שו"ת ברוך השם קו

דמהתוס' דקדושין שהביא יהי' סתירה קצת לדבריו. דלפי"ז הרי גם בבתו כן דהרי החילוק דהתוספת הוא משום דהא מתנה לא קנה בעלה ולפי"ז קשה מפני מה ניחא לה"ג בבתו הרי בבתו נמי המתנה שנותנים לה לא זכה האב עיין חלקת מחוקק ריש סי' ל"ז. ועיין ב"ש שם סק"א. ועיין ב"ח ובאה"ט שהשיגו בהדיא. והנה להרשב"א בתשובה (חלק ג' סי' ה') הי' פשוט דמתנה של הבת אין זוכה האב. ועיין קצות החושן סי' ע"ר הביא קצת וגם זה צ"ע כידוע. ואשר המעשה ידיה מה"ת אין לבעלה. הנה לפע"ד דזה בלבד לא סותר הדברים דהן אמת דאפילו אם נימא כן דבעינן לשם שעבוד שיהיו מעשי ידיה ברשותו. אפשר ג"כ לומר דבר שנראה לענ"ד. שלא מפורש כ"כ סתירה לזה. והיינו די"ל דנהי דמה"ת אין לבעל במע"י אשתו כלום היינו דוקא באם עשתה והרויחה אין הבעל מוציא מתחת ידה. אבל לכתחלה שלא תעשה כלל י"ל דודאי הבעל יכול לעכבה ולמחות בה לעשות מלאכות כבדות להרויח. והיינו דאדרבה מדמצינו דבעבד עברי ובתו א"י לומר עשה עמי ואיני זנך א"כ אדרבה להיפך כשאומר אני אזון אותך ולא תעשה מלאכה זה בודאי יש לו לעשות. וכשם דיכול להסגיר שורו וחמורו ועבדו מלעשות מלאכה. כן יכול לעכב באשתו מלעשות מלאכה וזהו הענין שהיא תחת רשותו וכעבדו ושורו וחמורו שכתב הרא"ש ז"ל וכמו שפירשנו דבריו לעיל. והטעם בזה הוא כי יאמר אחרי שהתורה הטילה המזונות שלך עלי שאני מחויב לפרנסך א"כ הרי את נתזנת משלי לזאת לא אחפוץ שתטריח במלאכה. והגם כי לכאורה יש סתירה גדולה לזה הסברא מהש"ס (דכתובות מ"ז ע"א) דרצו להוכיח שם דמעשי ידיה של הבת לאב מדזכי לי' רחמנא למימסרה לחופה והא קא מבטלה ממעשי ידיה א"ו דמע"י שלו. ש"מ דמי שאין מע"י שלו א"י לבטלה ממעשי ידיה. הרי לכאורה בהדיא דכשם דאין המע"י שעשתה שלו כן נמי אין יכול לבטלה ממלאכה. הנה לפע"ד אין זה סתירה דהתם בבתו ניחא דאין האב חייב במזונות בתו כלל כידוע במשנה בהדיא והמע"י שלה הן בבירור כשאין נותן לה מזונות כדאיתא (קדושין ד' ד' ע"א. ובתוס' כתובות מ"ג ע"א. וד' מ"ו ע"ב סוף העמוד) לכן כשהוצרך הש"ס להביא ראי' שמע"י שלו היינו כשיסכים ליתן לה מזונות ע"ז דוקא הי' הסברא נכונה דאם איתא דלית לי' איך מצי לבטלה ממלאכה כיון שאין עליו חיוב לזונה וד"ל. אבל באשתו שיש עליו חיוב ד"ת לזונה מצי שפיר למחות לה לעבוד מלאכה כמו בעבד עברי שלו ושורו שלו וד"ל

ד ואשר בזו ההסברה יובנו לנו בטיב דברי המהרי"ט (חלק חושן משפט סי' ס"ז) בנשים הגבירות ההולכים בחצרי שרים ומלכים ומכלכלים את בעליהן אם יש זכיה לבעליהן במע"י דהעלה דבעליהן זכו ומחמת דקמא קמא קא בטיל או מחמת דוויתרה ע"ש בפנים בדבריו. ועתה מובן דהא עכ"פ הבעל יכול למחות בהן. וד"ל. ומה שצריך במדיר את אשתו ממלאכה דיתלה בתשמיש או בדברים אסורים כדאיתא בחלקת מחוקק סי' פ' ס"ק ב' ובסי' ע"ד סק ב') היינו רק להיות נדר אבל למחויי יכול בלא"ה ג"כ וד"ל. כל שהי' בדבר שאין נוגע לחשש זמה ושעמום. אך באמת אני לא באתי אז בדברי לכלל הזה כלל. ויהי' איך שיהי' בהמעשי ידיה אעפ"כ הן הנשים משועבדות לבעליהן. ועוד כתב הדר"ג שהי' לי יותר להביא דברי הש"ס דקדושין ד' למ"ד דאשה אין סיפק בידה שרשות אחרים עליה ולא להביא מדברי דרוש ואגדה מדברי האבודרהם. מאוד אתפלא לו יהיבנא דדברי האבודרהם המה דברי אגדה ואין מביאין ראיה מדבריו לדינא כלל אעפ"כ אי אפשר כלל להביא ראי' מהש"ס הנ"ל. אטו התם מפורש משום דהיא מסורה תחת הבעל לאיזה דבר. התם אמרו רק דאין לה במה לכבד אב ואם. דאיזה כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל. והרי אשה אין לה מעות שלה וכי תעלה על הדעת שתגזול את בעלה להאכיל האב. לכן נאמר איש. וע"ז הקשו התוספת הא ממעשי ידיה שהיא תעשה תוכל מן התורה להרויח לעצמה ויהי' לה מעות. לזה תירצו שהנשים מצויות ברשות בעליהן. פי' ואינן עושין מלאכה. ודבריהם יתבארו. אבל אין זה שייכות כלל שמהש"ס הזה נוכל להוכיח שהנשים משועבדות לבעליהן רק שאין להם סיפק. פירוש שאין להם ממונם שלהם. ומה זה ראיה לדברי האבודרהם. ובאמת מה שכבודו דחה כל כך דברי האבודרהם ודאי כחו גדול וברוב גאונו יוכל להרוס דברי פוסקים כאלו. אבל אנכי לא כן עמדי ולבבי לא כ ידמה. והטעם בזה כי אחרי רואי בעליל דהרבינו הגאון בעל שואל ומשיב (ח"א סי' ס"א) פלפל עצמו מאוד בדברי האבודרהם. ושם דרך על האבודרהם כמו על כל שארי פוסקים מובהקים. וכן ראיתי עוד בדברי אחרונים. לזאת אמרתי בודאי דדבריו לאו דברי דרוש הן. ואך מה נפקא מינה מזה

