שו"ת ברוך השם קכח

ולפענ"ד נראה דביאורי הענינים כך הוא דהנה עיקר הדבר שאסור מן התורה לעשות מלאכת מחשבת בשבת הוא משום כמאמר הכתוב וביום השביעי תשבות פי' מאותן המלאכות שאתה עושה מהן בחול תשבות מהן ביום השביעי וממילא בעינן רק אותן המלאכות שעושה אותן בחול בכוונה להשלים חפצו לאיזה תכלית רצונו. והנה נראה בכל פרטי עשיית מלאכה. הנה הזורע הרי מחשבתו והשלמת רצונו של האדם הזורע הוא שיהיה במציאות בעולם חטים ושעורים וחרצן וכדומה ויפיל אותם על הארץ הנחרשה ויתגדלו ויתרבו מזה מאה שערים. אבל אם לא היה החטים במציאות כלל לא היה נשלם חפצו ורצונו. וכמו כן המכבה שמבואר בש"ם (סוף פרק ב' דשבת) ענין מלאכת הכיבוי שצריך להפחם אז הוא חייב א"כ הרי רוצה שתהיה מתחלה הנר דולק והוא יכבנה ליהנות מהפחם וד"ל. וכיוצא בזה המה כל המלאכות. והנה ניחזי אנן ההפרש שבין פסיק רישא למלאכה שא"צ לגופה דפסיק רישא דמי לכל עושין מלאכה נכונה כמו הנועל פתח ביתו ונמצא צבי שמור בתוכו הרי מתכוין הוא לנעול פתח שהוא פתוח ורוצה שיהיה כן וכל מגמתו משתווה למגמת המתכוין לצוד. התם כוונתו לנעול והכא כוונתו לנעול. וכמו כן החותך ראש העוף כדי לצחק בו את הקטן שהקטן רוצה בראש עוף החי וממילא רוצה הוא נמי במציאות הדבר שיהיה עוף ויחתוך ראשו ממש כמגמתו וכוונתו של השוחט עוף משא"כ מלאכה שא"צ לגופה הרי אם לא היה הדבר במציאות כלל הרי ג"כ היה נשלם חפצו ורצונו. ואך כעת שיש מציאות לדבר ההוא ממילא הוכרח לעשייה זו כמו המעביר קוץ ד' אמות ברה"ר כדי שלא יזוקו בו רבים. וכמו החופר גומא וא"צ אלא לעפרה אם לא היה נצרך לו לעפר כלל היה נשלם רצונו וחפצו. אך אונס הצטרכותו לעפר הכריחו לזה. אבל לא שיהיה כן שלא יהיה לו עפר ויצטרך לחפור גומא ודו"ק היטב. משו"ה ס"ל להרשב"א וסייעתו דפטור דלא דמי לפסיק רישא דהתם עושה כסדר העושין ואלו במלאכה שא"צ הרי אונס דבר אחר הכריחו לזה. וכמו כן בין פסיק רישא דניחא לי' לפסיק רישא דלא ניחא ליה נמי י"ל החילוק הזה דבעושה פסיק רישא דלא ניחא ליה גרע ממלאכה שאינה צריכה דהתם עכ"פ בתר האונס שמכריחו רוצה הוא בתכליתה ואלו בפסיק רישא דלא ניחא ליה הרי סוף המעשה לא ניחא ליה כלל. אדרבה סוף המעשה היא נגד רצונו והיפוך מעשהו ובזה סוברים כ"ע כהערוך דפטור. ודו"ק היטב

סימן ה'

נשאלתי אם מותר לבדוק בשבת החטים אם הם כשירים לפסח כפי הדין המבואר (באו"ח סימן תמ"ב וסימן תנ"ג) אם יש לאסור משום שני דברים. א' משום טלטול מוקצה. ב' משום בורר. דהמנהג שמבררין החטים החמוצים ומונין אותן אם יש ס' בהכשרים נגד החמוצים דאז מתירין הכל ואם לאו אוסרים

והשבתי על זה דהנה אם יש בזה לתא דטלטול מוקצה לפענ"ד נראה דליתא. דהא מבואר בטוש"ע (או"ת סימן ש"ח) דבאוכלים וספרים לא גזרו משום מוקצה. ורק דקיי"ל דבעינן ראויים לאדם. הלא מבואר הדין במשנה (שבת דף קכ"ו) חבילי קש וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן. ואין לומר דאכתי ניבעי הזמנה דהא התקינן תנן. הרי כתב הר"ן שם דהא דתני התקינן הוא דוקא בקש ובעצים דסתמייהו להסקה מש"ה בעינן בהו הזמנה אבל בשאר דברים הראויין למאכל בהמה וסתמייהו ג"כ לאכילה אע"ג דעומד לאכילת אדם ורק משום דאינו ראוי לאדם משום דאסור בשבת להכשירו אפ"ה הרי כיון שראויין כמות שהן לבהמה שוב מותרין לטלטל כדקיי"ל מוכן לאדם הוי מוכן לבהמה דלא כר' יהודא עיין בש"ס (במשנה דף קנ"ו ע"ב) וכן בשו"ע (סימן שכ"ד) והא דאיתא במג"א (סימן ש"ח ס"ק נ"ו) דאם הבשר קשה שאינו ראוי לכוס אותו אסור לטלטלו דעומד לאדם למוצ"ש. הא לא איריא דהיינו היכא שרוצה לטלטלו ובשעת הטלטול דעתו עליו שיהיה לאדם. אבל אם בעת הטלטול מחשבו לבהמה ולעוף הדר הדין דנהי דהיה עומד לאדם ואיסור שבת עליו אפ"ה מוכן לאדם הוי מוכן לבהמה. וסברא זו כתבה הט"ז שם (בסימן ש"ח) ולפ"ז מותר לטלטל חטים בשבת היכא דמחשבן לבהמה ועוף אע"ג דחזיין לאדם ורק משום איסור הטחינה אינו ראוי לאדם אפ"ה כיון דמחשב להבהמה מותר לטלטל ומש"ה בנידון דידן דבודק חטים הרי אינו נוטל הרבה שלא ירצה להאכילם לעופות אלא מעט ואותו המעט יתן להעופות. ועיין (בסימן שכ"ד) במג"א שאותן הנותנים חטים להעופות בשבת שירה לאו שפיר עבדי משום דאין מזונותן עליו. והיינו בעופות מדבריות אבל בעופות בייתות מותר אלמא דשרי לטלטל חטים היכא דיתנם אח"כ לעופות. ודוקא שבבירור אינו נותן להעופות אבל היכא שי"ל בזה ראוי לבהמה אע"ג דמטלטל לצורך דבר אחר אפ"ה שרי כנלע"ד בזה להלכה. וכיון שמצינו היתר לזה ממילא גם איסור בורר ליתא דבורר לא שייך רק היכא שיש שם פסולת על הנברר או מין בא"מ אבל היכא ששניהם מין אחד הם ושניהם אוכל ושניהם ראויים לאדם ולבהמה רק שהנ"מ מזה לזה באיזה דבר הלכה מאי בורר איכא כאן. הדמיון לזה כמו אם נתערב באמצע השנה ככרות חמץ עם ככרות מצה פשיטא דמותר הוא לברור החמץ מתוך המצה לאכול ולא נאמר בזה בורר פסולת מתוך אוכל משום דבתוך הפסח יהיה זה הלחם אסור וזה מותר. דעכ"פ אין נ"מ מזה לזה כעת ושניהם הוי אוכל אחד. כן בנ"ד נמי. ועיין בטור ושו"ע בשם הרמב"ם דבשני מיני אוכלין ליכא משום בורר כנלע"ד להלכה ולמעשה. ודו"ק

סימן ו'

נשאלתי אם התפלל בתפלת שבת והתפלל הברכה האמצעית כנוסח הראוי אך בהחתימה סיים ואמר מקדש ישראל והזמנים אם יכול לחזור בו תוך כ"ד ולומר מקדש השבת. או דצריך לחזור לראש. ואמרתי הנה בשו"ע והאחרונים לא נמצא הדין הזה כה"ג ממש. אך להיפוך נמצא בתוס' (ברכות דף י"ב ע"א) בשם ר"ח דאם היה יו"ט וסיים מקדש השבת מהני תוך כ"ד לסיים מקדש ישראל והזמנים. ומובא (בשו"ע או"ח סימן תפ"ז) ופסקו שם דהיינו שהיה יודע שהוא יו"ט. רק שטעה בלשונו מועיל תוך כ"ד לחזור והוא לשון התוס' אחרי שהוא יודע שהיום יו"ט ולפ"ז י"ל דהיכא שהאדם בעצמו הוא מסופק. איך היתה ידיעתו בשעה שסיים הברכה יוכל לסמוך דבודאי היתה ידיעתו שהוא יו"ט. אך מצד דשבת תדיר ושגור בלישניה לומר מקדש השבת מזה נמשך טעותו. ומש"ה הוי שוב כמו ביודע בבירור שהוא היה יודע שהיום יו"ט שמועיל תוך כ"ד וד"ל. והשתא לפ"ז אם נרצה לפשוט בעיין בשבת הרי לכאורה דמי ליו"ט. אבל לפי דעתי י"ל דע"כ לא מדמינן אלא היכא שהיה יודע שהוא שבת. רק טעה בדבורו. אז הוי הדין כמו ביו"ט דמועיל תוך כ"ד. אבל היכא שהאדם בעצמו מסופק אם היה יודע בסיום הברכה שהיום הוא שבת. לא דמי זה ליו"ט דבשלמא ביו"ט י"ל כנ"ל דודאי ידע שהיום הוא יו"ט אך שיגרא דלישנא דשבת דתדיר נקטיה. אבל בשבת אדרבה יש ראיה דהיה סבור שהוא יו"ט. דאל"כ מנא ליה לטעות ולומר מקדש ישראל והזמנים. דרק שלש פעמים בשנה אומרים כן. וד"ל. והנה כל זה לפי הנראה מדברי התוס' והשו"ע דבעינן שידע שהוא יו"ט. אבל המג"א (שם בסימן תפ"ז ס"ק ב') מסיק דהלכה כרוב הפוסקים דאפילו בסבור שהוא שבת נמי מועיל תוך כ"ד. וא"כ פשוט דגם כאן נהי די"ל דהיה סבור בדעתו שהוא יו"ט אפ"ה מועיל תוך כ"ד. אבל עדיין אין שום ראיה. די"ל שאני הכא דקיי"ל דיו"ט איקרי נמי שבת אבל שבת לא איקרי