שו"ת ברוך השם קיג

למר ובין למר רק מאותיות מיותרות לרב שמן בר אבא מבזמניהם שהאותיות י' ה' מיותרות דהי' די לומר בזמנם ולר' שמואל בר נחמני מיותר אות כ' של תיבת "כימים לכן רמז התנא בי"א בי"ב ג"כ באותיות לתת סימנים דאורייתא דכאן בנוי לתלפיות יסוד של ההלכה על פי האותיות המיותרות. וד"ל

עוד שם לא פחות ולא יותר ופירש"י על זה כנראה בלי שום הבנה כלל דפי' לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו. דעל מה הי' לו לפרש פשיטות כזאת דאלא מאי הי' הוי אמינא לומר אופן אחר כלל וכן עמד ע"ז הטורי אבן. אבל ת"ל גם זה ניחא דהשתא דאתית להכא שהזכרתי המשנה דשבת פר"א דמילה דתנן נמי התם קטן נימול לשמנה לתשעה וכו' לא פחות ולא יותר הייתי טועה כאן והייתי אומר דהאי ל"פ ולא יותר דהכא הוי כמו התם מה התם כשאומר לשמנה הוי רק שמנה ולא תשעה וכן לתשעה הוי רק תשעה ולא עשרה וכו' דעל כל יום ויום מהחמשה ימים דשם הוי על כל אחד ל"פ ולא יותר. הכא נמי יהי' אפשר לומר כן דעל כל אחד מהחמשה זמנים קאי לא פחות ולא יותר. ואשר באמת טעות גדול הוא דאטו מי שנתנו לו רשות לקרות בי"א לא רשאי לקרות בי"ד וכו' לכן תיקן רש"י ז"ל ופירש דרק עד"ז תאמר לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו אבל באמצען ודאי רשאין לפחות ולהותיר

סימן קא

הנני לרשום מה שנתחדש לי ב"ה לפרש הפסוק דהמגילה קימו וקבלו היהודים וכו' להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה. דהאי לישנא ככתבם וכזמנם אין לו שום ביאור ושום פשט כלל דהא אומר שני הימים האלה למה עוד ככתבם וכזמנם. ועיין רש"י ועיין אבן עזרא ומלבים כולם לא פירשו הלשון וכזמנם בשום פשט. והסברתי זה על פי הלכה. דהנה נשים לב על הדין דהכפרים שמקדימין ליום הכניסה איך בהן הדין של הסעודת פורים אם הם רשאין לקיים סעודת פורים בזמן שקוראין המגילה בי"א וי"ב. או לא. דלא נזכר דין זה בשו"ע כלל אבל באמת בשים לב מפורש הדין במשנה דתנן לקמן ד' ה' ע"א אעפ"י שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ותענית ומתנות לאביונים ואם איתא דחייבין או רשאין לקיים הסעודה ביום י"א וי"ב איך זה יהי' תרתי דסתרי כזאת שיעשו משתה ושמחה וגם יהיו מותרין בתענית והספד ח"ו. אלא ברור דאסורין באיסור לעשות הסעודה אז אלא רק בזמן דרוב העולם עושין בי"ד דוקא. וכן יש לנו ללמוד זה מהגמרא שם ד' ד' ע"ב וריש ד' ה' ע"א תניא נמי הכי מפני שאמרו כפרים מקדימי גובין בו ביום ומחלקין בו ביום וכו' אבל שמחה פירש"י של מאכל ומשתה אינה נוהגת אלא בזמנה עכ"ל הש"ס וכן מפורש ברמב"ם פ"ב מה' מגילה ה' י"ד להדיא וז"ל בני כפרים שקדמו וקראו ביום הכניסה וחלקו מתנות לאביונים יצאו אבל השמחה והמשתה אין עושין אותה אלא ביום י"ד ואם הקדימו לא יצאו. הרי נפשטה ההלכה. ובלא"ה הרי הסברתי בחידושי דרוש לפורים דנס דמגילה דגרם קבלת התורה ברצון לכן הוי חיוב הסעודה כמו בעצרת דאמרו הכל מודים דבעינן לכם ודו"ק א"כ רק השתא קבלוה ברצון ואי אפשר להקדים בשום אופן וזהו נמי הסבר דהירושלמי דסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין

והנה ידוע דזכירה נקרא קריאתה של המגילה ועשיה נקרא הסעודה והמאכל והמשתה וכדפירש"י בפסוק נזכרים ונעשים ובש"ס אשכחן עשיה זכירה וכו' ועתה יתפרש זהב משובץ פי' הפסוק דהרי מאחר דכותב להיות "עושים והיינו הסעודה של מאכל ומשתה את שני הימים האלה מוכרח לסיים ככתבם וכזמנם. דלר' שמואל בר נחמני דיליף מתיבת כימים לכן אומר ככתבם פי' כמו שכתב מרדכי הימים האלה רק י"ד וט"ו. ולא לרבות י"א וי"ב. ולר' שמן בר אבא דיליף מבזמניהם. דזה רק על הזכירה אתמר לשון בזמניהם שנתרבו י"א וי"ב. אבל על העשיה פי' הסעודה הוי רק וכזמנם בלא האותיות י' ה' המיותרות רק כזמנם שבלא י"ה שהעשי' הוי רק בי"ד וט"ו ולא בי"א וי"ב כלל והוא נכון בעז"ה

