שו"ת ברוך השם קמב

המרומזין בשם "חוה. "חלה. ווסת. הדלקה. עיין פמ"ג (בא"ח סי' רס"ג) שתהא יוצאת בברכה זו על כל השלשה דברים. ומזה נשתרבב המנהג בכל החופות גם בימות החול לברך ולהדליק. אך בודאי טעות הוא. ונשי לאו דינא גמירי. ולפענ"ד נראה כן דזהו הדרך אשר ילכו בה שאם החופה היא בע"ש תדליק נרות ותברך קודם החופה. ותתנה בפירוש שאינה מקבלת שבת בזה ועיין מג"א (סי' רס"ג ס"ק כ'). ואצלה הוי זה לצורך גדול. ותברך להדליק נר של שבת. וגם שהחיינו אם לא קיימה עוד מצות הדלקת נר שבת מעודה. אך בשאר חופות שעושין בימות החול. תנהוג כך. שבשבת שקודם הנשואין שקורין פאר שפיל. תדליק נרות פעם זו. ואם לא הדליקה מעולם. אז תברך להדליק נר ש"ש וגם שהחיינו. ואם כבר הדליקה אז לא תברך עוד שהחיינו. וכ"ד ר' יעב"ץ בסידור שלו עיי"ש. שוב מצאתי בשו"ת חת"ס (ח' או"ח סי' נ"ה) שהעלה בזה כמה דברים מאלה הדברים הנאמרים בעזה"י רק שם מדבר על המנהג שהי' בימים ההם לברך שהחיינו על הטבילה הראשונה עיי"ש. ולענין ברכת שהחיינו על הטבילה עיין ביד שאול (סי' ר' ביו"ד) שהביא הברכי יוסף שאין לברך עיי"ש. ועיין בשו"ת טוטו"ד מהדורא תליתאה למוהרש"ק (סי' צ"ח) עיי"ש

סימן מ"ב

ע"ד הקושיא למה אין מברכין שהחיינו על נישואי אשה וקידושיה. שהקשה המהרי"ק (שורש קנ"ח) והובא בבאה"ט (אה"ע סי' ס"ב ס"ק א') ומובא לעיל בדברינו עיי"ש. נלפע"ד לתרץ משום דאי' בקדושין (דף ב' ע"ב) דלשון קידושין הוא משום שאוסר אותה על כל העולם כהקדש עכ"ל. א"כ הוא עושה רעה בזה לאחרים. וכמו כן אמרינן שם (דף ס"ה ע"ב) קידושין הוי חב לאחריני. ועיין ברש"י שם מש"ה אין מברכין שהחיינו. דבכל מקום שמברכין שהחיינו אין בזה שום רעה לאחרים. ולכן שפיר מברכין. אבל לא כן הכא משום דחב לאחרים. אין שייך על זה ברכה. ועוד נ"ל לתרץ בפשיטות. דהיאך יברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. וכי הזמן גרם להברכה כמו ט"ו בניסן למצה. או ט"ו בתשרי לסוכה ואתרוג. הרי אימתי שירצה לקדשה יכול לקיים המצוה. והזמן לא גרם לזה מאומה,. אך עדיין יוקשה לפ"ז למה מברכין שהחיינו על קניית מלבושים חדשים. או בית חדש וכיוצא בזה. אמנם באמת התוס' השיגו ע"ז (בסוכה דף מ"ו ע"א) ד"ה העושה. וכתבו דקניית כלים חדשים וכדומה כיון דלא בא מזמן לזמן לכן אין לברך עליהם שהחיינו. אך נשארו שם בקושיא למה מברכין בפדיון הבן שהחיינו. עיי"ש. אמנם לפענ"ד נראה לתרץ קושיתם. דיש לחלק בדרך אחר. דבשלמא בדבר מצוה כיון שיצא ידי חובת המצוה פעם אחת בזמן הזה שוב לא יכול לקיים בו ביום מצוה זו עוד הפעם. לכן שייך לברך שהחיינו. וכגון גבי פדיון הבן. כיון שפדה בנו שוב לא יפדהו עוד הפעם. ואע"ג דגבי סוכה אפשר לומר דבכל שעה ושעה באותו יום מקיים מ"ע. מ"מ הא אחר החג לא יוכל לקיים עוד המצוה. מלבד דמסוכה ל"ק מידי. דהא מזמן לזמן הוא. משא"כ קידושי אשה הא יכול לקדש באותו יום הרבה נשים כמה שירצה לפי דין התורה. לכן אין לברך שהחיינו וכמו כן על קניית כלים חדשים לדעת התוס' ג"כ כיון שיכול לקנות בכל שעה כלים חדשים אין שייך כאן ברכת שהחיינו וכאמור. אך באמת גם לשיטת השו"ע (או"ח סי' רכ"ג) שפסק דעל קניית כלים חדשים וכדומה מברכין שהחיינו. מ"מ אפשר לחלק בין קידושי אשה לקניית כלים חדשים. דקדושי אשה הוי הקושיא משום קיום המצוה. וא"כ זה חלוק מפדיון הבן כאמור לעיל דהתם אין בידו עוד לקיים המצוה והכא יש בידו לקדש עוד נשים רבות. ולקניית כלים חדשים ודאי לא דמי דהתם אין כאן קיום מצוה כלל. ואם נאמר שיברך על קידושי אשה שהחיינו משום שמחת לבו. כמו בכלים חדשים. גם בזה יש לחלק. דגבי קניית כלים כיון שקנה שוב אין לו עוד להוציא עליהם ממון. ולכן שפיר שייך בזה שמחת לבו. כמ"ש בברכות ה'. והלוקח שמח. משא"כ בקידושי אשה. מלבד כסף הקידושין שנתן לה. הלא נתחייב בשארה כסותה ובכל החיובים שחייבוהו חז"ל. א"כ אין כאן שמחת לבו. ועוד נ"ל לחלק בין קידושי אשה לקניית כלים חדשים. דבקידושי אשה הא תלוי בדעת אחרים הוא. דמדעתה אין. בע"כ לא. ובעינן שתתרצה ברצונה הטוב. והיא בעצמה נקנית לו. א"כ הוא תלוי בדעת החפץ הנקנה לו. לכן אין לברך שהחיינו. אבל בכלים חדשים הא רצון הדבר הנקנה לו ודאי לא שייך. ואף דצריך רצון המוכר המקנה לו. הא האומן המוכר שהזמין כלים חדשים למוכרם ודאי חפץ למוכרם. וע"ד כן עשה אותן כדי שימכרם. וא"כ אין ספק בזה שיתרצה לו למוכרם. ואם זה לא ירצה למוכרם. מ"מ כיון שנותן דמי שוים ימצא מוכר אחר. ואין חסר כאן רק דעת הקונה לבד. ודו"ק. אך מה שיש לעיין עוד לפענ"ד. למה אין מברך שהחיינו הנער שהגיעו שנותיו לכלל י"ג שנה ויום אחד. דאז נתחייב בכל המצות האמורות בתורה. וכמו גר שנתגייר שכתב הרדב"ז בשו"ת (חלק א' סי' תל"ד) דכל גר צריך לברך שהחיינו בעת שטבל. משום דאז נכנס לכלל חיוב המצות. א"כ גם מי שנעשה בר מצוה יברך שהחיינו דבשעה זו נכנס לכלל חיוב מדאורייתא אח"כ מצאתי בפרי מגדים לאו"ח (סי' כ"ב ס"ק א') במשבצות זהב שכתב שם להדיא דלדעת הט"ז שם. כל מי שהגיע לכלל י"ג שנה ויום אחד מחויב לברך שהחיינו עיין שם היטב

סימן מ"ג

ביאור כללי דיני שכירות וקבלנות ביום השבת. הנה ידוע מש"ס דשכיר יום אסור בשבת. וידוע ג"כ בטיב דהאריסות מותר בשבת. וכמו כן קבלנות מותר בשבת מדינא. רק שיש פוסקים האוסרים קבלנות. משום מראית העין. אבל מדינא כ"ע מודים דמותר. דחד דינא אית להו לאריסות ושכירות וקבלנות. דכולם מותרין מדינא וביאור הני תלתא אריסות שכירות. וקבלנות. הוא כך. ליתן לעכו"ם שדה באריסות שהעכו"ם יעסוק בעצמו בכל השדה כל מה שצריכה. דהיינו לחרוש ולזרוע ולקצור ולאסוף את תבואתה. רק שיתן לבעל השדה בכל שנה ושנה. חלק שליש או רביע או מחצה כאשר גמרו ביניהם זהו נקרא אריסות. וכמו כן חכירות. כך וכך כורים לשנה בין שיהי' תבואה בשדה בין שלא יהי' מאומה. כ"ז בכלל אריסות. שכירות נקרא כגון שמשכיר רחיים לעכו"ם על כל השנה. דרחיים דינו כשדה בעד כך וכך מעות לשנה. בין שיטחון בו בין שלא יטחון בו. זהו שכירות. וקבלנות היינו השוכר עכו"ם לבנות לו בנין זה מהחל ועד כלה. או לעבוד לו כל השדה. מה שצריכה. או לשאר מלאכה. וכל המלאכה בסכום קצוב. זהו נקרא קבלנות. וכל אלה מותרין מדינא. רק בזה חלוקין קצת. דאריסות וחכירות ושכירות מותר. הן מדינא. והן משום מראית העין. אבל קבלנות אף דמדינא מותר. מ"מ משום מראית העין אסור. וכמו כן יש דברים שגם שכירות אסור משום מ"ע. כמו מרחץ במקום הש"ס. ותנור באיזהו מקומות. וכל זה מבואר היטב להמעיין בש"ס סוף פ"ק דע"ז ובתוס' ור"ן שם ובכל דברי הראשונים ז"ל כי שם מקורם. אך באתי לבאר בקיצור ליתן כלל על זה להבין מעתה החילוק על נכון. ומילתא בטעמא. מפני מה אסרו חז"ל שכיר יום. והתירו אריסות ושכירות וקבלנות. הא לכאורה שוין הם. דהא השכיר יום הוא עושה בשביל שרוצה ליהנות מהשכר של השוכרו לעשות לו מלאכתו. וכן האריס רוצה ליהנות מהשכר שיטול בעד אריסותו. כפי חלקו שפסק וכן הקבלן. ואעפ"כ זה איסור גמור. וזה היתר גמור.