקך בשבת. ואני כנגדך אטול חלקי בחול. דהוא נמי מה"ט. משום דנמצא שהעכו"ם ביום השבת בעבודתו אינו ברשות עצמו. שהרי הישראל יאמר לו עשה רק מלאכה זו. כי אני נותן לך שכרך. מה שאני אעשה מחר רק המלאכה זאת שעליך יהי' מוטל לעשות. לכן תעשה היום רק מה שמוטל עלי לעשות. משא"כ כשהתנו מתחלה שרי נמי מה"ט. דהא לא יוכל הישראל להגיד שום דבר להעכו"ם בשבת. דעל יום השבת הא השדה קנוי' רק להעכו"ם לבדו ואיך יעכב עליו באיזה דבר. דהא עושה אדם בשלו כל מה שרוצה ומש"ה הסביר הר"ן להלכה שם. וכן נפסק בשו"ע (סי' רמ"ה) דישראל ועכו"ם שקיבלו מרחץ בשותפות. וכל ימות החול מחממין שניהם. וביום השבת מחמם העכו"ם לבדו ונותן מחצה משכרו להישראל דמותר. היינו נמי מטעם המבואר. דהעכו"ם הוא נותן מתנה להישראל. דהא אין הישראל יכול לתבוע ממנו מחצית שכרו. משום שהעכו"ם ישיב לו עבוד גם אתה עמי בשבת כאשר תעבוד עמדי בכל ימות החול. ולכן העכו"ם הוא ממש ברשות עצמו. ואם לא ירצה לעבוד כלל ביום השבת אין ביד הישראל למחות בידו. דישיב לו עשה גם אתה עמי. ולכן כיון שהעכו"ם הוא ברשות עצמו שרי הישראל לקבל ממנו מחצה משום דלא הוי רק מתנה ממש. ובזה יובן