שו"ת ברוך השם קז

ואינו מובן הטעם דהא אם התלמוד תורה אסורה לו מאי הוי דרבים צריכין לו וטעמא מאי. אבל הדבר יתבאר. דהנה בשום לב על דיוק הש"ס מה זה דכאן לא אמרו שום טעם וראיה ולמה בתענית (דף ל') סיימו בלשונם משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכן גבי ר' יהודא סיימו שם עוד הפעם משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכאן לא זכרו לזה כלל. אבל יתבאר הכל דהנה בש"ס (פסחים ע' ע"ב) אמרינן אבין תכלא לימא כי הא מילתא. וכן בש"ס (חולין ק"י ע"א) רבין תכלא. וקשה באמת מה הוי שייכות זה שאמר מלתא מופרכת לזה שהי' שכול בנים ר"ל. אבל בערוך ערך תכל פירש ע"ד דאמרו בש"ס (כתובות ס"ב ע"א) דמלפא תיכלא לא בהתה ופי' הערוך אינה מתביישת והכא נמי מחמת צער בנים לא הי' יכול לומר דבר ישר ודו"ק. ועל כן י"ל דהא דאבל אסור בתלמוד תורה הוא לא משום פקודי ה' ישרים משמחי לב רק פשוט דכיון דשרוי בצער לא יבין ההלכה והלימוד כראוי. ויוציא כפי דעתו דברים שלא כאמתתן. וזה הא לא דמי להא דש"ס (ברכות ל"ד) דמחינן לי' במרזפתא דנפחא עד דמכוין דהתם רק בכוונה תליא. אבל כאן לדעתא צילותא בעינן ומה מהני גם כשילמוד ויתן לב עכ"פ מחמת צערו משובש דעתו אצלו. ומה יכול להועיל לזה. ולכן שפיר יש לאסור בכל מקומות דגם התם תהי' דעתו משובשת וימציא דברים מופרכים. משא"כ ברבים צריכים לו שפיר שרי דהא הרבים לא יניחו לו ויכירו דברים המשובשין לכן שפיר שרי. ומשום הכי במקום שאינו רגיל הלא התם כיון שלא קרא בם מעולם לא ימציא לו דברים חדשים אחרי שכל עצמן לא למד עדיין. אבל באמת לאו משום פקודי ה' ישרים משמחי לב. משא"כ בט"ב דהתם הרי אין דעתו משובשת כי כמו שלבו בז' אב כן בט' אב ורק החז"ל הצריכו לו ליתן דעת להתאבל אבל ממילא אין לבו דוה עליו לכן אסור ללמוד רק מטעמא דמשמחי לב. וזה ברור לענ"ד

סימן פ"ז

בן אחי היקר החריף ר' יצחק הירש שיחי' רצה לומר דמי שלא הגיע להוראה ומורה איסור והיתר לא לבד שיש בזה משום רבים חללים הפילה שבש"ס (ע"ז י"ט ב') מימרא דרב. אלא שיש לזה מקור ויסוד נאמן מבכור שהתירו מי שאינו מומחה שאסור עכ"ד

הנה כשאני לעצמי לא כן דעתי בזה ומבכור ליכא ראי' כלל דבכור הוי כמו דין דדיני ממונות שבעינן סמוך בא"י א"כ מי שאינו מומחה הרי הא לא הוי לי' כח ב"ד לכן אסור לו להתיר בכור. אבל בהוראות איסור והיתר דלא בעינן ב"ד כלל רק שיהי' מגיע להוראה אין שום ראיה מבכור. וזה לשון הרמב"ם בפי' המשנה (דפ"ד דבכורות משנה ג' דף כ"ח ע"א) ואעפ"י שזכו אותו ב"ד אינו מותר לו להתיר בכורות עד שיטול רשות מב"ד על כך ויאמרו לו שיתיר בכורות במומין בפירוש. וכבר ביארנו בתחלת סנהדרין שאינו נקרא ב"ד בשם מוחלט אלא סמוך בא"י וכו' ואינו מועיל רשות ראש גליות בהיתר בכורות בלבד רק צריך בזה רשות ראש ישיבה מא"י כמו שנתבאר בגמרא לפיכך כשתשמע מומחה בהיתר בכורות בלבד או בראיית מומו תדע שהוא מומחה שנטל רשות מב"ד לראות בכורות עכ"ל. ושורש דבר זה נובע מש"ס מפורש (סנהדרין דף ה') יתיר בכורות יתיר. ושם ע"ב דלאיסור והיתר הי' רשאי להורות גם בלי רשות רק הי' מעשה וגזרו אח"כ שלא יורה תלמיד. גם באיסור והיתר אל יורה עד שיטול רשות מרבו. אשר תראה שברמב"ם (פ"ג מה' בכורות ה"א) כתב להדיא דאין רשאי להתיר בכור רק מי שנטל רשות מב"ד סמוך בארך ישראל. משא"כ באיסור והיתר אין צריך רשות וסמיכה מב"ד הסמוך בארץ ישראל דייקא רק מאיזה רב שיהי' כדפירש"י שם ובסנהדרין ה' ע"ב) משום שמנסה הרב לשונו איך הוא מוציא דיבור מפיו שלא יטעו במילולו. עיי"ש ברש"י ד"ה נוטל. ועתה הנה נברר עוד. הנה בדיני ממונות קיי"ל אין דנין בלילה. ואלו איסור והיתר דנין גם בלילה. וכמו כן בשתה רביעית יין ניחזי איך הדין אם רשאין להורות באיסור והיתר. הנה עיין בשו"ע יו"ד (סי' רמ"ב) שפסק שם שלהורות איסור והיתר אסור בשתה יין. אבל בסמיכה הנה כתב שם דלא הוי בזה"ז סמיכה רק נטילת רשות להודיע שלדבר זה הגיע להורות עיי"ש. והוא חילוק מכל וכל מהיתר בכורות. וצ"ע למה באמת אין איסור להורות באו"ה בלילה ושבת ויו"ט נימא דעכ"פ דין הזה. אך הכל ניחא בעז"ה. דהנה דין בכ"מ שאיתא תדע שקאי רק על דיני ממונות ודיני נפשות. ולשון הוראה קאי רק על איסור והיתר. וביאור הכלל הזה למה באמת כן הוא משום זה דבלשון הקודש שם משפט אז בלשון הש"ס הוי דין דעל ואלה המשפטים מתרגמינן ואילין דיניא די תסדר קדמיהון. א"כ בשלמא משפט דאיתקש בגז"ש לנחלה. דבנחלות כתיב בפ' פינחס והיתה לבנ"י לחוקת משפט. ובנחלה כתיב והי' ביום הנחילו לכן אין דנין דיני ממונות רק ביום. ודוקא דבר שנקרא בשם משפט שהוא בשם דין. אבל איסור והיתר שהוא בשם הוראה אין לו ענין למשפט כלל. ולכן אין בו דיוק ביום כלל. וכמו כן בשבת ויו"ט אמרו רק אין דנין. במשנה (ביצה ל"ו ב') והוא דוקא דיני ממונות. אבל הוראה דאיסור והיתר מותר. והסבר הדבר הוא. דלכן נקרא בשם הוראה. שמראה החכם אם הדבר הזה הוא איסור או היתר. ולא שפוסק כלל. רק גילוי מילתא בעלמא שמגלה הדבר שלא הי' ידוע. וכמו שמעיד לן איזה עד באיזה דבר. איך הי' המעשה. אשר עצם הגדת עדות אין נ"מ בין יום ללילה, או חול ושבת. דהיכא שאין נוגע לפסוק עפ"י העד. דאז אין על העד שום איסור ואדרבה היכא שיודע איש לומר לחבירו שיעשה כך ולא כך אז אם אינו מגלה לו עובר משום לא תעמוד על דם רעך (עיין חינוך פ' קדושים). ובכה"ג ודאי מצוה לילך ולהגיד בכל זה גם בשבת ויו"ט. ועל כן כתבו הפוסקים להעיר על הט"ז (באו"ח סי' תצ"ח ס"ק ט') משום שרבנן קשישאי לא חזי בהוראות איסור והיתר שום ענין מלמנוע להורות בשבתות ויו"ט. עיין נתיב חיים (שם על הט"ז) ולכן שפיר הדין דאין בזה להא דבכור רק הכל ממימרא דרב כי רבים חללים הפילה. ואך לפרש האיך נלמוד זה מהפסוק רבים חללים הפילה על תלמיד שלא הגיע להוראה. הנה נ"ל לפרש דהנה בסנהדרין אמרו המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשירה. אשר רבות פירשתי בזה וכעת נראה דיבור חדש. דהנה השי"ת מכונה בשם אלהים ודיין נמי מכונה בשם אלהים בפסוק כדכתיב אלהים לא תקלל והאשירה היא עבודה זרה שמכנין חלילה עץ ואבן בשם אלהות ח"ו. ולכן הרי הכל ממש אחד שאם העמיד דיין שאינו הגון הרי כינה שם אלקים לאיש שלא התירה התורה לכנותו בשם זה א"כ הוי ממש כשם אלהים אחרים שהוא כעבודה זרה ממש. ומש"ה נמי נסמך כי רבים חללים הפילה לזה שלא הגיע להוראה ומורה כי חרב בא לעולם על עוות הדין והמורים בתורה שלא כהלכה ולכן רבים חללים ממש יפיל ח"ו מי שלא הגיע להוראה ומורה. וכן יתפרש המדרש שהובא בילקוט שמעוני משלי ו' פסוק ל"ב נואף אשה חסר לב זה המקבל הרבנות. והיא תמיה אבל בהנ"ל ניחא דכשם כשמכנה עצמו בלי סמיכה כנ"ל ה"נ המנאף עם אשת איש שמכנה עצמו לה בשם בעל ובאמת אינו בשם בעל ה"נ הוא מכנה בשם אלקים ואינו ראוי לשם זה כלל. ולענין אם בדיעבד נאסרו ההוראות יש להראות ממקום אחר היינו כיון דתקנו חז"ל שיקבל סמיכה כדאי' ברמ"א ביו"ד סי' רמ"ב סעי' י"ד הוי כשו"ב שצריך ליטול קבלה ובשו"ב פוסק התב"ש בסי' א' שאם עבר ושחט בלי קבלה אפי' שחט כהוגן שחיטתו אסורה ה"נ ממש כן ועיין בפתחי תשובה ליו"ד סי' קי"ו ס"ק ה' בשם החו"י סי' קע"ח ודו"ק וכן עיין בפ"ת שם סי' נ"ט ס"ק ה' דלא הוי