סימן ק"ב

חכם אחד העיר אותי על הפירש"י מגילה ב' ע"א דפירש הואיל ומסתכלין בה פי' שמאחר שאין השלוחין יוצאין להודיע מתי יהי' פסח והכל צופין אך לקריאת המגילה למנות ממנה שלשים יום לפסח מיום הקריאה א"כ אסור להכפרים לקרות קודם י"ד כדי שלא יכשלו לאכול חמץ בימים האחרונים של פסח עכ"ל ע"ש. והקשה הוא א"כ איך זה כשחל בשבת דחינן משום גזירה דרבה על עש"ק או על יום הכניסה. הרי יותר היה לנו לחוש על התקלה של פסח

אבל לא קשה מידי דעיין בהמגיד משנה פ"א מה' מגילה הלי"ג י"ד שחל להיות בשבת יכול להיות רק בזמן שהיו מקדישין עפ"י הראי' דוקא אבל אח"כ א"א בשום אופן שיחול י"ד בשבת. א"כ הרי הכא במסתכלין בה פירש"י להדיא בלשונו בזמן שאין מקדישין עפ"י הראי' ע"ש א"כ שוב א"א להיות יום י"ד בשבת וזה פשוט

סימן ק"ג

על הקושיא הגדולה שיש במשנה דאלו טריפות. (חולין דף מ"ב ע"א) דתנן הריאה שניקבה. ולא תני נקבה הריאה. כמו אינך. הסברתי ת"ל. דבזה הורו לנו דבר גדול. דאלו הי' שונה ניקבה הריאה. היינו סוברין. דדין ריאה כדין כל האברים דבעינן נקב מפולש מצד אחד. דשני הקרומים. ונקבו זכ"ז. אבל ניקב קרום א' כאן וקרום ב' לצד השני באומה או באונה אחרת. ה"א דתהא כשירה. כמו בכל האברים שיש שני עורות. ובאמת הרי הדין בהריאה. דגם זה מצד זה וזה מצד אחר ג"כ טריפה. אליבא הדעה דיש מטריפין שבסי' ל"ו סעי' א' בהרמ"א. ופוסק התב"ש ס"ק ד' סי' ל"ו דגם ברוח אחר ג"כ טריפה. אם אך בערוגה זאת. ולכן שונה הריאה שניקבה. פי' דהרי כל הטעם דמחמירין היש מטריפין. פי' התב"ש והל"ש הסברא דכל טבעה וקיומה של הריאה. אך הרוח שבקרבה דמרחפת בה. וכל שיוצא הרוח שוב פסק כחה. וזהו שאומר הריאה פי' בשרה שניקבה. שהרוח יוצא ממנה ודו"ק. ונמצא שהיא גרועה גם מוושט. דהתם בעינן עכ"פ שיהיו הנקבים ברוח אחד דוקא דאז חייש שיתרמי אהדדי. ואלו בריאה הסביר התב"ש דגם בב' רוחות טריפה. והרב ר' חיים צבי הביא סייעתא לדברי ממשנה דפ"ב דברכות דהביא שם שלשה דברים מרבן גמליאל, א') שקרא ק"ש בלילה הראשון שנשא. ב') שרחץ בעת שמתה אשתו. ג') וכשמת טבי עבדו קיבל עליו תנחומין והרי יוקשה למה בתחלה הביא המעשה שעשה קודם ואלו בתנחומין מביא מתחלה כשמת טבי עבדו ואח"כ המעשה של ר"ג שקיבל תנחומין ולמה לא תנא כאן נמי כהתם. והי' לו לשנות וקיבל תנחומין כשמת טבי עבדו ולא להפך סדר הלשון. אבל הטעם כמו שכתבתי גבי ריאה. דבשלמא בב' ההלכות הי' הסיבה שהוא ר"ג ולא דומה לאיש אחר. לכן מקדים שקרא. שרחץ. אבל בהתנחומין הוי הסיבה. רק מחמת שהי' טבי עבדו. שהוא לא הי' דומה לשאר עבדים. לכן שונה כך כשמת טבי מתחלה. שזה היא הסבה העיקרית. וה"נ כן במשנה דאלו טריפות. דכל הנקובים הוויין הסיבה הנקב לכן מקדים ניקב ואח"כ האבר שבו נעשה הנקב. משא"כ בריאה הוי הסיבה שהיא ריאה שטבעה רק לרחף ברוח אשר בקרבה לכן הריאה שניקבה טריפה בכל מיני אופני נקבים שיהי' טריפה וכנ"ל: