שו"ת ברוך השם קלח

יש שם ס"ת אחרת. ומונחת במקום מתוקן וקבוע. ודאי דלכאורה שרי להביאה לשם. דהא מביאה להניחה במקום מתוקן. אמנם לפי העיון היטב. אדרבה אין שום היתר בכאן. דהא עד כאן לא חיפשו שם הפוסקים התירים לטלטל ס"ת ממקום למקום רק כשאין שם ס"ת במקום הנדרש. וכשלא יביאו הס"ת לשם יתבטלו האנשים משמיעת הקריאה לגמרי אז יש היתר באופנים המבוארים או למקום קבוע ומתוקן. או לחולה או לאדם חשוב. אבל בנ"ד שיש בכפר ההוא שעושה שם נישואיו ג"כ ס"ת. א"כ אפילו לא יביאו ס"ת שלו ג"כ לא תתבטל הקריאה. הרי לא יעלה על הדעת כלל וכלל להתיר טלטול הס"ת. דהוה לכאורה כמו שלא לצורך כלל. והדבר ידוע דכלל גדול הוא דשלא לצורך אסור לטלטול ס"ת. וזה ברור ופשוט. אבל לפי האמיתית ההלכה נלפע"ד דבר ברור בכאן להתיר אפילו למקום שאין מתוקן וקבוע. ונקדים מתחלה מקור זה הדין. דהנה המחבר ז"ל כאן (בסימן קל"ה סעיף י"ד) הביא בני אדם החבושים בבית האסורים. אין מביאין אצלם ס"ת אפילו בר"ה ויוהכ"פ וכפל דבריו (בסימן תקפ"ד סעיף ד') ג"כ בזה הלשון. וציין שם הרמ"א לסימן קל"ה. והנה סתמו טעמייהו בזה. ובאמת נבין עיקר הטעם שאסור. לכן צריכין אנו להקדים. דמקור זה הדין נובע מהמרדכי סוף פ"ק דר"ה. ומקורו של המרדכי הוא מהירושלמי פ"ז דיומא ה"א וז"ל הירושלמי בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה. והכא את מימר מוליכין הס"ת אצלו אלא על ידי שהם בני אדם גדולים התורה נתעלה בהם עכ"ל הירושלמי. הנה מבואר דטעם הדבר דהוי כמו רב ותלמיד. הרב במקום זה והתלמיד במקום אחר. דודאי לא נימא שילך הרב אצל התלמיד ללמדו. רק התלמיד הולך אצל רבו וכידוע שאמרו ז"ל הוי גולה למקום תורה. ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. וכמו כן ס"ת הוי כמו הרב והאנשים הקוראים הוי רק תלמידים. דודאי הולכין הם אחר התורה. רק היכא שהבני אדם הם גדולים אז י"ל דהוי כסברת הש"ס דתענית ד' ז' ע"א בתלמיד הגון כתיב לקראת צמא התיו מים. ודו"ק. וגם י"ל דכיון דהם גדולים במעשה ולימוד. אז המה נקראים הרב נגדה. דמחמת יקרת ערכם המה כמו הארון הקודש. שמוליכין התורה להארון ולא הארון להס"ת ודו"ק. וזה ענין הזהרו בזקן ששכח תלמודו שאפילו שברי לוחות מונחים בארון הקודש. ועיין בסוף מועד קטן

והשתא דאתינן להכי. הנה נבאר שכל זה לא נאמר בפשיטות וכללא דבכל אתר הולכין אחר תורה רק בס"ת של צבור או של אחר העומדת בביהכ"נ וכדומה ורוצה אדם אחר ללמוד בה או לקרות בה צריך הוא לילך אחריה ולא להוליכה אצלו. אבל באם הס"ת הוא שלו ממש. היינו שהוא שכר לו סופר וטרח בגוילין וכדומה. א"כ הוא הבעל שלה ועדיף כמוה. וכבר אמרו בש"ס (מנחות דף ל') הכותב ס"ת לעצמו כאילו קיבלה מהר סיני והובא (ביו"ד סימן ע"ר) וא"כ הא הוא עיקר דהא הביאה לשם תורה דאילו לא קיבלה מהר סיני אין שם תורה גבה וד"ל. ובחפץ שלו ממש ורשות בידו לטלטלה לאיזה מקום שירצה. אך לא להורידה ח"ו מקדושתה לגמרי. אבל באם עדיין עומדת בקדושתה רשאי לעשות בה טלטול ומש"ה שרי ודאי בנ"ד לטלטלה לכפר הנ"ל. כיון שס"ת שלו היא. וראיה עצומה וברורה לדברי אלה מברייתא מפורשת. בש"ס (ב"מ דף כ"ט ע"ב) השואל ס"ת מחבירו פותחה וקורא בה. ואי שאלה מחבירו. והלא אין רשאי לטלטלה. ואיך השאיל לו בעל הס"ת. ודוחק לומר דשם איירי דתיקן לה מקום או שהוא חולה או אדם חשוב דהא סתמא נאמר. וד"ל. אלא ודאי דבעל הס"ת בעצמו שהס"ת שלו ממש בודאי רשאי לטלטלה ולהשאילה למי שירצה ולאיזה מקום שירצה. ועיין ט"ז (או"ח סימן קנ"ג ס"ק ט"ו) דרק באם לא התנה ליטלה מביהכ"נ אבל מסתמא מתנין מתחלה שהיא שלו לקחתה גם מביהכ"נ באיזה זמן שירצה והלא איך יטלטלה משם למקום אחר אלא ודאי דכיון ששלו היא רשאי לטלטלה ולכן מתנה מתחלה שאינו מקדישה כדי שלא יהא רשות הקדש עליה רק רשות הס"ת ודו"ק

