שו"ת ברוך השם קכו

דיוקשה אדרבה נימא דהכתב העליון מבטל להתחתון ועוד היכא שכבר נתיישן כתב התחתון ואז דבר ברור דניכר כתב העליון ואפ"ה לא הוי כתב וכמו דאיתא בש"ס דאפילו דיו ע"ג סיקרא ג"כ לא הוי כתב גמור רק ספק מגורשת. וא"כ אנו צריכין להבין מאי טעמא דלא הוי כתב העליון כתב גמור. ולא מצאתי ביאור דבר זה

אך אמרתי דבר נכון ומתקבל וכללא רבתי בדין כתב ע"ג כתב דהנה הלא לכאורה יוקשה על דין זה מאוד. איך אנו פוטרין כתב ע"ג כתב מסקילה ומפני מה לא נדמה דבר זה להא דאמרו (בב"ק דף נ"א ע"א) אחד חפר בור עמוק י' טפחים ובא אחר והשלימו לעשרים והשלישי לשלשים כולן חייבין ואוקמינן לל"ק דכרבנן נמי אתיא דכיון דבראשון נמי היה שיעור מיתה קרינן בכולן והמת יהיה לו. וכן נפסק הדין בר"מ (פרק י"ג מהלכות נזקי ממון) ובשו"ע (חו"מ סימן ת"י) ולא אמרינן מאי קא עביד בתרא הא בלאו הכי אפילו בלא מעשיו הרי מת השור ממעשה ראשון לחודיה אפ"ה כיון דבמעשה שני נמי יש שיעור מיתה כולן חייבין וה"נ נימא כן כיון דכל אחד עשה שיעור שלם למה אמרינן דכתב התחתון הוי כתב יהיו שני הכתיבות בשם כתב ויצוייר שפיר דבמעשה שני נמי אפילו אם היה שיעור העמידה כדי שימחוק הכתב הראשון אז יעמוד האות מתיקון השני וא"כ למה נפטור אותו ודו"ק

ועוד קשה קושיא רבתי ממ"נ אם אנן פסקינן כרבנן דכתב השני אינו כלום ונפטר מקרבן לעולם וכן גט שנכתב שלא לשמה לא מהני העברת קולמוס א"כ אנו סוברין דכתב התחתון הוי עיקר ומבטל לכתב העליון וכדפירש"י. א"כ היאך כתב הב"י (ביו"ד בסימן רע"ו) בשם הנימוקי יוסף דאם זרק זהב על גבי אות הנכתב בדיו דפסול ויגנז. ופסקו כן הש"ך והט"ז (שם בסימן רע"ו) אפילו בשאר הס"ת ולא באזכרות בלבד וכתבו הטעם משום דכתב העליון מבטל לכתב התחתון א"כ הוי תרתי דסתרי דלפ"ז הם סוברים כר' יהודא ולא כרבנן דכתב העליון עיקר. ולכן אמרתי בזה דהענין כך הוא לפענ"ד דהנה אם עושה דבר אשר בענין עשייתו יש איסור או אפילו אם היתר הוא אלא שיש נ"מ בשאר הדברים לענין איזה דבר אז בעינן שתהא המעשה נעשית באופן אשר דרכו של הדבר ההוא להעשות כן. כגון המוציא מרשות לרשות בעינן שיוציא כדרך המוציאין ולא בראשו או במרפקו רק אם דרך שלו להוציא כך. וכן אשה הרואה דם דטמאה היא בעינן דוקא שתראה כדרך כל העולם היינו שהדם יצא דרך רחמה ויגע בכותלי הרחם ולא יצא הדם עם שאר דבר כגון חתיכה או שפופרת וכיוצא. או יולדת שהתורה טימאה אותה בעינן שתלד כדרך כל המולידות ולא דרך דופן. וכן בכל דבר שיש מצוה בעשייתו כגון עשיית ציצית שיעשה כדרך עשייה ולא מהב"פ. וכן אכילת איסור או אכילת מצוה בעינן כדרך אכילה דוקא ושיגע בגרונו ויהנה ממנה. מלבד היכא שהתורה מיעטא להדיא. וזהו כלל אמיתי בתוה"ק. וא"כ לענין כתיבת ס"ת ותו"מ שצותה לנו התורה שיכתוב ס"ת ותו"מ כדרך כתיבה. ורק הלמ"מ באה ומיעטה לנו איזה דברים שיפסלו בהן אפילו אם הם דרך כתיבתן כגון סמים הצובעים אסור לכתוב בהם. ודוקא יכתוב בדיו. וכן בעינן קלף דוקא ולא דיפתרא וכה"ג. אבל בתחלת הדבר בעינן שתהא כתיבתן כדרך הכותבים וכדרך הכתיבה על זה האופן יהיו נכתבים גיטי נשים או ס"ת ותו"מ. והנה זה ידוע אשר אופן הכתיבה העיקר שהאות יהיה כתוב על הנייר ושיהא נראה לנו מבחוץ. זהו אופן הכתיבה. והנה לפ"ז בעינן נמי בדין כתיבת ס"ת ותו"מ או לענין הכותב בשבת. ולענין גיטי נשים ומגילה שיהא האות נכתבת על הנייר או על הקלף דוקא ולא יהיה מקודם שום כתיבה על הקלף כי אין זה דרך כתיבה לכתוב על הכתב רק לכתוב על דבר חלק. וכן בעינן להיפוך שיהיה האות כתובה ונראה לנו מבחוץ ולא יהא מכוסה בדבר עב שאינו נראה מבחוץ הכתיבה של האות כי אין זה דרך כתיבה שלא יוכל לקרוא את מה שכתב

ולפ"ז אין שום תמיה כלל על הא דאנן פוסקין בכתב ע"ג כתב דפטור לענין שבת לדידן אפילו אם הכתב ניכר הרבה בדיו ע"ג סיקרא אפ"ה בחיוב קרבן ליכא וכן בגט נמי היא ספק מגורשת. ולכן ודאי דבס"ת נמי הוה אותו הדין דפסולה אע"ג דסיקרא לא הוא העיקר כתב אפ"ה הדיו הנכתב עליו למעלה נמי לא הוה כתב. וראיה לזה מדברי הר"ן והרמ"ה לענין מסרטין דבפ"ב דגיטין דכתבו דל"ל מסרטין בשריטה על הנייר דא"כ הוה חקיקה כתב ומבטל אח"כ כתב העליון אע"ג דבגט כתיב וכתב ולא וחקק אלמא דאין הא בהא תליא כיון דהוה כתב שאם יש לנו לומר הסברא הנ"ל דאין דרך של אדם לכתוב על כתב הנכתב יהיה איזה שיהיה ודו"ק. ורק עכ"פ בדיו ע"ג סיקרא דהדיו ודאי עדיף הוא מסיקרא לענין כל הדברים הן לגוף הכתיבה שהוא שחור וגם יותר מתקיים וכן לדין התורה יש כמה דברים שהדיו כשר והסיקרא פסול לכן יש סוברים לומר דזה ג"כ דרך כתיבה היא להעביר בדיו ע"ג כתב שאינו ניכר כל כך ומבטל הדיו להסיקרא אשר אין שמו נקרא עליו. ולכן עכ"פ ספיקא הוה ונפסלה לכהונה כיון דהדיו חשוב מאוד נגד הסיקרא. ודרך כל אדם לתקן את הנמצא כתוב אצלו בסיקרא ולהעביר עליו בדיו כדי שיעמוד ימים רבים. אבל אם העביר דיו על גבי דיו או סיקרא ע"ג סיקרא בזה אין סברא כלל ובודאי פסול מה"ת הוא. ולכן אינה מגורשת כלל אפילו לכהונה. וכן בשבת נמי פטור לגמרי הוא כיון דאין דרך כתיבה כלל בכך לכתוב כתב ע"ג כתב כזה כי לא נקרא כתיבה רק הכותב בדיו ע"ג נייר חלק. וכן אם האות מכוסה בזהב או בשאר דבר הפסול לכתיבת ס"ת ותו"מ אז גם האות התחתון נפסל מכשרותו ולא קשה קושיתינו הנ"ל. דאע"ג דאנו סוברין כתב התחתון מבטל כתב העליון אפ"ה יש לסבור נמי דכתב העליון מבטל לכתב התחתון ושניהם בחדא מחתא הם דטעמא מאי אמרינן דכתב התחתון מבטל להעליון לפי הנ"ל הוא משום דאין דרך כתיבה לכתוב ע"ג כתב ה"נ כתב העליון מבטל לתחתון משום דבעינן דרך כתיבה שיהיה האות נראה כדי לקרותו וזה ברור. ולכן לא יוקשה נמי מבור של שני שותפין דכולן חייבין דהתם לא בעינן רק שיעשה בור כדרכו כראוי וכיון שכן עשה גם השני אע"ג דבלא"ה היה מת אפ"ה כיון דבלאו הראשון נמי היה מת ע"י השני שחפר י' טפחים לכן שניהם שווים בזה. אבל הכא הראשון עשה כראוי והשני לא עשה כלום כי אין דרך כתיבה בכך. ומעתה לפ"ז ברור הוא הדין דאות הנכתב ואינו דבוק לקלף אלא רובו עומד מלמעלה ואויר בין האות להקלף אין זה דרך כתיבה ופסול

אך זאת נסתפקתי אם זה אמרינן דוקא בתחלת הכתיבה או בעינן דוקא שיהא כדרך הכתיבה אבל בנידון דידן שבעת הכתיבה היה האות דבוק להקלף רק מצד יושן הפרשיות נקלף מהקלף אפשר לומר דכשר כיון דהאות שלם ואין שום דבר מפסיק בין הדיו להקלף. וכמו שאנו רואים חילוק הזה בין בשעת הכתיבה לענין אחר הכתיבה בדין מוקף גויל בשו"ע (או"ח סימן ל"ב) דהרב המאירי והרבה פוסקים סוברים דהיקף דגויל לא בעינן רק בשעת כתיבה ולא אחר הכתיבה. עיין בב"י (סימן ל"ב) ד"ה וא"ת דודאי ל"ד כלל דבשלמא דין ה"ג דלא ידעינן זאת מסברא רק משום דכתיב וכתבתם ודרשינן כתיבה תמה שיהא כל האות מוקף גויל בזה הוא דיש לחלק דע"כ לא רבי קרא רק בעת הכתיבה כיון דדבר זה לא תלוי בענין הכתיבה כלל דהא אנן חזינן דבגט דכתיב בו וכתב ובעינן נמי שלא יהא כתב ע"ג כתב וכל. חומרי דיני כתיבה אפ"ה לא בעינן גביה כלל דין היקף גויל. וכן אפילו בס"ת בפירוש כתב המרדכי בפרק הקומץ רבה דרק מלמעלה בעינן היקף גויל. אבל בזו השאלה ק דקא אתינא עלה מצד שאין זה דרך כתיבה נ"ל ברור דפסול גם אם נעשה כך זמן רב אח"כ דכמו בזרק זהב ע"ג האות פסול גם אם עשה כן זמן רב אחר הכתיבה מטעם הנ"ל דכיון דאינו דרך כתיבה