שו"ת ברוך השם קלג

אבל לדעתי נראה דדבר גדול ועמוק כיוון בזה דהרי"ף ז"ל תירץ קושיא מה שיש להקשות הלא כל עיקר אשר אתה דוחה המצוה של שופר הוא רק משום דהאדם יהיה בהול וירצה מאוד לקיים המצוה ואך שימנענו משום שאינו בקי לזאת ירוץ לבקי ויעבירנו ד' אמות הרי זה תאמר דבהול רק על זה שהוא מחויב מן התורה אבל ע"ז שאינו מחויב רק מד"ס י"ל שלא בהול כלל וא"כ אדרבה איפכא מסתברא לא שתאמר דכיון דמגילה ד"ס משו"ה ודאי לא ידחה שבת מפניה. איפוך הדבר כיון שהוא ד"ס כ"ש דדחי שבת דאין כאן דחייה כלל דהא אינו בהול. ולזה שפיר הוכרח להביא הא דגרסינן בסוכה פי' דהיה קשה לו מה דסיימינן בש"ס ה"ט דשופר ולולב מה תלי הך בהתם. דהתם הוא בהול שפיר אבל הכא דמד"ס הוא אינו בהול. ולזה הביא דגרסינן בסוכה דאם היה ד"ת אדרבה היה נדחה שבת רק הא דלא דחי שבת הוא משום דזה הוי רק ספק מצוה ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ הרי גם בשופר ולולב דנדחין הרי חזינן רק משום דספק הוא ואפ"ה אמרינן בהו דאדם בהול גם על ספק חיוב. א"כ השתא דוקא מובן טעם דמגילה דהוה ודאי מדרבנן ודמי לספק דאורייתא אם התם בהול ה"נ בהול ומש"ה חיישינן שפיר איידי דבהול יבוא לעבור איסור ד"ת וזה נכון מאוד. וא"כ נחזור להנ"ל הרי חזינן דבמצוה מד"ס נמי אדם בהול מאוד לקיים. וא"כ הרי יש לגזור דבהול יהיה לקיים הדלקת נר חנוכה ויבוא להדליק גם כשיהיה חשיכה ליל שבת ויעבור איסור מה"ת ולמה הוצרכו לחפש סברות אחרות שמא יטה או שמא לא יקיים המצוה שלא יוכל להדליקנה הלא חשש זה ראינו מכמה דוכתי בש"ס כנ"ל. וכדי לתרץ קושיא הנ"ל צריכין אנו להקדים מה שמצינו סברות הראשונים ז"ל בסברא דבהול. וממילא יבוא לנו על נכון הן שיטת הרי"ף וכמו כן שיטת רש"י ותוס' דבר דבר על אופניו

דהנה בש"ס (שבת פ' כל כתבי) מצינו כמה פעמים שאמרו חז"ל משום שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ובש"ס שם פ' מי שהחשיך אמרו חז"ל בהיפוך זה דאי לא שרית ליה חיישינן מתוך שהוא בהול אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ועיין כמו כן בשו"ע (או"ח הלכות שבת בסימן רס"ו) הביאו שם כל הפוסקים דמתוך שהוא בהול מש"ה שרינן ליה איסור קל כדי שלא יבוא לעבור על איסור חמור. ובסימן של"ד גבי דליקה הביאו כל הפוסקים היפוך מזה דמתוך שהוא בהול לא שרינן ליה כלל דאי שרית ליה אתי לעבור על איסור חמור. ושם בשו"ע בהפוסקים לא הזכירו כלל מסתירה הזאת. אך באמת יש בזה סברת הרמב"ן ז"ל וסברת הר"ן ז"ל. הרמב"ן הסביר דאדם בהול מאוד היכא דאתא לידיה וצריך האדם לאבד בידים על זה בהול הוא מאוד. אבל היכא שעדיין לא בא לידו רק שיכול להציל ע"ז אינו בהול כל כך. והר"ן ז"ל הסביר בדרך אחרת דאדם בהול מאוד היכא שההיזק בא לו מצד אחר לא מצד איסור שבת אבל אם המניעה לרצונו בא לו מצד איסור שבת אינו בהול ע"ז כלל. ודו"ק היטב בסברתם של הראשונים ההם כי כל דבריהם זהב מזוקק ועיין בר"ן פ' מי שהחשיך וד"ל כי קצרתי. ומעתה יש לנו לומר ולפרש דבר נכון ומתקבל הן בהסוגיא והן בהרי"ף. דרש"י ותוס' יפרשו בפירוש בהול כסברת הר"ן דרק היכא שהמניעה לא מצד שבת אז הוא בהול ומש"ה שפיר הדין במגילה ושופר ולולב דחיישינן שיעבור מתוך שהוא בהול דהתם המניעה שמונעו שלא לקיים המצוה לא איסור שבת גורם לו רק מה שהוא אינו בקי לזה שפיר בהול וילך אצל בקי ויעבירנו ד' אמות ברה"ר אבל הכא בנ"ח שאתה רוצה לומר כנ"ל דנחוש דשמא כשיכבה הנ"ח יבוא להדליקה ע"ז הם מתרצין כיון שהמניעה שמונעו הוא איסור שבת דאם לא היה איסור שבת הרי היה מדליקה שנית א"כ כיון שרק איסור שבת מונעו א"כ הרי הוא אינו בהול ומש"ה לא חיישינן. ועיין ברש"י (מגילה דף ד' ע"ב) ד"ה הכל חייבין וכו' דפירש דמתוך שהוא מחויב בדבר הוא "בהול לצאת ידי חובתו עיי"ש א"כ הרי רק מסברת בהול אתינן עלה והכא הרי אינו בהול כסברת הר"ן ז"ל הנ"ל ודו"ק. וכמו כן יש לנו לומר לרבא עצמו דמפרש טעמא דרב הונא דאוסר להדליק בשבת הוצרך לומר משום דמותר להשתמש לאורה ולא פירש כנ"ל שמא יהא בהול וידליקה הוא נמי כנ"ל דגם לסברת הר"ן יבוא על נכון ודו"ק

