שו"ת ברוך השם יד

ואילך ולא בליל א' ב' ג'. דשמא תתעבר ותלד בשבת ותתחלל שבת על ידה אע"ג דאז יהי' מותר משום פק"נ. אפ"ה אין לגרום כלל חילול שבת והיינו כהרז"ה וכן העיר הגאון ר' צבי חיות מש"ס זה להרז"ה. אבל באמת אדרבה מכאן גופא סתירה להרז"ה. וראי' עצומה לשיטת הרי"ף וסייעתו. דאין לאדם לראות המצוה אלא לפי מקומה ושעתה דאם כהרז"ה למה אמרו חסידים דייקא אם מהדין הוא לא שייך לשון חסידות בלבד א"ו דרק מחמת שהיו חסידים גדולים הם החמירו על עצמם ע"ד קדש עצמך במותר לך. אבל לכל ישראל כולם אין לדבר אלא מקומו ושעתו. ועיין בש"ך יו"ד סוף סימן רס"ו שהביא דהב"ה בשם הרשב"ץ רצה לאסור למול מילה שלא בזמנה ביום ה' משום סברת הרז"ה הנ"ל ודחה הש"ך ז"ל ופסק להלכה דימולו גם מילה שלא בזמנה ביום ה' בשבת דהרי קיי"ל דמפליגין בספינה לדבר מצוה גם ביום ה' ע"ש וכן פוסק המג"א בסי' של"א ס"ק ט' דמותר למול שלא בזמנה ג"כ ביום ה' או ו' בשבת. וכן בפמ"ג שם בא"א סי' של"א ס"ק ט' וכן נוהגין כל אחב"י לעולם ולא חוששין להנ"ל להרז"ה לפיכך קרא רבינו הקדוש מועד ללמד דרק זמן א' מה שאתה עומד בו ולא נחוש מה שיתחדש בזמן אחר וזהו מועד ולא מועדים. לפי דהלכה כהרי"ף וסייעתו ולא עוד דאפילו להרז"ה ודאי כן נמי דלא נדקדק רק על זמן שהוא עתה והראי' דאם איתא דהרז"ה חושש לזמן העתיד לבא. למה מתיר להפליג בספינה ביום א' ב' ג'. דהרי לדידי' משום דיבא לידי חילול שבת במלאכות גמורות. מאי טעמא שרי לדידי' ג"כ קמי שבתא. א"ו דהרז"ה ג"כ מודה להאלפס בעצם הסברא. דאין לאדם לחוש. רק זמן הנמצא. ולא על זמן אחר. רק הרז"ה ז"ל תפס דמיום ד' ואילך הוי לו כמו שבת ממש. ויומא אריכתא מארבעה ימים הוא. וכשם שבשבת קודש ממש לא מפליגין. כן להרז"ה ד' ה' ו' הוי כיום הקדוש ממש. ובזה לא הודו לו. אבל להשורש והעיקר דאין לך אלא שעתו כ"ע מודים. ולזאת ודאי מועד ולא מועדים ודו"ק

יז) ואגב יש לי בעז"ה להביא פרפרת נאה וראיה גדולה להרי"ף וסייעתו ואשר כל עין יראה דסברתי שהגדתי דהרז"ה נמי מוכרח להודות להרי"ף היא אמיתית ומוכרחת מש"ס אחרת. דהנה אי' בשבועות במשנה ד' כ"ה ע"א שבועה שלא אישן וכו' ומקשינן בגמרא שם האיך אומרים דשבועה שלא אישן הוי שבועת ביטוי והא אמר ר' יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג' ימים. מלקין אותו וישן לאלתר. דהוי שבועת שוא כדפירש"י שם. ומשנינן התם דאמר שלשה ימים עכ"ל. ובא ע"ז הר"ן ז"ל באלפס שם בדפוס זיטאמיר הוא דף רצ"ו סוף ע"א ומסתפק בחקירה חדשה. איך יהי' הדין לר' יוחנן אם אדם נשבע שלא יאכל ולא ישתה חודש ימים אם הוי ג"כ שבועת שוא כמו שינה. או דיש לחלק. והחליט הר"ן דלא דמי לשינה. דהרי אינה בידו כלל. ואפילו אם יתחזק בכל כחותיו שלא לישן לא יועיל לו כי התרדמה תפול עליו בעל כרחו. משא"כ אכילה ושתיה בידו הוא דאפילו בזיבולא בתרייתא. יכול להתעקש ולא לאכול. ולא תבלע המאכל בקרבו בעל כרחו. והביא שם הר"ן דהרמב"ם ז"ל פליג ואומר דהנשבע שלא לאכול ז' ימים הוי ש"ש כשינה. ואעפי"כ לא חזר הר"ן מסברתו הנחמדה דהיא ישרה וברורה. דשינה שאני ע"ש. ולא עוד אלא דהשלטי גבורים שעל האלפס סביב שם בדף רצ"ז ד"ז פוסק להלכה דחל השבועה באכילה כסברת הר"ן. דשינה קופצת בע"כ על האדם אבל אכילה בידו להרעיב עצמו כמה שירצה. ולכן לא הוי שבועת שוא ול"ד לשינה ע"ש. והגם דבגיטין דף פ"ד ע"א אמרו גם בשינה דבדידי' קיימא. דאיבעי מבריז נפשי' בסילואתא ולא נאים. כבר תירץ זה הגאון ר' יוסף שאול בהמ"ח יד שאול בספרו ידות נדרים ה' שבועות סי' רל"ו ס"ק יו"ד דהא דגיטין קאי רק על יום א' או ב' ימים אבל שלשה ימים כ"ע מודו דלא הוי בשום אופן בידו ושפיר נכון סברת הר"ן והש"ג יעו"ש והשתא אם איתא כסברת הרז"ה בספינה דאסור לאדם לעשות דבר שיב עי"ז להבא לעבירה משום פ"נ. הי' גם כאן בשבועה שלא לאכול שבועת שוא דהרי ודאי יסתכן וכשיסתכן ודאי יאכל משום פ"נ הרי זה גופא אסור להרז"ה א"ו דמכאן ראי' להרי"ף דרק משום עונג שבת. או דרק בג"י קודם שבת הוי כשבת עצמו לרז"ה נמצא דלכ"ע רק מועד אחד דהשתא. ולא מועדים וזה נמי "זמן נקט ודו"ק

יח) וגם י"ל עוד סברא למען להסביר דברי הר"ם דלכאורה סותר עצמו מהכא להתם דהכא בהפלגת ספינה הא גם הר"ם נמי תפס בפרק שלשים מה' שבת כהרי"ף דרק מחמת ביטול עונג שבת ולא כהרז"ה דיגרום חילול שבת משום פ"נ. ולמה כאן בשבועה שלא יאכל ז' ימים פוסק דהוי שבועת שוא דזה מסכמת רק לסברת הרז"ה לכאורה אבל יש להסביר באופן אחר לגמרי. דע"כ לא פליגי על הרז"ה רק במילי דאורייתא דהתוה"ק לא הטילה על האדם שיהי' זהיר גם ממה שיכול להיות להבא. ודיו שיהי' זהיר רק ממה שבזמן הזה ממש. אבל כל זה רק מעניני החיובים שהתורה הקדושה חייבתו. אבל מה שהאדם בודה מלבו מעצמו ואוסר את נפשו בזה סובר הרמב"ם שאם אפילו בזמן הבא אחר כן מחויב שלא יתחלל שבועתו כי איסור הבא מחמת שבדה מלבו חלוק טובא מאיסורא דרחמנא. וכדרך שאיתא בתוספת דתמורה דבאיסור שאדם בודה מלבו לכ"ע אי עביד לא מהני ע"ש. ה"נ כן דאסור מעיקרא לשבע אם יתחלל אח"כ ע"י פיקוח נפש ודו"ק. כן הוא להרמב"ם ז"ל. עכ"פ מוכח דמועד ולא מועדים

יט) ועוד בדרך אחרת מצינו להלביש כונה של השם סדר מועד ולא מועדים דבזה למדין הלכה לדורות שבכל מצוה ומצוה יש רק זמן א' ולא יותר ופירוש הדבר כך הוא. דהנה קיי"ל מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. אבל לכאורה הוי אמינא דאם יהי' אחר הזמן של מצוה הזאת מצוה יותר גדולה וחמורה ממצוה הזאת. ואם יעשה כעת מצוה הקלה לא ישיג אח"כ לקיים מצוה הגדולה והחמורה הייתי סבור דאפשר דידחה מצוה קלה בכדי שיעשה אח"כ המצוה החמורה. אבל אנו רואין ברש"י סוכה ד' כ"ה ע"ב בד"ה שחל וז"ל אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני מצוה חמורה העתידה לבא. עכ"ל רש"י ע"ש היטב ומה פי' קלה וחמורה ידוע דקלה הוי מ"ע שאין בה כרת וחמורה הוי מ"ע שיש בה כרת. ובפירוש אי' שם בש"ס דהחמורה תדחה לגמרי אח"כ שלא יקריבו ק"פ כלל אפ"ה מטמא למת מצוה הקודם. ואך מחמת זה הכלל דכל