ה) והנה אני לא באתי או בשום טעם המעשי ידיה רק הכוונה הוא על דרך זה. דהא נהי דמעשה ידיה שלה ואפילו לדידן אם תאמר איני ניזונת ואיני עושה דאז ודאי מעשה ידיה שלה אעפי"כ הא מפורש בטיב דרק פרטים יש איזה מעשי ידיה יהיו שלה אבל שלא תעשה אפי' ליטול ממנו כלי וליתן בו מים וכיוצא דזה הוי שימוש כמו עבד המשמש את רבו ובן המשמש את אביו זה ודאי חייבת לעולם כידוע (בשו"ע סי' פ'). א"כ מזה גופא ידעינן שהיא משמשת אותו ולא שהבעל משמשה א"כ הוא אדונה והיא כשפחתו. ולא שפחה ממש ח"ו רק הוא המושל והאדון שלה ולא היא ולעולם לא תמשול בו ולא תשמש בו דבר שימוש כלל. וזה היא צתות מתק לשון הרמב"ם ז"ל (סוף פ' ט"ו מהלכות אישות) ויהי' עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו ויהי' בעיניה כמו שראתה מלך עכ"ל. וזה נמי דברי התוספת (דקדושין סוף ע"ב) דמצויות רק אצל בעליהן דצריכים לשמשם. וגם מכוון לדעיל. שאין מניחים אותם לעשות מלאכה. ובזה אסיים. ומה שהסביר הדר"ג החילוק בין הפרה להתרה דהפרה היא בע"כ והתרה היא רק ברצון. זה ודאי אמת ויציב. אבל לא אדע דא"כ לפי"ז יוקשה לנו קושיא אחרת בשלמא החכם אינו מיפר דרשות ניתן לו רק בשירצה ולא בע"כ זה שפיר ניחא. אבל הבעל למה אינו מתיר. ומה אם כחו להפר בע"כ קל וחומר שיוכל להתיר ברצון ולמה אמרו בעל שאמר בלשון התרה אינו מותר ואינו מופר. על כן צ"ע בדבריו הקדושים

משה בהרב ד' יעקב יוסף ז"ל מו"צ מהאראדישץ

סימן פ"ו

עיין בתוספת (מו"ק דף כ"א ע"א) ד"ה ואסור שכתבו שם ומיהו אבל שונה במקום שאינו רגיל משמע דהא דוקא שרי ולא באיוב ובקינות ובירמי' עכ"ל. ומה מאוד נפלאתי על דברי התוספת דהא היא סתירה גמורה מהש"ס דסוף תענית דהתם חזינן בהדיא דפליגי רבנן ור' יהודא. דרבנן מתירין בט"ב גם במקום שאינו רגיל וכן בדברים הרעים שבאיוב וקינות וירמי' ור' יהודא פליג עלייהו וסובר דבמקום שאינו רגיל אסור ורק בדברים הרעים הנ"ל שרי. א"כ חזינן דבדברים הרעים יותר מסתבר להתיר מדברים שאינו רגיל דאפילו ר' יהודא דאוסר במקום שאינו רגיל גם הוא מתיר באיוב. ואיך זה יאמר התוס' היפך כזה דבמקום שאינו רגיל יהי' שרי ובדברים הרעים דוקא ששם כולי עלמא מתירין יהי' ההיפך שהתוספת יאסר. ולכאורה היא פליאה עצומה למאוד דהוי ממש דברים הפוכים. והנה כבר אמרתי בזה בעז"ה ביאור טוב. אך עתה נ"ל דבר מתקבל על דרך אחר. דהנה צריך להבין הדין למה באמת מתירין כאן בש"ם בלימוד תורה היכא שרבים צריכין לו וכן ההלכה פסוקה בטוש"ע יו"ד סי' שפ"ד