שו"ת ברוך השם קל

מחמת גופו ולא מחמת ח"כ עיי"ש. ועיין באחרונים תראה שדברי כנים. ואלו מפירש"י שם נראה דמחמת ח"כ קאתינן עלה. וכן הגר"א (סימן ש"ח) הביא ראיה לכלים העומדים לסחורה וקפיד מדברי רש"י שם גבי נסרים דהוי מחמת ח"כ עיי"ש. והיינו משום דמפרש דרש"י קאי גם על גיזי צמר עיי"ש. וכן המעיין בסוגיא שם יראה אמיתית הדברים. והטעם כנ"ל דגיזי צמר אין עליהן תו"כ. וגם לא דמיין לארזי ואשוחי משו"ה לא היה יכול הר"מ לפרש מחמת ח"כ. אולם רש"י דאתי עלה מצד דקפיד דדמיהן יקרים ולא צריך להכריח בארזי ואשוחי דאדם קובע להם מקום מש"ה לדידיה זה הדין דגיזי למר ונסרים דאומן דכיון דדמיהם יקרים הוי מוקצה מחמת ח"כ דקפיד שלא יתקלקלו

ועוד נראה לי לומר קצת הסבר נכון בשיטות אלו. דהנה עיקר הדבר שאסרו חז"ל מוקצה הלא צריכין אנו להבין טעם הדבר. דהנה הר"מ (בסוף פ' כ"ד מהל' שבת) הסביר שני טעמים. א' כדי שתהא השביתה שנצטווינו עליה ביום השבת ניכרת ותהא לבו פנוי לעבודת ה' ולולא זה היה מיחד האדם את יום השבת לטלטול כליו ולפנות הכלים ממקום למקום. ועוד טעם אחר דכשיטלטל הכלים יבוא ג"כ לעשות מלאכה בכלים ההם. אולם מדברי רש"י ז"ל (בשבת דף קכ"ד ע"ב ובביצה דף ל"ו ע"א) ד"ה אטו טלטול וכו' דכל מה שגזרו חז"ל בטלטול הוא רק כדי שלא יבוא להוציאה עיי"ש. וכן הראב"ד בהשגות כתב ג"כ טעם זה. ומשום הכי כל אחד הולך וסובב על עיקר הסברא בטעם דמוקצה. הר"מ ז"ל רוצה בכל דיני מוקצה שיהא כרוך ושייך להטעם שנאסר בגללו לזאת רוצה לאסור בכלים דוקא שבהן שייך טפי טעם האיסור פן יבוא לעשות מלאכה בהם. וכמו כן דרכן של בני אדם רק לפנות כלים ולא שאר דברים וד"ל. משא"כ לרש"י ז"ל דהחשש הוא רק משום הוצאה ולזאת לדידיה אין שום נ"מ בין אם הוי כלים או לא. ומש"ה הסביר רק משום דדמיו יקרים. וזה נכון. ולפ"ז יצאו לנו דברי הטור שכתב דסיפא בארזי ואשוחי דעומדין לבנין והוי מוקצה מחמת ח"כ פי' דבריו דזה גופא תלוי בחילוקי דעות הפוסקים בענין מוקצה. דמאן דפוסק דבעינן כלי או תורת כלי יפרש בארזי ואשוחי דקובע להם מקום. משא"כ הטור שפירש שם כדעת הרא"ש דעומדין לבנין ולזה הוי מוקצה מחמת ח"כ ואם יסבור הטור דבמוקצה מחמת ח"כ בעינן כלי דוקא הלא יהא מוכרח הטור לפרש דאתיא כר"י וסיפא בכל מיני עצים ודו"ק

ולפ"ז יצא לנו הדין בשאלתינו בפוזיטין דאין עליהם תו"כ ולא הוי מוקצה מחמת ח"כ לכמה פוסקים וגם אין לומר בזה אדם מקצה אותן בידים דזה לא שייך בדבר כזה. אך להפוסקים דלא מצרכי כלי או תורת כלי בזה ודאי הוי נמי בפוזיטין מוקצה מחמת ח"כ כן הוא ברירא דהך מילתא אך לדעתי נ"ל לומר דלבד איסור מוקצה ואיסור דחייה יש איסור כשמטלטל המעות הללו משום די"ל דהוי כמו הא דאסרו חז"ל שלא תצא הבהמה בזוג משום דמיחזי כמו דאזיל לחינגא. ה"נ הדבר ידוע שכשאדם אוחז בידו מעות מיחזי כמו שרוצה לקנות בהן דבר מה ויש לגזור בזה משום לתא דמקח וממכר. ומשום האי גזירה הרי גזרו חז"ל כמה דברים רבים דדמיין להדדי ולא חששו בזה דתיהוי גזירה לגזירה כידוע בדברי הראשונים. ויש להביא כמה ראיות לזה. והנלפע"ד כתבתי

סימן ח'

שאלה אחד אירע לו אבל ר"ל ואחר שבעה קנה בית חדש. ושאל מענה אם מותר לו לכנוס לתוך הבית בתוך שלשים לימי אבל. ומה צד איסור יש בזה

