שו"ת ברוך השם קכז

מבטלו להתחתון ה"נ בזה הדין. ואל תשיבני למה כותבין על עור עוף טהור אע"ג דאית ביה נקבים ואין הדיו עובר על הקלף במקום האות הא ודאי ל"ק כנ"ל דכיון דכל עיקר הפסול הוא רק משום שאין זה דרך כתיבה א"כ בעור של עוף טהור כיון דהנקבים שבעור קטנים כל כך שיכולים לכתוב ולא יעבור הדיו ע"י הנקב שבו א"כ דרך כתיבה הוא לכתוב עליו. ושפיר ודאי כשר ויפה הוא הדבר הזה. ולפענ"ד נראה עוד לפוסלן גם מטעם אחר דכיון דאין הדיו מדובק להקלף רק שעומד באויר לכן יש לפוסלן מטעם שאין האות הזה מוקף גויל כלל. והא אנן פסקינן (בשו"ע או"ח סימן ל"ב) ובאחרונים שם שיש לחוש לחומרת הירושלמי שאם אין האות מוקף גויל כלל דהיינו שניקב האות כל תוכה ואין להצטרף כלל אז אנו פוסלין גם אחר הכתיבה עיין שם היטב. אם כן הא הכא נמי אין שום היקף גויל כלל בדבר זה כיון שעומד באויר. כנלפע"ד. והי' בזה שלום וה' יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות. אור ליום ו' עש"ק ה' בלק תרכ"ה

סימן ג'

הרבינו יונה (בפרק ג' דברכות) הביא בשם מורו הרב נ"י דעל כל ספק תורה מברכין עליו. וכן כתב מרן הרב ב"י (או"ח סימן ס"ז) והביא דעת הר"מ ז"ל בזה כהרר"י. וכן הוא לכל הרואה ההלכה בדברי הר"מ ז"ל שפוסק ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה והיינו ע"כ מטעם זה דמברכין על כל ספק תורה. וכן הט"ז (בסימן ס"ז ס"ק א') פשוט לפניו הטעם הזה. אבל נהירנא מה שכתב בזה הגר"א שכתב על הב"י ששגה ועל הט"ז שטעה. ובודאי צריך נגר ובר נגר דיפרקיניה מהקושיות הנוראות מההלכות הפסוקות כמה פעמים בשו"ע היפוך הר"י ז"ל. היינו (בסימן י"ז ס"ב) עיי"ש דטומטום ואנדרוגינוס חייבין בציצית אבל לא יברכו להתעטף. וכמו כן (בסימן תרפ"ח) ספק הוקף מימות יהושע בן נון קורין בי"ד וט"ו ואין מברכין אלא בי"ד. וכמו כן (ביו"ד סימן כ"ח) דכוי מספק חייב בכיסוי הדם אבל אין מברכין מספק. וכמו כן (שם בסימן רס"ה) דעל מילת קטן שנולד מהול אין מברכין וכן על מילת אנדרוגינוס אין מברכין מספק. והרי בתשובות פאר הדור להרמב"ם ז"ל הביא בסימן כ"ו ששאלו ממנו חכמי לוניל על זה והשיב הם אמרו מברכין על המצות (כידוע מתקנת עזרא שתיקן ויסד נוסח הברכות כולן הרי המה נחלקין רק על שלשה מינים היינו ברכות הנהנין. ברכות ההודאה. ברכות המצות. עיין בפ"א מהלכות ברכות] והם אמרו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום ל"ת ומשום הכי כל מצוה שמסתפקין בעשייתה אם חייבין לעשותה אם לא אז אין מברכין עליה. וא"כ הרי בהדיא דעתו לא כהרבינו יונה. ועוד הוספתי נופך משלי מהא דאיתא בר"מ ז"ל (פרק יוד מהלכות גירושין הלכה ג') דאם גירש את אשתו בגט פסול או שהיא ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה ואין צריך לחדש בה נישואין ולהחזירה בברכות שבעה. וביאר הרב המגיד דודאי דחייב לקדשה שנית דהא ספק תורה הוא רק דהברכות אין צריך לברך משום דכל ספק ברכות להקל אע"ג דעושה בה מעשה שן ודמי לקורא ק"ש פעם שנית שאפ"ה אינו מברך שנית והוא היפוך דברי ר"י ז"ל. א"כ הדברים יפלאו על קושיות הגר"א. וגם שלפי דעתינו בעצמינו צריכין אנו להבין החילוק שבין ההלכה של ספק קרא ק"ש דחוזר ומברך ובין ספק קידושין דאינו חוזר ומברך. וממילא יתורצו כל קושיות הגר"א ז"ל עכ"ז

