שו"ת ברוך השם קלא

בזה שמחה אמיתית כלל וכלל. אלא שאין בהפינוי עגמת נפש כמו בשאר פינוי משלו לשלו או מאחרים לאחרים אבל לא שם שמחה כמו שהנשואין אסור באבל משום שמחה ואסור נמי במועד משום שמחה. וכניסה לבית דמותר במועד ואפילו להרי"ף והרמב"ם דאוסרים במועד שלא כהירושלמי הוא משום איסור הטורח לחוד וכ"ש דלדידהו ודאי מותר באבל דהא עגמת נפש נמי איכא בזה. וכן פסקתי הלכה למעשה. ויש ראיה גדולה לזה הפסק דשרי מש"ס (מגילה דף ה' ע"ב) לענין נטיעה של רבי דנטע בפורים עיי"ש ופירש"י שם ד"ה ותנא דממעטין בבנין של שמחה דוקא דהוי כאבלים. אלמא דאבל דאסור דוקא בבנין של שמחה ולא בשאר בנין ועיין בתוס' שם ודו"ק

סימן ט'

נשאלתי במסיבה אחת שאכלו כאחד ג' אנשים. הבעה"ב. ובנו. ואורח. והבעה"ב והאורח אכלו בשר ובנו של הבעה"ב אכל חלב. ורצו לומר שהבן יברך משום שאמרו שכך מנהג העולם שהאוכל חלב מברך ואני אמרתי ע"פ הלכה שהאורח שאכל בשר הוא יברך וטעמי ונימוקי בזה

הנה יש לנו לידע מהו ענין הזימון דהנה ידוע בר"ם (פרק ז' מהלכות ברכות) ובטור (סימן קצ"ב) ובאחרונים שם דזימון הוא ברכה בפני עצמו וברהמ"ז הוא ברכה בפ"ע. אך לברר הענין על בוריו הוא דהנה בכל ברכת הנהנין אין אחד יכול להוציא את חבירו כדאיתא בש"ס (ר"ה דף כ"ט) דהיאך נאמר זה נהנה וזה יברך. אך היכא שאכלו שלשה אנשים בצירוף ויכולין לברך בלשון רבים בזה שפיר אמרינן שאחד מברך ומוציא את כולם. משום שמברך בלשון רבים נברך שאכלנו משלו והוי כאלו כולם מברכין. והנה לפ"ז נראה באמת דבודאי כל היכא שיש שלשה ובהן יש אחד שהוא העיקר והשנים טפלים לו. ודאי נראה דמי שהוא העיקר הוא יברך דכיון שצריכין לומר דהמזמן הוא כמו שמוציא את האחרים בברכתן הרי הדבר דומה לתקיעת שופר דאחד תוקע ומוציא את כולם דקיי"ל באו"ח (סימן תקפ"ה) דהתוקע בעצמו יברך הברכות עיי"ש והתם נמי הטעם משום דכיון שהוא תוקע הרי הוא העיקר והאחרים מיקרי טפלים לו. וכמו כן הדבר ידוע בכל הלכות ברכות. דכשמונח לפניו שני דברים מברך על העיקר. כמו תבשיל ומים. אם התבשיל הוא העיקר מברך עליו ולא על המים. וזהו מלתא דפשיטא ואין צריך להאריך וא"כ הרי ניחזי אנן לפי הנ"ל מסתבר ודאי יותר דהאוכל בשר ואוכל חלב כיון דהאוכל בשר לא יכול למיגרר בתר האוכל חלב. אדרבה להיפוך הרי האוכל בשר מיקרי הוא העיקר שהאוכל חלב מיקרי מצטרף לו. וכידוע בלשון צירוף שהמיעוט מצטרף להרוב. ולא נאמר בשום דבר שהרוב יהיה נקרא מצורף. וא"כ כיון שהאוכל חלב הוא מצטרף להאוכלי בשר. והאוכל בשר לא מצטרף להאוכלי חלב. הרי דעל אוכלי חלב שייך שם מצורף. א"כ הרי הם הנגררים אחרי האוכלי בשר. והאוכלי בשר הם העיקר. ולפ"ז נראה ברור דמסתבר שהאוכלי בשר יברכו. ולא עוד אלא כיון דמבואר לפנינו לעיל דהענין הוא כמו שמברך להוציאן. א"כ הרי צריכין אנו לומר משום דאכילת זה המברך. הוא כמו שכולם אכלו ונהנו במה שאכל ונהנה הוא. דאל"כ איך יוצאין בברכתו שמברך על אכילת דבר שהם אסורין לאכלו וד"ל. ובאמת חפשתי בכל הראשונים והמפרשים וכל הפוסקים ולא מצאתי היפוך זו הסברא מלבד מה שהביא המג"א (סימן קצ"ו ס"ק א') בשם הגמ"נ בשם מהר"ש דהאוכל חלב הוא מברך היפוך כל הסברות הנ"ל ובאמת הדברים סתומים ואין שום סברא למו. וכעת מצאתי בספר יד הקטנה ושם מחברו פלאי לא רצה לגלות שמו כידוע. ועליו חונה פירוש מנחת עני ומבואר שם ג"כ שגם הוא חפש בכל הפוסקים ולא מצא שיאמרו מי יברך. ובודאי משמע כמו שמצטרפין כן אין שום נ"מ מי שיברך. לבד המג"א הנ"ל. ומכל מקום אומר אני כיון שחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו. דרק היכא שכולם שווים אבל באם יש איזה דין קדימה להאוכל בשר ודאי דיברך המוקדם גם שהוא אוכל בשר. והראיה דהרי על פי הרוב אכילתן של כהנים הוא קדשים ותרומה וחלה. ואעפ"כ אמרה תורה ועיין בש"ס גיטין דף נ"ט ע"ב) וקדשתו שהכהן יברך ולא הישראל והרי כ עיקר הדין של אוכלי בשר וחלב מצאו מש"ס (ערכין דף ד' ע"א) הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים. פשיטא לא צריכא דכהן אוכל תרומה וזר חולין קמ"ל נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל כהן בהדי זר מצי אכיל ואפ"ה צריך לומר דוקא משום וקדשתו אבל בלא"ה הוי סברא שהישראל יברך הגם דדמי לאוכל בשר. ועוד הרי היכא שהאוכל חלב לא יוכל לברך על כוס קיי"ל דיברך האוכל בשר על הכוס כדאיתא בח"א סימן קצ"ו הרי כ"ש דאורח יברך שהוא מוקדם. ודו"ק