תשובה. הנה ידוע מה הם הדברים שהאבל אסור בהם הם חמשה עשר דברים וסימן לבו "דוה עליו עשרה אסור בז' וחמשה הם גזירת למ"ד ומהם הוי איסור השמחה ונכלל בזה כל סעודה של משתה וכה"ג. והכל מבואר בשו"ע (מסימן ש"פ עד סוף סימן שצ"ג) עיי"ש. ושם לא מבואר לא בר"ם ולא בשום פוסק מהראשונים והאחרונים עד המחברים שבימינו שיהיה זוכר למו בדין זה אם יש איסור או היתר בכניסת אבל לבית חדש. ואמרתי הנה לכאורה יש לומר בזה דהא קיי"ל בש"ס (ברכות דף נ"ד ע"א) ובר"מ (פרק יו"ד מהלכות ברכות) ובטור ושו"ע (סימן רכ"ג וסימן רכ"ה) ובאחרונים דהבונה או הקונה בית חדש ועיין בסדר הרב רש"ז מלאדי ז"ל] מברך שהחיינו על הטובה וא"כ אפשר לומר לפ"ז דכיון דצריך לברך שהחיינו יהא אסור לאבל ליכנס. אולם ערביך ערבא צריך דזה גופא שאבל יהא אסור בברכת שהחיינו ג"כ לא נמצא בכל הלכות אבל. ואדרבה מצינו דאבל קורא את המגילה (וכדאיתא בסימן תרצ"ו) בברכותיה. ובברכותיה הוי ברכת שהחיינו. וכמו כן מדליק נר חנוכה ומברך כידוע ואחרי כל אלה הלא המג"א באו"ח (סימן תקנ"א ס"ק מ"ב) כתב בהדיא דלא מצינו שאבל אסור בשהחיינו עיי"ש. ואדרבה הלא יש להביא ראיה מהא דאיתא בש"ס (ברכות דף נ"ט) ובר"מ (פרק י' מהלכות ברכות הלכה ז') באמרו לו מת אביו ויירשו ואין אחים מברך שהחיינו אלמא אף שהוא אבל על מיתת אביו אעפ"כ מברך שהחיינו וזו ראיה מוכרחת. א"כ משום הברכה שיהיה מברך אין לאסור עליו לכנוס בביתו. ואך יש עוד סברא לומר לאסור דנהי דאם יכנוס לביתו יהיה הדין שיברך שהחיינו אעפ"כ יש לומר עכ"פ מדחייב לברך על קנין הבית שהחיינו אלמא דהוי שמחה וטובה לו והרי אבל אסור בשמחה ולא נאסור משום הברכה רק משום הכניסה לבד. ועוד דזה לא דמי למגילה וחנוכה דהתם הזמן ממילא בא אבל הכא הוא עושה בידים השמחה בזה שהוא מברך שהחיינו וא"כ אין שום ראיה ממת לו אביו דמברך שהחיינו דהתם נמי ממילא בא לו השמחה של ירושה שפיר מותר לו לברך גם שהוא אבל. אבל אבל שיעשה לו שמחה בידים שחייבין לברך שהחיינו גם מצד הברכה אסור. ואך דמשום הברכה לבד נהי שיש לחלק כמ"ש ולא יהיה ראיה מסימן רכ"ג במת אביו אעפ"כ הרי החליט המג"א דלא נמצא איסור באבל לברך שהחיינו א"כ אין לומר בזה לדינא להיפוך מדבריו. ונשאר לנו רק הסברא של הכניסה לחוד דמדברך ש"מ דשמחה הוי והרי אבל אסור בשמחה

אך עכ"ז אמרתי דאין לאסור משום זה דנהי דהוי שמחה מ"מ אין זה שמחה כל כך שנימא לאסור כמו השמחה שאסור בו. דהנה זה דהוי קנין בית שמחה הרי לא נצרך לנו לדייק זה מברכת שהחיינו אלא מפורש כן לפענ"ד בירושלמי דמו"ק דמחצר אחרים לחצר שלו מותר לו לפנות במועד משום דשמחה היא לו וא"כ כיון שמפורש שמחה זו בש"ס ירושלמי היה לכאורה סברא לאסור באבל. ואך אדרבה משם המצאתי ראיה מוכרחת להתיר באבל הכניסה לבית שלו. דהא הטור או"ח (סימן תקל"ה) הביא שאסור לפנות במועד מחצר לחצר משום טורח ביו"ט. ואח"כ הביא זה הירושלמי הנ"ל מחצר של אחרים לחצר שלו יש להתיר דהוי שמחה. והנה הלא (בסימן תקמ"ו) שם הביאו הפוסקים הדין שאין נושאין נשים במועד משום השמחה של הנשואין שאסור לעשות במועד שמחה שאינה משמחת יו"ט כדקיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה. וסמכו על הקרא ושמחת בחגך. בחגך ולא באשתך. והנה לפ"ז א"כ יוקשה על הירושלמי ממה נפשך אם אין בזה שמחה הרי הוי טורח. ואם אין טורח משום דהוי שמחה הרי יאסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה כמו שמחת הנישואין. אלא ודאי דשמחה זו לא דמי להשמחה שבכל הש"ס. ורק מועיל שלא יהא טורח על האדם הפינוי שמבית לבית. אבל לא שיש בזה שם שמחה והרי ידוע הכלל שכל השמחות שאסורין במועד אסורים ג"כ באבל. וא"כ מדהתירו לפנות במועד מחצר אחרים לחצר שלו ולא אמרו לאסור מצד השמחה שאסור לערב במועד ש"מ דאין