והנלפע"ד דזהו החילוק ביניהן. דהנה כבר אמרתי דלכאורה יש לדייק ע דקיי"ל (פ"ק דפסחים דף ט' ע"א) בכל הסוגיא דספק בדיקה להקל משום דכיון דבדיקת חמץ דרבנן וספק דרבנן להקל עיי"ש ברש"י. וכן לשונות כל הפוסקים (באו"ח סימן תל"ט) נמי בסוג זה משום דבדיקת חמץ דרבנן והרי יוקשה למה לא יועיל חזקת בדוק גם אם היה ספק ד"ת. ודו"ק היטב שם ותראה שהקושיא חזקה. ואמרתי שם דהיינו טעמא דחזקת בדוק של הבית לא הוי חזקה אלימתא דמי בדקה הלא אדם בדקה וא"כ צריכין אנו לומר דיש חזקת בדוק להאדם היינו שהאדם יצא י"ח מ"ע של תשביתו. וא"כ בשלמא בחזקה דעלמא כשאנו מעמידין על החזקה הוא דאם נאמר להיפוך הרי אנו מרעין להחזקה. אבל בחזקת קיום המצוה הרי להיפוך יש חזקה דמעיקרא שלא קיים המצוה היינו בתחלת אור לי"ד יש חזקה על הכל שלא יצאו עדיין חובת תשביתו ודו"ק. ועוד מאן מפיס דנהי דקיים פעם אחת מצותו שלא יתחייב עוד פעם ב' ודו"ק. מש"ה רק מטעם ספק דרבנן מועיל חזקת בדוק. וד"ל. ולפ"ז יובן היטב גם בנ"ד דהנה בשלמא בכל המקומות ההם שהביא הגר"א מדין טומטום ואנדרוגינוס שחייבין בציצית בלא ברכה הוא משום דהא בשעה שנולדו אלו היה גם מאז ספק זה עליהם ואין להם חזקה דמעיקרא דחייבים בציצית. ודמיין להא דאמרינן בש"ס לכתובות דף י"ג ע"א וע"ב) מאן דמכשיר בה פוסל בבתה. ופירש"י שם דלהבת אין חזקת כשרות דמשעה שנולדה היא בספיקות. ועיין בפירש"י (קדושין דף ס"ו ע"א) גבי ינאי המלך דפירש ג"כ וז"ל אבל בנה זה הנדון הרי אין לו חזקת כשרות דהא מעידין על תחלת לידתו שהיתה בפסול. וגם אפילו למ"ד דסובר מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה אפ"ה יודה כאן דהא התם הוא משום דסובר דמהני חזקת האם להולד. אבל הכא לא שייך חזקת האב להטומטום והאנדרוגינוס. ועיין בשב שמעתתא שמעתא ו' פרק ט"ז וד"ל. ומשום הכי פטורים מברכה דאין חזקה דמסייע. וכן תדייק בכל המקומות ותראה שכולם ספיקות הן מעיקר הוויתן וד"ל. משא"כ ספק קרא ק"ש הרי יש חזקה דלא קרא דהיינו החיוב שיש בקומו ממטתו דאז ודאי חייב זה החיוב יש עליו עד דידע שיצא משו"ה ספק קרא חוזר וקורא עם הברכות וד"ל. משא"כ בספק גט יש חזקת א"א דלא נתגרשה ונהי דאינו ממעט באמת החזקה עד שנימא עליה שלא נתגרשה [משום דאיתרע שהרי ראו שנתן לה גט ודו"ק] אפ"ה לזה עכ"פ מועיל החזקה דא"א דיהא פטור מלברך דהא אין חזקת חיוב לברך. ובזה מסולקים כל הקושיות שהקשה הגר"א ז"ל. וגם מה שהקשיתי מהלכות גירושין ודו"ק והנה אחר כמה שנים נדפס ספר אבני שוהם על כללי הש"ס להרב ר' משה קנאביל מהאמעל ושם כלל א' הביא בשם המוצל מאש ובשם הישועות יעקב ח' או"ח סי' י"א ס"ק ד' בשם המהרי"ט ג"כ כסברא הנ"ל דחילוק גדול יש בין ספק חיוב מ"ע לספק איסורא והוא כאשר הסברתי ותה"ל כי כנים הסברות הנ"ל

סימן ד'

פתיחה להלכות שבת

להבין בטוב טעם ודעת החילוק שבין פסיק רישא ולא ימות למלאכה שאינה צריכה לגופה. הנה נודע בשערים פלוגתת הרמב"ם והרשב"א וסייעתו. דהרמב"ם (פ"א מהלכות שבת) פוסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב. וכר' יהודא. והרשב"א וסייעתו פוסקין דפטור כר"ש. וצריך להבין לכל מר כדאית ליה. להר"ם צריך להבין אם סובר בדין פסיק רישא דחייב וסובר במלאכה שא"צ לגופה נמי דחייב היאך שיטתו בפסיק רישא ולא ניחא ליה דלכאורה לא גרע ממלאכה שא"צ לגופה דהא לא ניחא ליה הכוונה שאינו צריך לתכליתה ולא יותר. או דילמא דיש לחלק ביניהן. וכן להרשב"א וסייעתו הרי בודאי המה נפלאו דבפסיק רישיה חייב ובמלאכה שא"צ לגופה פטור הרי גם פסיק רישא אינו מתכוין ולא צריך לה. אפ"ה כיון דאי אפשר מבלעדי שתיעשה המלאכה חייב א"כ במלאכה שא"צ לגופה נמי נימא כן דע"כ המלאכה נעשית ולמה פטור.