סימן י'

שאלה. לענין יאר צייט שנוהגין להעמיד נר בביהכ"נ ולומר קדיש באותו היום שמת בו אביו או אמו. יהיה הדין באם שמת ביום ר"ח טבת ביום ראשון דר"ח. כי השנה שטת היה כסלו מלא והיה ר"ח טבת שני ימים ובשנה השניה שהיא השנה של היא"צ היה כסלו חסר וטבת רק יום אחד ר"ח. אימתי הוא היא"צ שלו. וכמו כן לברר באם היא"צ באדר איזה אדר הוא עיקר ואם מת ביום כ"ט אדר הראשון. אם יעמיד היא"צ בשנה פשוטה בכ"ט שבט

תשובה. הנה פוסקים רבים חולקים בזה. אבל מנהגינו עכשיו כדברי הט"ז והמג"א באו"ח (סימן תקס"ח) דאם השנה הראשונה של היא"צ היא חסירה. אז יעמיד היא"צ בכ"ט כסלו. הגם שכשמת היה מלא. והיה שלשים לכסלו יום שמת בו. אפ"ה יום ל' נמנה לחודש העבר. והוא מיקרי מת בסוף החודש. וא"כ כיון שבשנה ראשונה הסוף חודש הוי ביום כ"ט לכסלו. אז שוב אזלינן בכל השנים הבאים ג"כ דרק בכ"ט כסלו גם אם יהיה מלא יעמיד בכ"ט כסלו לעולם. ואם השנה הראשונה מליאה שוב לעולם איקבע על א' דר"ח טבת. וד"ל. וכמו כן גם אם יהיה עוד השנים הבאים ר"ח טבת רק יום אחד אפ"ה היא"צ שלו ר"ח טבת. ולענין אם מת באדר בין בשנה פשוטה בין בשנה מעוברת. איך יתנהג עם היא"צ. דעת העולם כפי הנראה (בסימן תקס"ח) בפשיטות דאם מת בראשון היא"צ בראשון. ואם מת בשני. יא"צ בשני. ואך אם מת בשנה פשוטה. אז יא"צ בשניהם. אבל הגאון מלבוב בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סימן קצ"ח העלה להלכה דלעולם יעשה בשניהם גם אם מת בשנה מעוברת באדר הראשון ג"כ יעשה בשאר השנים בשנים מעוברת היא"צ בשניהם. ורק במת בשנה מעוברת בשני אז רק בשני. עיי"ש. ולענין במת בכ"ט אדר א' שהוא ער"ח אדר שני אם י"ל שיעשה בש"פ היאצ"ט כ"ט שבט. הדבר ברור דלא. דאדר אפילו אדר א' לא הוי כשבט כלל דיש שני אדרין בדיני התוה"ק ושניהן אדרין שמם ואיך שייך שבט להו. ובהדיא תנן א"ב אדה"ר לאדה"ש וכו' וכן הובא לדינא בפשיטות בשע"ת סי' תקס"ח בשם השו"ת גבעת שאול וכן פשוט

סימן י"א

יש להקשות קיי"ל ספק דרבנן ע"י גלגול לא הוי ספק דרבנן להקל. ולמה איפסק הדין בשו"ע הרב (סימן תמ"ח) דאם מצא חתיכה ספק חמץ ס' מצה אחר הפסח דמותרת משום ספק דרבנן הלא התם נמי הוי רק ע"י גלגול. ואמרתי בזה דלא דמי. דהנה הטעם באמת דאמרו ספק ע"י גלגול לא הוי ספק רבנן הוא לדעתי משום דאיך תרצה לומר ספק דרבנן הלא אני דן על גופו של איסור בלא התערובות. א"כ הלא בגוף האיסור אחליט לומר דהוא אסור דהא גוף האיסור הוי שפיר ספק ד"ת ומש"ה שוב לא מועיל מה שנתערב נמי. אבל הכא