שו"ת ברוך השם קכט

יו"ט בשום מקום. אך לכאורה י"ל מאי ספיקא איכא. הכי גרע מהאל הקדוש והמלך הקדוש בעשי"ת דמועיל נמי תוך כ"ד. כמ"ש בא"ח סי' תקפ"ב אבל באמת נ"ל לחדש בזה קצת דע"כ לא מועיל אלא בשנוכל לומר התיקון אחר האמירה כמו האל הקדוש ולא צריך לבטל דבריו הראשונים. ומש"ה אם אמר ביו"ט מקדש השבת יוכל לסיים עוד וישראל והזמנים דהא יו"ט איקרי שבת. אבל הכא בנ"ד דשבת לא איקרי זמן כלל צריך לבטל דבריו הראשונים מש"ה נ"ל להלכה דצריך לחזור לראש בתורת נדבה. ולא מועיל תוך כ"ד. ולא דמי לאומרת א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני. דהתם על הגילוי מהדבור היינו היאך היתה המעשה והכא הדבור צריך בעצם ודו"ק

סימן ז'

נשאלתי בכל מדינה ומדינה שיש פוזיטין מהקיר"ה והמה שטרות המלך. והעיקר המסחר הולך ע"י אותן השטרות וגם שמם נקרא סתם מעות. וכל אדם מקפיד עליהן שיהיו מונחים במקום המשומר שלא יקרעו ולא יומחק הנומערין מהם וכן השנה המצויין עליהם. אם יש בזה איסור לטלטל בשבת. ואיזה שם מוקצה מונח על זה אם מוקצה מחמת גופו או מחמת חסרון כיס או מחמת איסור. כי יש נ"מ רבתי ביניהן כידוע. וזה תשובתי. הנה טרם אשובה אראה ציון כלולה בה פרטים רבים להודיע בענין זה

הטור או"ח (סימן תקי"ח) כתב וז"ל מתחילין בערימת התבן שהוא מוכן להסקה אבל לא בעצים שהן מוקצין והא איכא לאוקמי כר' שמעון. וסיפא בארזי ואשוחי דמודה בה ר"ש כיון דעומדין לבנין הוי מוקצה מחמת חסרון כיס ואיכא נמי לאוקמה כר' יהודא ובכל מיני עצים. ורישא בתבנא סריא דאית בה קוצי ואינה ראויה אלא להסקה. וזה תלוי בשינוי דעת הפוסקים בענין מוקצה עכ"ל. והקשה שם הב"י דאין זה מדרכו של הטור להביא מה שאינו נוגע לדינא אם כר"ש מוקמינן המשנה אם כר"י עיי"ש מה שתירץ. ולפענ"ד נראה לומר דדבר גדול השמיענו הטור בזה. דהנה בפירושו של ארזי ואשוחי יש ב' פירושים. א' פירש"י (בביצה דף ל' ע"א) דעומדין לבנין והוי מוקצה מחמת חסרון כיס דדמיהן יקרים. ב' פירוש הר"ן בשיטה מקובצת הנדפס מחדש המכונה בשם ברכה משולשת שם בחידושי הר"ן על שבת (דף קנ"ז ע"א) וז"ל שם מתוך שדמיהם יקרים אדם קובע להן מקום ומקצה אותן מדעתו ובהא אפילו ר"ש מודה עכ"ל. ראה נא דקדוק לשונו של רש"י דרק מחמת שדמיה יקרין מש"ה הוי חסרון כיס ולא פירש דאדם קובע להם מקום. והר"ן סיים דמשום דדמיה יקרים אדם קובע להם מקום ומקצה אותן מדעתו. וניחזי אנן איזה נ"מ יש בין ב' הפירושים הללו. הנה לפענ"ד נראה לומר דהנה בר"מ (פרק כ"ה מהלכות שבת הלכה ט') וז"ל כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו ככלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם וכו' הוה מוקצה מחמת ח"כ כגון המסר הגדול ויתד המחרישה וסכין של טבחים וחרב של אושכפים וחצין החרשים וקורנס של בשמים וכיוצא בהן עכ"ל. כוונת הר"מ ז"ל מורה לנו באצבע דבעינן לחסרון כיס תרתי. א' שיהיה כלי או לפחות תורת כלי עליו. ב' שיהיה מקפיד על הכלי שלא תפסיד מהשימוש בה מדמיה ומיקר ערכה. אבל אם אין על המוקצה תורת כלי אע"ג דמקפיד אפ"ה לא הוי בזה דין מוקצה מחמת ח"כ אלא נימא מוקצה מחמת גופו וד"ל. ומש"ה דייק הר"מ בלשון בכל פעם תיבת כלי. וכן הטור (בסימן ש"ח) וז"ל כל הכלים נוטלין בשבת חוץ מכלים שאדם חס עליהם כגון סכין וכו' דהו"ל כאילו הקצם [פי' מדעתו] שמקפיד עליהם שלא יפגמו עיי"ש. וכן הב"י בפתיחתו לסימן ש"ח מנה שם מיני מוקצה וז"ל. א' כלי שהיא מוקצה מחמת ח"כ כגון כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגם. וכן הטור (בסימן ש"י) וז"ל ומוקצה מחמת חסרון כיס כגון כלים שחשובין בעיניו ומקפיד עליהם ומייחד להם מקום מודה ר"ש עכ"ל. הנך רואה שבבירור לא לחנם נקטו כל הפוסקים המושלים במוקצה מח"כ לשון כלים אלא ודאי דדעתם דתרתי בעינן שיהא כלי או תורת כלי שענין כלי הוא שמצד שראויה לדבר מיוחד כפי פעולה של זאת הכלי מצד זה לבד יש עליה חשיבות גם אם היא אפילו למלאכה קלה אפילו הכי כיון שהיא בשלימותה הנדרש מפעולתה יש עליה חשיבות ולא יניח אדם כלי כל שהיא שתלך לביטול והפקר דשם כלי חד היא כף עשרה זהב אחת תשמישה עם כף עצם פשוט מקרה אחד לכלים יקרים ופחותים. וגם לבד שם כלי בעינן נמי שתהיה נמי יקרה בערכה וחשובה בעיניו מצד שיווי דמיה. אז בהתקבץ שתי אלה קורא אני עליה מוקצה מחמת חסרון כיס. אולם בכלי פחותה ובזויה או בפשוטי כלי עץ נהי דדמיהם יקרים אין עליהם שם מוקצה מחמת חסרון כיס

ולפי זה לשיטה זו מוכרחין אנו לתרץ מהני עצים דארזי ואשוחי שהמה רק עצים בעלמא ואין עליהן עדיין תורת כלי ואך משום דדמיהם יקרים קרי להו הש"ס שם מוקצה מחמת ח"כ דמודה ר"ש וקשה על כל הפוסקים הנ"ל ולזה מוכרחין אנו לומר דהמה מפרשים כמו שפירש הר"ן בחידושיו דמתוך דדמיהם יקרים אדם קובע להם מקום ומקצה אותן מדעתו פי' דמדחה אותן בידים והוי כמו הא דאיתא בש"ס פ' כירה דבגרוגרות וצמוקים מודה ר"ש משום דדחי אותן בידים ועיין בחידושי הרמב"ן שם והוי שוב כמו כלים היקרים דאמרינן התם סתמא דמייחד להם מקום ומקפיד עליהם והכא נמי כיון דיקרים הם מאוד נמי קובע להם מקום בבירור. אבל בשאר עצים דלא מארזי ואשוחי שאין אנו יודעין בבירור דקובע להם מקום נהי דהם נמי יקרים אפ"ה כיון שאין תורת כלי עליהן לא חשיבי כל כך שיהא עליהם שם מוקצה מחמת ח"כ. כן הוא לשיטת הר"מ והטור והב"י דסוברים דבעינן במוקצה מחמת ח"כ כלים ויקרים. אולם הנראה מהרי"ף פ' כירה וז"ל אבל במוקצה מחמת ח"כ אפילו ר"ש מודה כדתנן כל הכלים ניטלים חוץ מהמסר הגדול ויחד המחרישה ולא זכר הרי"ף שום דוגמא מסברתו אלא מה שהזכירו חכמי הש"ס. ולזה י"ל דהרי"ף ורש"י ז"ל בשיטה אחרת הן דסוברין דלמוקצה מחמת ח"כ לא בעינן שיהא דוקא כלי וקפיד עליו אלא העיקר בקפידא תליא מילתא והיכא דקפיד גם אם אין תורת כלי עליו הוי מוקצה מחמת ח"כ אלא לרש"י ודעמיה בעינן שיהא הקפידא רק מחמת שדמיו יקרים שלא יתקלקלו נמצא בררנו שני שיטות שיהיה לכל אחד קולא וחומרא להר"מ ודעמיה נמצא קולא היכא שאין עליה תורת כלי אין ע"ז שם מוקצה מחמת ח"כ. וחומרא דהיכא דיש ע"ז שם כלי דאז גם אם אין דמיו יקרין אפ"ה אמרינן דהוי מוקצה מחמת ח"כ דקפיד ולהרי"ף ורש"י ז"ל קולא דהיכא שאין דמיו יקרים אף אם תו"כ עליו אין שם מוקצה מחמת ח"כ וחומרא דהיכא דדמיו יקרים אז אפילו אין תו"כ נמי שם מוקצה מחמת ח"כ עליו. ובזה יהא מובן היטב מה דאיפלגי הר"מ ורש"י ז"ל בפירושם למשנה (שבת קמ"א ע"א) מכבש של בעלי הבתים מתירים אבל לא כובשים ושל כובסין לא יגע בו. ופירש הר"מ (בפרק כ"ו מהל' שבת הלכה י"ב) הטעם דהוי מוקצה מחמת ח"כ. ורש"י פירש הטעם דהוי כסותר בנין עיי"ש. וטעמייהו דכל אחד אזיל לשיטתו. דהר"מ לשיטתו דכיון דמכבש הוי כלי וגם קפיד נהי דאין דמיו יקרים אפ"ה הוי שוב מוקצה מחמת ח"כ. ורש"י לשיטתו דבעינן שיהא דמיו יקרים מה שאין כן מכבש ומש"ה לא היה יכול לפרש מחמת ח"כ אלא כדפי' וד"ל. וכן נמי במשנה (דף מ"ט ע"א) בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן פי' הר"מ ז"ל בפ' הנ"ל בהלכה הנ"ל מפני שמקפיד עליהן פי' ואין בזה תורת כלי דלא חזי לכלים והוי מוקצה