אולם הרי"ף ז"ל דנדי מהך פירושא י"ל דהרי"ף ז"ל סובר כסברת הרמב"ן בבהול דאדם בהול יותר בהיזקא מילתא דאתאי לידיה יותר מדבר שלא הגיע לידו עדיין וא"כ לפ"ז הרי הקושיא מרפסא איגרי ומה במגילה שלא התחיל לקרות עדיין דהא אינו בקי אפ"ה בהול כל כך פשיטא במצוה דנ"ח דכבר עסוק בה והגיעה לידו הוה ורק מונעו שלא יוכל לגמור המצוה ותאבד הטירחא שלו פשיטא דיהא בהול מאוד ויש לחוש איידי דאדם בהול לצאת ידי חובתו כשיראה שכבתה הנר חנוכה ידליקנה בשבת כנ"ל. ולזה בא הרי"ף ז"ל והשמיענו בדבריו הנפלאים וכתב ותו מדמדליקין בהן בחנוכה בשבת מכלל דאי כביא לא מיזדקיק לה פי' מכלל דלא חיישינן דיהא בהול האדם להזדקק לה להדליקה וזה לא קאי על הדין אלא על האדם המדליק פי' דלא חיישינן שיבא להדליקה בשבת וא"כ הרי צריך להבין טעמא מאי חלוק זה מהני כגון שופר ולולב ומגילה דהתם חששו שיזדקק לה והכא לא חששו שיזדקק לה ש"מ דכבתה אין זקוק לה וזה קאי על הדין בעצמו דהדין בעצמו לא יחייבנו כלל דכבר יצא חובת המצוה בההדלקה בלבד ודו"ק

ובשנת תרמ"ב אמרתי ליישב דברי הרי"ף ז"ל הנ"ל בדרך אחר. דהנה ידוע הפלוגתא שבין ב"ש וב"ה דב"ש סוברין דפוחת והולך כפרי החג. וב"ה סוברין מוסיף והולך דמעלין בקודש ולא מורידין. והנה לכאורה תמוה למה אמרו הש"ס טעמא דב"ש דוקא מחמת כמו פרי החג דלכאורה מה ענין נר חנוכה לקרבנות החג. וכמו כן מהו הסברא דב"ה דמעלין בקודש וכו'. הכי לעולם זה כן. הלא חזינן דבשבת ויו"ט יש כמה מצות שאח"כ בחול אזדא להו ולא אמרינן מעלין בקודש והוא באמת פלא. אך ע"פ פשיטות יש להסביר פלוגתייהו דב"ש וב"ה ע"ז האופן דב"ש סברי דיומי דחנוכה דתמניא אינון הנה הם על זה הדרך דקיי"ל בש"ס (ערכין דף יו"ד ע"א) שהקשה הש"ס שם מאי שנא בחג הסוכות דאמרינן הלל כל יומא ומ"ש בפסח דלא אמרינן הלל כל יומא רק ביום הראשון ומשני דחג הסוכות שאני דחלוקין הימים בקרבנותיהן. אבל ימי הפסח אין חלוקין בקרבנותיהן א"כ חזינן דימי החג נקראים כל אחד ואחד כיו"ט בפני עצמו מש"ה י"ל דב"ש סברי דשמנת ימי החנוכה המה כמו קרבנות החג דכל יום ויום מימי החנוכה הוא מצוה באנפי נפשה ממש ולכן סוברין דפוחת והולך כפרי החג דהכא נמי כל יום ויום מצוה בפני עצמו הוא. וב"ה סוברין דימי חנוכה המה ממש כמו ימי הפסח שהקרבנות היו שווין ורק מוסיף והולך שנס הוא שנתוסף. וההוספה הרי הוא רק ענין נוסף על העיקר אבל לא שבא דבר חדש לגמרי דעל דבר חדש ועיקר אחר לגמרי פשיטא דלא נופל ענין תוספות אם פנים חדשות באו לכאן והוא ברור ומובן

ועתה הנה נעורר מה שאיתא בש"ס (סוכה דף כ"ג ע"א) דהעושה סוכתו ע"ג גמל כשירה ואין עולין לה ביו"ט דברי ר' מאיר ר' יהודא אומר פסולה סוכה הראוי' לשבעה בעינן וליכא פירש"י דהא רק לששה דיום הראשון יו"ט הוא. ואפילו ר' מאיר דמכשיר היינו דוקא התם דאמר טעמא ה"נ מדאורייתא מיחזי חזי והוה שוב סוכה הראויה לשבעה מדאורייתא עיי"ש. ובמל"מ (פרק ז' דתרומות) וא"כ לפ"ז הנה י"ל סברא נחמדה דכמו דמצינו ע"פ התורה היכא שהמצוה נוהגת בימים במספר בעינן שכל הימים יהיו תמים יחדיו בהמצוה והמצוה תהיה ראויה להתקיים בכולן בלי עיכוב. ה"נ כשקבעו הבני בינה הימים שמונה במ"ע מד"ס