שו"ת ברוך השם קח

שוגג בשואל למי שאין לו סמיכה מרב מפורסם ודו"ק לכן יש להחמיר

סימן פ"ח

עיין כתובות בתוס' (דף י') ד"ה חזקה אין וכו' שכתבו דלמ"ד יש לה מנה צריך לומר דייקא באשת כהן אבל באשת ישראל לא מפסיד מידי עיי"ש. ולענ"ד צע"ג הלא סברא זו רבא קאמר לה ורבא גופי' סובר (בד' ע"ה ע"ב) דאמרינן כאן נמצאו כאן הי' וא"כ הרי ע"כ יוקשה למה מהני החזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה נהי דודאי האמת כמותו. אפ"ה נאמר כאן נמצא ברשות הבעל שלא מצא לה בתולים כאן היו ולא קודם אירוסין ויש לה כתובה לפי סברת התוספת שם ד"ה כאן עיי"ש. ועל כרחין מוכרח לומר דזה הדין לא איירי באופן שידוע ברור דלא זנתה אחר הנשואין. וא"כ אפילו אם היא אשת כהן. הא לא מפסידה דהא נאמר דכיון דברשות האב נמצא הי' גם קודם אירוסין ולא נאסרה עליו כלל. ותו הדרן הקושיא למה מהימן כיון דשוב לא שייך הסברא דאין אדם טורח כיון דלא מפסיד מידי לפי"ז. וצע"ג

סימן פ"ט

עיין בר"ן (כתובות דף נ"ד) על הגמרא דשמין מה שעליה דאדעתי' למיפק לא יהיב לה. ורוצה להוכיח דאם נתן לה קרקע או מטלטלין אחרים ולא בגדים שייכים לה. וראי' לזה דאיכא מ"ד (בחזקת הבתים דף נ"א) דבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות ואם איתא דגירשה או מת חוזרת המתנה מאי אהני לה המתנה עיי"ש בר"ן. ובאמת הוא נפלא מאוד ואין פותר למו דהא בש"ס שם דב"ב הכל מודים דבמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. וא"כ קשה איך כותב הר"ן ז"ל דאיכא מ"ד שהבעל אוכל פירות וצע"ג ליישב זה

סימן צ'

הנה המקדש במלוה דאינה מקודשת (קדושין דף ו') היינו טעמא דמלוה להוצאה ניתנה. הלכך הממון דידה הוא. דהא אינה מחויבת לשלם לו המעות גופי' שהלוה לה. ודעתה אזוזי ולא אהנאת מחילת המלוה. הלכך אינה מקודשת. כיון דלא יהיב לה מידי. והנה זה משך רב שהי' קשה לי. א"כ כיון דמשום טעם דמלוה להוצאה. א"כ גם אם יקדש במלוה שיש לו על אחרים. נמי לא תהא מקודשת. כיון דלא יהיב לה מידי. ושאלתי את פי מורי הגאון הר"ן והשיב לי אמת שקשה. אבל הלכתא בלא טעמא שווינהו רבנן כמ"ש במסכת גיטין (י"ד) ועמו הסליחה. דז"א דה"ט אינו אלא לשמואל דאפילו במלוה במעמד שלשתן קנה. ואינו יכול למחול דהלכתא בלא טעמא הוא. אלא הא בהדיא אי' (בהר"ן שם פ"ב דקדושין) דבמלוה דאחרים דעתה אהנאה שיש לה. ולא אזוזי. וא"כ קשה למה גם כאן לא נימא דעתה אזוזי. ולהיפך למה גם שם לא נימא דעתה אהנאה וצע"ג בזה

סימן צ"א

להבין פירש"י שבועות (דף ג' ע"א). אמרי שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי כתיבן ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד תני להו גבי הדדי. דפירש"י ז"ל בד"ה ודמיין אהדדי בקרבן עו"י. "בהא דמיין להדדי ששתיהן עולה ויורד. ולכאורה קשה מה כיון בתיבת "בהא. ונראה לפרש דכוונת רש"י ז"ל משום דהי' קשה לרש"י מנא לי' להש"ס לחלק בין דמיון לדמיון דעכ"פ כיון דדמי ליציאות השבת בזה שהן נמי שתים שהן ד'. מה לן לחפש עוד דמיונות. עכ"פ בחדא הא דמי. ולכן תירץ בתיבת "בהא" דמיין להדדי. פי' דאין שייך לקרות דמיין להדדי. רק במה שהתורה שבכתב בעצמה השווה אותן. אבל לא מה שרבותינו למדו מריבוי הכתובים שיש בהן עוד שתים לכנות זה בשם דמי. עוד יש לומר דהי' קשה לרש"י כיון דדמיין שבועות וידיעות להדדי א"כ עדיין ליתני גם התם שבועות וידיעות בפירוש מה"ט דהא דמיין להדדי. לכן תירץ בתיבת בהא פי' בהא דוקא בהך מסכת שמוכרח לשנות שבועות דהיא שייכת לסדר נזיקין שפיר שייך לשנות נמי ידיעות דדמיין להדדי ששתיהן בעו"י. אבל היכא דלא מוכרח לשנות שבועות לא שייך לומר שישנה שבועות וגם ידיעות. ועוד יש לומר דהי' קשה לרש"י הלא שבועות העדות נמי שוה להני דהיא נמי בעו"י. א"כ למה לא תני נמי במשנתינו כאן שבועות העדות. ולכן תירץ בהא דמיין להדדי. פי' בהא דהוי שתים שהן ארבע דמיין להדדי ששתיהן בעולה ויורד. אבל לאפוקי שבועות העדות דהוי רק בעו"י ולא נמצא בה שתים שהן ארבע לא תני. והראשון נ"ל לדבר אמת. ואחרון חביב קצת. וד"ל

סימן צ"ב

בגמרא חולין (דף צ"ד ע"א) ברש"י ד"ה חתוכא דעכו"ם מידע ידיע עיי"ש היטב. והתוספת הקשה על פירש"י עיי"ש היטב ולדעתי נ"ל דהא י"ל דהא דאמרינן חתוכא דעכו"ם מידע ידיע עפ"י הרוב. אבל ודאי לפעמים יכוון העכו"ם כסדר חיתוך הישראל. והתוספת (בד' צ"ה ע"א) ד"ה ובנמצא כתבו דתקנת חז"ל במקום שאין מכריזין אע"ג דרוב טבחי ישראל. אפ"ה לכתחלה אין קונין מהן עיי"ש היטב. (ועיין במהרי"ט (ח"ב סי' ב') בעניני ס"ס ויראה דמסביר שם כסברת התוס' דאסור לכתחלה לסמוך על הרוב כמו שאין מבטלין איסור ברוב לכתחלה. ה"נ דכוותי' עיי"ש). וא"כ לפי"ז י"ל דבשלמא לקנות מעכו"ם לכתחלה ולסמוך על סברת חיתוכא דעכו"ם מידע ידיע אסור משום דאין סומכין לכתחלה על רובא. אבל היכא שישראל שלח לישראל חבירו ירך חתוכא ודאי דמותר הישראל לאוכלו כיון דהוי כדיעבד והישראל המשלח הא לא שייך בו סברא דסומך על הרוב דהא מי יימר דקסמיך דילמא לא יחליפנו העכו"ם כלום. ותו לא קשה קושיית התוספת הנ"ל. ודו"ק

סימן צ"ג

עיין בתוספת יו"ט (פ"ג דאבות מ"ג) ד"ה ולא. שהקשה על הר"ע מברטנורה שכתב דיוצאין ידי חובת ת"ת על השלחן שאוכלין במה שמברכין ברכת המזון. דאיך אפשר לומר כן דא"כ למה הוצרכה משנתינו ללמד את הדין הזה. דאטו ברשיעי עסקינן שאין מברכין ברהמ"ז. עכ"ל. ר"ל וכי אותן האנשים ילמדו ד"ת על שולחנם ונשאר בקושיא. ולפענ"ד נראה דהכל נכון. דהנה הא קיי"ל דמצות צריכות כוונה וכמו שפסק השו"ע (או"ח סימן ס') שצריך כוונה לצאת. אבל כונת הלב להבין מה שאומר א"צ רק בפסוק א' של ק"ש וא"כ אם מברך אדם ברהמ"ז ולא כוון בלבו ענין הברכה שמברך הא עכ"פ יצא ידי חובת ברהמ"ז. אבל לענין לימוד דברי תורה ודאי לא יצא. דהא קיי"ל בש"ס (ברכות ס"ג) דדברי תורה בעינן שיבין בלבבו היטב ענין ההלכה שעסוק בה. ועל זה נאמר הסכת ושמע. דבדברי תורה כתיב. וגם פשוט ע"פ השכל דלימוד תורה לא מיקרי רק כשמבין בדעתו היטב אותו הענין שלומד. ולפ"ז זהו כוונת הר"ע מברטנורה. דאם ברך ברהמ"ז. וכוון בלבו מה שאומר גם ידי חובת ת"ת יצא. אבל המשנה קאי בברהמ"ז שלא כוון בלבו. וק"ל: