שו"ת ברוך השם קכה

אשמות עיי"ש בטעמו. ולוי סבר בש"ס (זבחים דף קט"ו ע"א. מנחות דף מ"ח ע"ב) דגם אשם נזיר שלא לשמו כשר ועיין בר"ם (פרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ') דפסק הלכה כלוי. והנה בש"ס (נדרים דף ט' ע"א) תנן במשנה כנדרי כשרים לא אמר כלום משום דכשרים אינן נודרין אלא הן נודבין. ופרכינן בש"ס (שם דף יו"ד ע"א) נזירות מאי איכא למימר פי' כדברי הר"ן שם במשנה הנ"ל דבנזירות אין אנו יכולין לחלק כלל בין נדר לנדבה. וא"כ איך אנו אומרים דהאומר כנזירות כשירים דהוי נזיר ומשנינן ע"ז בש"ס שם דאתיא כר' יהודא דסובר שגם הכשרין נודרין כדתניא חסידים הראשונים היו נודרין עצמן בנזיר כדי להביא קרבן ומש"ה לא מיקרי הנזיר לאותו דבר כרשע כמו שארי הנודרין שמיקרין רשע לאותו דבר

אחר כל אלה שפיר יצא לנו ממילא פשט דברי הטור הנ"ל על נכון דמחלק בין חטאת לאשם דבחטאת לא יאמר יהי רצון אם נתחייבתי דאין חטאת בא בנדבה. אין הכוונה שאין אדם מתנדב קרבן חטאת. דאלו כן גם האשם בכלל זה הוי דאין שום אדם יכול להתנדב קרבן אשם. אלא הכוונה היא דחטאת שלא לשמו לא הוי נדבה. דבאשם ומכש"כ בשארי קרבנות הרי שם נדבה עליהן ואלו חטאת שלא לשמו לא הוי נדבה. וזהו דאין חטאת בא בנדבה. ומשום האי טעמא נכון הטעם דאחר חטאת לא יאמר יהי רצון משום דהא ניחא אם נתחייב אבל אם לא נתחייב חטאת הרי הוי חולין בעזרה. ורק חטאת העוף באה על הספק כדאיתא בר"ם (פרק י"א מהל' שגגות) אבל לא קרבן אחר עיי"ש בר"ם. ואם תאמר הא יכול לומר בדרך ממ"נ אם לחובתי יהא לחובתי ואם לא נתחייבתי יה"ר כאלו נדבתי נזירות [ואנו טמאי מתים עיין בתשו' כנסת יחזקאל] ואני מחויב להביא חטאת. הרי אפילו יהיה כן נמי חטאת דם לשם חטאת נזיר פסולה כדאיתא בש"ס (זבחים דף ט') הנ"ל. וממ"נ הוי חטאת זה שלא לשמו. אבל אחר אשם שפיר י"ל יה"ר משום דאשם שלא לשמו כשר והוי נדבה ומשום הכי יכול לומר אם נתחייבתי אשם הרי לאשמי ואם לאו יה"ר כאלו נדבתי נזירות והרי כולנו טמאי מתים וחייב אני להביא אשם כידוע. ואלא מאי תאמר דההוא הוה אשם שלא לשמו. זה לא מגרע לנו דהא הרי קיי"ל כלוי דאשם נזיר שלא לשמו ג"כ כשר. וא"כ באלו הדברים לבדהן נצבו וגם קמו דברי הטור על מקומן הראוי. אבל מה שביאר לנו הב"י הוא דלא תקשה הלא איך יאמר בדרך ממנ"פ אם לאשמי אם לאשם נזיר הלא בנזיר אין חילוק בין נדר לנדבה כדברי הר"ן הנ"ל במשנה. וא"כ הרי קיי"ל כנדרי כשרים לא אמר כלום דאין הכשרים נודרין דהוי רשע לאותו דבר. וכקושית הש"ס שם. וא"כ איך יאמר יה"ר כאלו נדבתי נזירות הרי לכאורה הוא דמי לאומר יה"ר כאלו חטאתי וד"ל. על זה נכון מאוד מראה מקומו של הב"י מש"ס (נדרים דף יוד ע"א) דשם נמצא מבואר דבנזיר לא מיקרי רשע לאותו דבר דגם החסידים הראשונים הי' נודרין בנזיר כדי להביא קרבן. אלמא דזה ראוי וישר לעשות ויכול לומר אם לאשם הרי לחובתי ואם לאו הריני כאילו נדבתי בנזירות והוא לאשם נזיר ונהי דהוי שלא לשמו עכ"פ כשר הוי. וזה נ"ל נכון בסייעתא דשמיא

סימן ב

נשאלתי לענין פרשיות של תפילין שנמצא כתוב הד' רבתי דאחד" נקלף הדיו מעל הקלף ועומד באויר ויש חלל הנראה לעינים בין הדיו שנתייבש כל כך ואין לו דיבוק להקלף אלא בראש הד' לצד שמאל ומעט ברגלו וכשהיו משימין קש קטן ודק בין הדיו העב להקלף היה נכנס בתוך החלל שבין הדיו להקלף וגם אין רישומו ניכר כלל על הגויל. היאך הדין אם מותר להכשירו ולהעביר עליו דיו ולא יפסלו משום שלא כסדרן והא בהא תליא אם זה מיקרי אות יכולין לתקנו. ואם צריך להתיקון דוקא אזי יפסול משום שלא כסדרן והיאך ניעבד בהו

והשבתי לענ"ד נראה דיש לדון עליהם קודם תיקונם אם יש להכשירם. ואמרתי דהלא ידוע דאין כתיבה כשירה נקראת אלא כשהדיו כתוב על העור ממש ואינו נפרד ממנו כלל וגם שיכנוס הדיו בתוך הקלף זהו דוקא היא דרך הכתיבה. וכיון שהלמ"מ הוא שכותבין בדיו על העור כדאיתא במסכת סופרים א"כ בעינן שיהא הכתיבה בדרך זה. וקצת ראיה לזה הבאתי מהא דאיתא (שבת דף פ' ע"א) אמר רבא הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור מ"ט דבעידנא דמפיק לה לבתרייתא בציר לה שיעורא דקמייתא ופירש"י כיון שבעת הוצאת אות השני כבר נתייבש הדיו שבאות הראשון עיי"ש. והלא לכאורה קשה הא רש"י ז"ל סובר כאן בראש העמוד דהמוציא דיו יבש נמי חייב בשיעור הלח א"כ מאי גרע לנו שנתייבש אפ"ה יצויר שלא נבלע כלל הדיו בהנייר וכיוצא ורק נתייבש הדיו מנפשיה וא"כ למה פסק דינא דלעולם פטור אלא הטעם דממ"נ אם נתייבש ולא נבלע כלל ולא נחסר הדיו בכמה שהיה צריך לבלוע בדבר הנכתב לא הוי דבר לחייבו דהא לאו כתיבה היא כנ"ל דדרך כתיבה הוי שנבלע מהדיו לתוך דבר הנכתב עליו. ואלא דנבלע א"כ חסר ליה משיעורו כפירש"י הנ"ל ולא חזי שוב להצטרף וכמאן דליתא דמי ושוב לית לנו למימר כתיבתן זו הנחתן דממ"נ לא הוי כתיבה. ובזה יש ליישב מה שהיה קצת קשה לי למה נקטו בש"ס לישנא דהוציא אות אחת "וכתבה מה לי אם כתבה בדין חיוב הוצאה. הא יצויר אם הוציא דיו והניחה ברה"ר ע"ג מקום ד' הואיל דהסברא דנפטר הוא רק מצד יבוש הדיו כסברת רש"י הנ"ל וא"כ כתבה למאי נ"מ. אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דאל"כ יוקשה נהי דנתייבש אפ"ה יצויר שלא נחסר כלל רק מצד האויר והחום נתייבש והרי קיי"ל המוציא דיו יבש נמי חייב. לכן דייקו הם בלשונם לומר "וכתבה וא"כ נחוץ לסברא דכתיבתן זו הנחתן וא"כ ממ"נ אם נתייבש מצד הכתיבה הרי נחסר ואם מצד האויר והחום הלא לא הוי כתיבה ולא הוי הנחה נמי כנ"ל נכון ולפ"ז אלו הפרשיות הם פסולין דהא י"ל דאין זה דרך כתיבה. וכל זה הוא בדרך חידוד קצת. ונעתיק עצמינו לברר זה ממקום אחר. דהנה בפרק הבונה (שם דף ק"ד ע"ב) כתב ע"ג כתב פטור מאיסור שבת. ובגמרא שם אמר רב חסדא מתניתין דלא כר' יהודא דאי ר' יהודא הא אמר ר"י היה צריך לכתוב את השם וטעה בשם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו. וחכמים אומרים אין שם זה מן המובחר. ובירושלמי מבואר דחכמים חולקים על ר"י בכל הדברים ולאו דוקא משום זה אלי ואנוהו פסלו את השם אלא משום שהם סוברים דכתב ע"ג כתב אינו כתב כלל ולא שייך נמי לחייבו משום כותב והא דאמרי רבנן אין שם זה מן המובחר לא אמרו זה אלא לשיטת ר' יהודא עיין ב"י באהע"ז (סוף סימן קל"א) שהביא דברי הירושלמי

והנה (בפרק ב' דגיטין דף י"ט) איתא איתמר המעביר דיו ע"ג סיקרא בשבת חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. ומהו לעשות גבי גט על עדיו שלו לכתוב להם בסיקרא והם יחתומו בדיו א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ונפסק הדין בשו"ע (אהע"ז סימן ק"ל וסימן קל"א) דהיכא דנמצא הגט כתוב שלא לשמה אין תקנה להעביר עליו בקולמוס לשמה. דכתב על גבי כתב לא הוי כתב אפילו היכא שהכתב האחרון הוא מתקן יותר. ולא כרב אחא בר יעקב שכתבו התוס' משמו בפ"ב דגיטין דהיכא שהכתב האחרון מתקן כ"ע מודים דהוי כתב אלא כרב חסדא דלא מחלק בזה. ואפילו דיו ע"ג סיקרא הוי נמי ספק מגורשת לכל הדברים כדאיתא בב"י (שם סימן ק"ל) עי"ש

והשתא ניחזי אנן מ"ט דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב ומה היא הסברא בזה. ואין לומר משום שהכתב העליון אינו ניכר משום שהכתב התחתון ביטלו הא ליתא