סימן כ"ו

מעשה היה בצבור אחד בביהכ"נ אחד שנתהוה מחלוקת ביניהם. ונחלקו לשני צדדים. ובא הצד האחד ועמדו להתפלל בצבור בש"ק בוקר השכם קצת מזמן התדיר, וסיימו תפלת שחרית. ובא הצד השני בזמן התדיר. והיה כראותם כי כבר סיימו תפלת שחרית. וגם לקחו הס"ת מהארון עמדו הם להתפלל מהודו בצבור עוד הפעם. והנושא את הס"ת היה הקורא תמיד. ובא והניח הס"ת על הבימה. ופתחה וגללה למקום הקריאה. ובעבור כי ראה כי אי אפשר להשמיע קול הקריאה לעם. כי יגביהו קול רננה בפסד"ז. ותרי קלי לא מישתמעי. המתין עליהם עד שסיימו. ועתה שואלים אי היה בדבר ח"ו חילול כבוד שמים בזה ע"פ דת. ואמרתי דלפי דאי' בסוטה (דף ל"ט ע"א) דצריכין כל העם לשתוק ולכוון לקול הקורא. הרי בין למ"ד דיליף מפסוק ובפתחו. ובין למ"ד דיליף מפסוק ואזני. הרי עכ"פ פתיחה בעינן. וטרם שפותחין אותה אין שום חשש ח"ו. וא"כ בהתירא התחילו להתפלל. בשעה שהקורא נשאה עדיין. ועיין ב"י סימן קל"ה ובשו"ע במ"א סימן קל"ה בשם הרשב"א אין צריך להמתין על הכהן דקאי בק"ש. שדייק ג"כ שם דבעינן שיפתחו הס"ת מקודם. דאז איכא בזיון להס"ת אבל אם לא היתה הס"ת פתוחה אין לה שום בזיון ח"ו. ועיין נמי בשו"ע (או"ח סימן תפ"ח) לענין ביום שצריכין להוציא ב' ס"ת אם יוציא אותן בבת אחת והשניה תמתין עד שיסיימו קריאת הא'. והיינו נמי מהאי טעמא שאין בזיון קודם הפתיחה. ומה לי על הארון או על הבימה כנ"ל. ועיין לקמן בענין שיחה בעת הקריאה דגם ר' זירא אית לי' דרבא ודו"ק: סימן כ"ז

נשאלתי מי שהיה צריך להתפלל מוסף בשבת ר"ח. שהיה צריך להתפלל אתה יצרת כידוע. וטעה והתפלל מוסף של שבת תכנת שבת עד גמירא. ולא הזכיר של ר"ח כלום. ועקר רגליו אם צריך לחזור או לא. הנה לדעתי צריך לחזור ודאי. דהנה בא"ח (בסימן תכ"ה) בא"א ס"ק ו' מסיק דכיון שזכר של ר"ח באמצע שאמר ומוספי ר"ח יצא אע"פ שלא סיים בר"ח כלל. משא"כ כשלא אמר לא באמצע ולא בסוף. צ"ע בזה. עכ"ל הפמ"ג עיי"ש. ובסימן תפ"ז במג"א עצמו ס"ק ב' כתב וז"ל ומ"מ משמע כאן דאם לא נזכר וחתם בשל שבת לא יצא. והיינו דוקא כשלא הזכיר של יו"ט באמצע. אבל אם הזכיר של יו"ט באמצע יצא עכ"ל. הנה מפורש יוצא מדבריו דאם לא הזכיר לא באמצע ולא בהחתימה לא יצא. וא"כ אין צ"ע עוד בזה. והדין הוא ודאי דצריך לחזור לראש אם לא הזכיר כלל של ר"ח לא באמצע ולא בהחתימה. אך אם הזכיר באמצע ודאי דאין צריך לחזור. וכמ"כ אי איתרמי מילתא דאמר יעו"י ברצה נ"ל ג"כ דיצא. ועיין היטב בזה בשו"ע הרב סימן תפ"ז בדיוק היטב וד"ל

סימן כ"ח

עיין ש"ס סוף מגילה ובשו"ע או"ח (סימן תכ"ח) שבשבתות שמן י"ז בתמוז עד ת"ב שיש שלש שבתות מפטירין ג' דפורענותא וסימנן דש"ח. דברי ירמיהו. שמעו. חזון. ואח"כ מן ת"ב עד ר"ה שיש שבע שבתות. מפטירין שבעה דנחמתא. וסימנן נו"ע ארק"ש. נחמו. ותאמר ציון. עניה