שו"ת ברוך השם קמא

סימן ל"ח

מה שהשבתי בעיר קיוב במה שטען ה"ר אלעזר בביהמ"ד דטאלנע. דכיון שהכתר תורה שלו הי' תמיד בביהמ"ד כבר זכה במצוה זו שתתעטר הס"ת בכתר שלו. ואנשים רבים טענו כיון שהג' מ' חי' בראדסקי נדבה כתר תורה לביהמ"ד שלהם. באופן שיהי' הכתר שלהם לחלוטין. א"כ אנן יותר ראוין שהכתר שלנו יושם על הס"ת ולא הכתר תורה של ה"ר אלעזר. אשר מעולם לא נדבה לצבור. ועל שמו נקראה מעולם. והשבתי בזה דהן אמת דמי שזכה במצוה זכה בה לעולם. אבל דין הזה מפורש הוא במג"א (סי' קנ"ג ס"ק מ"ה) בשם הרדב"ז (סי' קפ"ב) בישוב שלא הי' להם ס"ת רק של יחיד. ואח"כ זיכה אותם ה'. וקנאו ס"ת משל צבור. שהשיב דהצבור זכו. דהראשון בא בחזקה שאין עמה טענה. שהרי איך שייך בזה לומר חזקה. כיון שלא הי' להם ברירה מקודם. ואפ"ה לא ידחו את היחיד. וא"כ ה"נ לא ידחו את ה"ר אלעזר לגמרי. אבל לדעתי נ"ל דזה לא אמור רק בס"ת ששייך כבוד משום דאם ידחו את היחיד לגמרי. יש בזיון ח"ו להס"ת. שיאמרו מדאין קורין בה ע"כ פסולה היא השתא. אבל הכא בכתר תורה מה שייך כאן כבוד או בזיון כלל. הרי ידעו בבירור שאין כאן פסול. לכן לדעתי זכו הצבור לגמרי

סימן ל"ט

על מה שנשאלתי מאיש אחד אשר אביו של"ח וצוה ליתן אלף ושמנה מאות ר"כ לצורך בנין המרחץ. ועתה רוצה בנו לבנות את המרחץ כמצווה עליו מפי אביו. ובני העיר רוצים להשתתף עמו וליתן לו משל צבור ג"כ כדי שיהי' המרחץ יותר טוב ומתוקן. והאיש הנ"ל טוען שאין רוצה בזה. כי רצונו שיהי' לאביו ולזרעו אחריו שם וזכר לעולם שזיכה הוא את הרבים. והשבתי דהדין מבואר במג"א (סוף סי' קנ"ד) בשם הספר חסידים (סי' תק"ג) באחד שבנה בית הכנסת. ורצו הקהל להשתתף עמו במעות. ולא רצה לקבל כדי שיהי' לזרעו שם. וכלה זרעו ר"ל. א"כ כיון שאנו רואין עונש המר שנענש ר"ל האיש הזה על שעכב את הצבור מלהשתתף עמו. א"כ ע"פ ד"ת מחויב הוא לקבל המעות מהצבור. ולבנות כרצונם ולא שיתכוין לתפארת ולהנאת עצמו. והצנע לכת עם ה' אלהיך

סימן מ'

יש לברר איך יהי' הדין אם מביאין לאדם לאכול מיני מתיקה הנקרא לעקאך. וגם יין. שאין ברכותיהן שוות. שזה ברכתו במ"מ. וזה בפה"ג. והיין חביב עליו עתה יותר מהלעקאך. וכן בעל עת היין חביב עליו יותר. א"כ איזה ברכה יקדים אם בפה"ג משום דחביב עליו. או במ"מ. משום דמוקדם בפסוק דחטה קודמת לגפן. והנה אנן קיי"ל דהא דפסקו רוב הראשונים בסוגיא דש"ס (ברכות דף מ"א) דהלכה כר' יהודה דשבעת המינין קודמין. היינו דוקא כשברכותיהן שוות. אבל אם אין ברכותיהן שוות אז קיי"ל כרבנן דכל החביב קודם. וכדברי הרמב"ם. ולכן פסקינן הלכתא דצנון וזית. אע"ג דצנון לא הוי משבעת המינים כלל. מ"מ כיון שאין ברכותיהן שוות. שעל הצנון מברכין בפה"א. ועל הזית בפה"ע. ואין אחד יכול לפטור את חבירו. א החביב קודם. ובזה כ"ע מודים. ועיין גם בחיי אדם שהוא מן האחרונים (כלל נ"ז). רק בנ"ד יש להסתפק דכיון שיש כאן ברכה מבוררת. דברכת במ"מ מבוררת היא. אפשר תצטרף לסברת מוקדם בפסוק. שידחה את מעלת חביב. או דילמא דסברא הזאת היא רק אם היתה הברכה השני' בפה"ע. אז במ"מ מבוררת. אבל לברכת בפה"ג דגם היא הוי ברכה מבוררת. שוב אפשר לומר דחביב יותר הוא קודם כיון שלשניהם הוי ברכה מבוררת. ושניהם הם משבעת המינים. ואין ברכותיהן שוות. א"כ דין זה צ"ע אם נקדים לברכת היין שחביב. או לברכת במ"מ דמוקדם. ויש לעיין בזה

