שו"ת ברוך השם קלד

להדליק נ"ח בשמונה ימים בעינן לכ"ע שהנר תהיה ראויה לשמנה הלילות כאחד. וזהו הברקה חדתא. א"כ לדברי הרי"ף שפוסק בסוכה כר"י דהסוכה פסולה א"כ בנר חנוכה נמי הלכתא הכי דאם הפתילה והשמן לא יהיה ראוי בכל השמנה לילות פסולין להדליק בהן וא"כ י"ל דרב ורב הונא דסוברין דחול ושבת שווין לכל מר כדאית ליה לזה פסולין ולזה כשרין סוברין ודאי הסברא הזאת דנר הראוי לשמנה בעינן וא"כ רב חסדא דפליג על זה היינו דלימא כב"ש דחנוכה הוא כל יום ויום מצוה בפני עצמה וא"כ הא מה"ט לא דמי לסוכה דהתם מצות סוכה היא מצוה אחת לשבעה. משא"כ נר חנוכה דכל יום ויום מצוה באפי נפשה הוא וא"כ לא בעינן רק נר הראוי ללילה אחד ולא לשמנה כלל. והסבר הדבר תעיין נמי עוד בש"ס (סוכה דף מ"ה ע"ב) דמחלק הש"ס בין סוכה ללולב בזה דלולב כל יום ויום מצוה באנפי נפשה הוא משא"כ סוכה. ולכן שפיר הדין דלולב הגזול בימי החוה"מ כשר אע"ג דלולב הגזול פסול ביו"ט ראשון ולא אמרינן לולב הראוי לשבעה בעינן כמו דאמרינן סוכה הראויה לשבעה אלא ע"כ היינו טעמא דלולב לא בעי משום סברת הש"ס הנ"ל דכל יום מצוה בפני עצמו הוא. וה"נ לב"ש נ"ח הוי מצוה בפ"ע ולא בעי נר הראוי לשמנה. ורב חסדא ג"כ כב"ש ולכן יש אליביה מציאות נר שיהיה כשר הנר בחול ולא בשבת ודו"ק. משא"כ לדידן י"ל דלרב ורב הונא לא בעינן טעמא בתרווייהו רק מדמדליקין בשבת ש"מ דאם כבתה בחול אין זקוק לה דאם לא כן לא היה מציאות שידליקו בשבת דהא אם רק בחול נאסור להדליק בפתילות והשמנים גם בשבת יהיה אסור דהא נר הראויה לשמנה בעינן וליכא. וכמו כן להיפוך אם בשבת יהיה אסור לא בעינן שוב טעמא לאסור בחול דרק זה הטעם דנר הראוי לשמנה סגי ולכן הקדים הרי"ף דבשבת מדליקין משום דאלה"ל וא"כ יש מציאות שוב שנצטרך טעמא דמותר בחול דכיון דראוי לשבת הוי ראוי לשמנה. ואח"כ בא לומר דלא תימא אולי י"ל להיפוך דתיאסור בחול וא"כ יחול על שבת ג"כ איסור משום דהא שוב לא ראוי לשמנה. ולכן כתב עוד מדמדליקין בשבת פי' להיפוך ג"כ אין חשש דהא ראוי לחול דהא כבתה אין זקוק לה. וכ"ז מוכח רק מדמדליקין בשבת דאל"כ לא היה מציאות דהא נר הראוי לשמנה בעינן ודו"ק

סימן י"ז

עיין בט"ז (או"ח סימן תרע"ב ס"ק א') שהקשה קושיא עצומה על תירוץ המהרי"א שהביא הב"י לתרץ שני ההלכות הסותרות שבסימן תרע"ב פסק המחבר כהרי"ף שמותר להשתמש בהשמן שנותר מנר חנוכה ובסימן תרע"ז סעיף ד' פסק המחבר שאסור רק לעשות לו מדורה בפ"ע מחמת שהוקצה למצותו. ולא רצה המהרי"א בתירוץ האמיתי של הב"י דהתם מיירי כשנשאר מהשיעור החצי שעה הצריך למצוה ממש כגון שכבתה דקיי"ל אין זקוק לה. ואלו בתרע"ב מיירי כשדלקה השיעור חצי שעה ואח"כ אז המותר מותר בהנאה והוא לא רצה בתירוץ הזה. ותירץ בע"א דבסימן תרע"ז מיירי שנתן השמן בסתם. ובסימן תרע"ב מיירי כשהתנה בפירוש דמה שישאר אחר השיעור יהיה לצורכו. וע"ז הקשה הט"ז מסוגיא דסנהדרין דהזמנה מילתא היא לאביי אפ"ה אמרו בש"ס דמותר המת ליורשיו משום דלמאי דחזי ליה דוקא תפיס ולמאי דלא חזי לא תפיס א"כ ה"נ למאי דחזי לשיעור ההדלקה תפיס המצוה ולמאי דלא חזי כגון על אחר השיעור הא לא תפיס המצוה. ונשאר הט"ז בזאת הסברא ודחה דברי המהרי"א. ובאמת הלא הט"ז דיבר בלהבת אש האמת ואיך לא הבין המהרי"א זה. ואמרתי בעזה"י דבר נחמד. דהנה בש"ס (ערכין דף ו' ע"א) תנן היה השם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה ה"ז יגוד ויגנוז. ופירש"י וז"ל יגוד יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה וישתמש במותר. וז"ל התוס' שם ד"ה יגוד משמע ע"י שיחתוך הקורה ולא יהנה מאותה חתיכה שכנגד השם דבמקומו מיהא קדיש. ויש ליזהר כשכותבין השם בס"ת או תפילין וגררו מקום השם שאין לכתוב במקומו. וא"כ שיטת התוס' דאפילו היתה הקורה עבה למאוד כמה טפחים אפ"ה כנגד עובי האותיות ממש נתקדש העץ ג"כ ואסור ליהנות מאותה החתיכה שהשם קדשו. אבל לאו כ"ע ס"ל כהתוס' בזה דיהא אסור כנגד העובי לעולם. דהרי במג"א (סימן ל"ב ס"ק כ"ו) כתב שהמהרי"ל בתשובה (סימן קכ"ג) בשם הרא"ש דאוסר לקדור השם אפ"ה מותר לקולפו ולכתוב במקומו. ומסיים שם המג"א דהתוס' בערכין הנ"ל ודאי פליגא על זה. ועתה מה מאוד יומתקו דברי המהרי"א די"ל דהמהרי"א סובר כשיטת התוס' דערכין הנ"ל דכל מה שכנגד העובי מקדש הדבר הקדוש. ועיין בש"ס (סוכה דף ט') מנין לעצי הסוכה שאסורין בהנאה שנאמר חג הסוכות שבעת ימים לה' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה מה חג לה' אף סוכה לה'. עכ"ל. א"כ חזינן דעל הדבר שהוקצה למצוה הוי ממש אותו האיסור שיש על ההקדש המוקדש לשם השי"ת. וידוע דהא דהשם מוקדש הוא נדרש מפסוק לא תעשון כן לה' אלהיכם דכל שנקראו האותיות ההם השם שמים הם קדושים א"כ הדבר שהוקצה למצוה ג"כ בזה הכח ממש הוא קדוש שנקראים עליהם שם השי"ת. א"כ הרי השמן שבנר חנוכה שהוא צף מלמעלה כידוע דמקודם נשרף מה שלמעלה והנשאר היה תחת אותו השמן ממש וא"כ הרי קדשו העובי שלמעלה שהיה השמן הצריך לשיעור קדוש והוקצה למצוה הרי קידש הוא את השמן שמלמטה ג"כ אם היה רק סתם. [משא"כ אם פירש דגם בידות הכלים גם התוס' יודו דלא קדוש היכא שפירש ודו"ק] א"כ מה דמיון זה למותר המת התם לא היה כלל המציאות שהרי גבו מעות למשל. א"כ לא היה שם ענין ושייכות כלל שיתקדש העובי ודו"ק. וזה נחמד ונעים בעזה"י. אבל הב"י הוא הולך בשיטת המהרי"ל דלא כהתוס' דגם העובי אינו קדוש רק הצריך למקומו ולא יותר ע"כ לא רצה בהתירוץ הזה. ותירץ כדרכו בפשיטות דהיה צריך להדלקה דייקא אסור. ודו"ק

סימן י"ח

יש לחקור היאך הדין בגזל נר של שעוה מחבירו והדליקה לנר חנוכה או לנר של שבת או לנר של ביהכ"נ אם יצא ידי חובת מצוה או לא. ובדברי הפוסקים לא זכרו מזה כלל. והנה לכאורה יש לפשוט מהא דאיתא בשו"ע (או"ח סימן תנ"ד) גבי מרור הגזול דלא יצא עיי"ש. ואולם יש לחלק דלא דמי דהתם משום דאיתקש מרור למצה ובמצה בעינן לכם מגז"ש דלחם לחם מחלה ע"ש בסי' תנ"ד. אך י"ל דהוי מהב"ע. אך הרי בתוס' סוכה ד' ט' אמרו דמצוה הבאה בחבירה הוי רק מדרבנן וא"כ י"ל דזה לא שייך רק במצוה שהיא מד"ת או עכ"פ שתהא עיקרה מן התורה ע"ז באו חז"ל ואמרו דאם באה בעבירה לא הויא מצוה. אבל במצוה שכל עיקרה רק מדברי סופרים כמו נ"ח אפשר יש לומר דלא אלים כל כך לגזור בה אם באה בעבירה דהא זה דומה למה שאמרו בש"ס לא אתי דרבנן ומפקי להמחויב מה"ת אבל אתי דרבנן ומפיק לדרבנן ובאמת מבואר כן בהדיא בתוס' סוכה דף ל' סוף ע"א ד"ה מתוך דבמצוה דרבנן לא חיישינן לבא בעבירה וכן יש לפשוט זה ממה דאיתא (בסימן תרצ"א סעיף י"א) דאם גזל מגילה וקרא בה יצא ש"מ דבדרבנן לא הוי מהב"ע. ונהי דהתם יש לדחות ולומר דהיינו טעמא משום דהתם נלמד רק משופר הגזול והוא מהירושלמי משום דבקול אין בו משום גזל דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. אולם לדעתי לא שייך זה במגילה דהא במגילה מחסרה נמי בזה שקורא בה דהא מה"ט קיי"ל המוצא ספרים לא יקרא בהן רק אחת לשלשים יום. ואם