סימן מ"א

נשאלתי אם יש זכר באיזה מקום להמנהג שנוהגין באיזהו מקומות כשבתולה נשאת. אז קודם החופה באה הכלה עם הנשים ומדלקת שתי נרות ומברכת עליהן להדליק נר של יו"ט. וגם ברכת שהחיינו. אם יש איזה מקום בפוסקים או ישתקע הדבר ולא יאמר. ואמרתי דלכאורה לא נמצא לזה פותר כלל. ובכמה מקומות מבואר דאין מברכין שהחיינו על קידושי אשה. עיין מהרי"ק (שורש קנ"ח) הובא בבאה"ט וסי' ס"ב באהע"ז) ועיין בדברינו להלן. ובפרט לגבי האשה שאינה מצווה על פו"ר פשיטא דאין לה לברך שהחיינו על הנישואין. וכ"ש לברך להדליק נר של יו"ט פשיטא דתמוה הוא. וחוכא הוא לעשות כן. ואין לומר משום דאיתא בפדר"א חתן דומה למלך. מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה כל שבעה עיי"ש. א"כ דומה לכאורה לחג. כדאמרינן (במו"ק דף ט"ו) מלאכה מנלן שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור במלאכה אף וכו'. א"כ כיון דחתן אסור במלאכה הוי אצלו חג. ומש"ה מברכת בלשון נר של יו"ט משום דיו"ט הוא אצלה. הא ליתא כלל. דמלבד דגם על החתן לא נמצא מזה בפדר"א ויעוין שם בביאור הרד"ל (סוף פ' ט"ז) אך גם לפענ"ד גם לכל הפוסקים איסור עשיית מלאכה הוא רק להחתן לבד נאסר. ולא להכלה. דהחתן מחויב לשמחה. אבל היא אינה צריכה לשמחו. דהרי היא משועבדת לו. מתקנת חז"ל מתנאי כתובה. והמלאכות שאמרו חז"ל (כתובות דף נ"ט ע"ב) ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת וכו'. וכי נאמר דיש חילוק בין תוך שבעת ימי המשתה לאחר כן. הא בודאי היא חייבת תיכף לעשות לו מלאכות שמחויבת בהם. ובזה תירצתי קושית הח"מ באהע"ז סי' ס"ד) על הרמ"א בסעיף א' שכתב "וחתן אסור בעשיית מלאכה. שדבריו מיותרין. דהא כבר כ"כ המחבר שם עיי"ש. ולדעתי נראה דהרמ"א נתכוין לדיוקא דרק החתן אסור בעשיית מלאכה. אבל לא הכלה. וטעמא דמילתא נ"ל בפשיטות. דהוא מקיים המצוה. אבל לא היא וא"כ לפ"ז איך מברכת נר של יו"ט דהא אצלה לא הוי יו"ט כלל. אך אפשר לומר דהמנהג נשתרבב מזה. דבמדינות אוקריינא המנהג הוא. שהבתולות אין מברכות ואין מדליקות נרות של שבת עד שינשאו לאיש. אע"ג דהאשה מצווה על הדלקת הנרות יותר מן האיש כדאי' בשבת (ל"א ע"ב) אפ"ה אין מדליקות. ואולי משום דסוברין כיון דעיקר טעם ההדלקה משום שלום בית. ולכן כל זמן שלא מצאה מנוח לא נקראת היא עצמה בשם בית. רק מתחילין להדליק בשבת ראשון שלאחר נשואיהן. והנה לפעמים יום חופתן הוא בע"ש. וא"כ הכלה שרוצה לקיים מצות הדלקת נר שבת ויראה לנפשה פן תאחר עת החופה ולא תוכל אחרי כן להדליק ולכן מקדמת ומדלקת קודם החופה. וא"כ לפ"ז שפיר יש למצוא מקום לברכת שהחיינו דהנה הט"ז ס"ל (באו"ח סי' כ"ב ס"ק א') דלכל המצות שאדם עושה בפעם הראשונה יש לו לברך שהחיינו. ודלא כהמג"א שם. ועיין בש"ך (יו"ד סי' כ"ח) ועיין בשו"ע הרב (או"ח סי' כ"ב) בקונטרס אחרון דמסיק להלכה דלא כהט"ז. אך אעפ"כ הרוצה לברך שהחיינו כהט"ז ודאי אין מוחין בידו. ולא הוי ח"ו ברכה לבטלה. דהא הט"ז פוסק ק להלכה. א"כ כיון ששכלה מברכת ומדלקת הנרות פעם ראשונה מימי חייה. לכן נוהגות לברך שהחיינו כהט"ז. ובפרט שבודאי מתכוונת על השלשה דברים שנצטוותה