שו"ת ברוך השם קה

לבקש התרה. והפרה משמע שבעל אינו רוצה בנדרה ומיפר שלא ברצונה. בעל שאמר דתלוי ברצונה אינו מופר. וחכם שהכריח את הנודר להתיר אינו מותר. זהו הברייתא. ור' יוחנן הוסיף שגם בדיוק הלשון משונים. דבעל צריך לומר בלשון מופר ליכי. דמשמעו בע"כ. וחכם צריך לומר מותר ליכי דמשמעו ברצונו לבקש היתר. ויגעתי ולא מצאתי בעניי ישוב לפי' הרא"ש והר"ן. ומכל שכן לדעת הרמב"ם ז"ל דהפרה ג"כ משמעו מעיקרו. ומפרש בפי' המשניות (נזיר רפ"ד) פי' בעל מיגז גייז שאינו עוקר אלא מה שתלוי באשה לבד. והרי מבואר להיפוך מדברי הרא"ש והר"ן. אלא כמש"כ דהפרה משמעו בע"כ. ואע"ג דהרמב"ם (בפ' י"ג מה' נדרים) כתב דהפרה תולה בדעתה אם תרצה תאכל. מכ"מ אין זה סותר פירושי. דודאי מיפר הנדר בע"כ אלא אינו כופה אותה לאכול מה שאסרה על עצמה. אבל לא בתורת נדר. ובזה יגדל כבודו. ויברך בגופו נפשו ומאודו. כנפש העמוס בעבודה נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן פ"ה

וזו תשובתי מה שהשגתי עליו יום ב' כ"ג סיון תרמ"ד

מה שכתב הדר"ג דבקנין האשה לבעלה שכתבתי דהאשה קנויה לאיש כעבד ושפחה שהרי התורה כתבה קנין כספו ואין בין עבד ושפחה לאשתו רק שאין יכול להנחילה ולמוכרה. וע"ז כתב לי הדר"ג שהעברתי עליה הדרך בתרתי. חדא דמה"ת אין לאיש על אשתו שום קנין במעשי ידיה ובנכסיה. ואינה קנויה לבעלה כי אם לאישות בלבד. אבל זולת אישות אין לבעל על אשתו כלום מן התורה רק לאישות בלבד. ולכן באם נדרה הנאת תשמישה עליו א"צ להפר כנדרים (דף פ"א) דכופה ומשמשתו ואין צריך להפר משום "שלזה "היא "קנויה "לבעלה. על זה אשאל פי אדמו"ר כמה שאלות. יבינני נא מה כונתו בפי' אישות אם בפשיטות שיהי' רשאי להיות עמה בבעילת בעל כדרך גבר בעלמה. אתמהה. מה קנין שייך לזה ועל מה צריכין אנו לומר שהיא קנויה לבעל על זה. אטו אם לא היתה קנויה לו לבעל לא הי' רשאי להיות עמה. הרי לא מיבעי לשיטת הרמב"ן בספר המצות (מצות ל"ת רי"א) שהובא דעתו בשו"ע אהע"ז (סי' כ"ו) הא מותר לכתחלה לכל אדם מישראל לבעול אשה בלי כתובה וקדושין. כל שנשאה לו בתורת פלגש. הרי פשיטא בלתי ספק כלל דלדידי' מפורש שא"צ קנין ע"ז כלל וכלל. אלא אפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' אישות) דזהו לאו דאורייתא לא תהי' קדשה. אפ"ה אטו היא מחמת שהיא נקנית לו דוקא לכן מותר לבעול אשה בכתובה וקדושין. הרי גם להשיטת הרמב"ם אפילו אם הי' האשה קונה את האיש ג"כ הי' רשאי לבעול אותה. והקדושין והכתובה לדידי' הם רק מסירין האיסור והמניעה שמנעה התורה שבלא דרך כזו אין רשאין לבעול אשה. דוגמא לזה כשם שמנעה התורה לבעול זבה ונדה. והטבילה מתרת. כן בכל אשה גם הטהורה מנעה התורה לדידי' לבעול כשלא יקדים הקדושין. אבל לא מחמת שכשהיא קנויה לו לכן בועלה. והרי שפחה כנענית ודאי גופה קנויה לו לגמרי אעפי"כ יש ל"ת מה"ת לבועלה. ואמה העבריה נמי ודאי קנויה לאדונה ואפ"ה אין רשאי לבעול אותה בלא יעוד דקדושין א"כ הרי חזינן דקנין אינו מועיל כלל וכלל. ואיך אומר שהיא קנויה לבעלה לאישות. ומה שזה סמך הדר"ג אהא דנדרים פ"א לומר שלזה קנויה לו. הרי איך יכולין לומר כן הרי הא הבעל קונה ולא נקנה הודה לי כ"ת. והרי אעפי"כ גם בנדר הוא ואסר הנאת תשמישו עליה מפני מה אין צריך להפר ובריש פ' המדיר אמרינן בהדיא דמשועבד לה ולדידי' יוצא הדין מדא"צ להפר ש"מ דהוא קנוי להאשה. היפך כל הש"ס. א"כ הרי זה הוא דברים תמוהים מאוד. ואלא נאמר דכונת כ"ת דלזה היא קנויה לבעלה שבעלה אוסר ביאת אחרים עליה. וסובר כ"ת דהטעם דא"א אסורה משום דהיא קנויה לבעלה לאישות שהיא משועבדת לו להבעל לו. ע"ז ג"כ אני מתפלא למאוד

א ראשית הרי הא לפי"ז הי' צריך להיות שיהא האיש נאסר לכל הנשים שבעולם מחמת שהוא משועבד לבעול זאת האשה שקנה. כל שאומר כ"ת שלכן היא אסורה לכל האנשים משום שמשועבדת להבעל לבעל זה. ועוד א"כ הרי על מה היתה צריכה התורה לאסור א"א בעונש ואזהרה בעה"ד כיון שידענו שהיא קנויה לבעל ממצוה תקנ"ב. ועוד הרי א"א נאסרה גם בקידשה אחד מחייבי לאוין אע"ג דאינה קנויה לו לאישות דהא איסורא דאורייתא רביע על בעילתן עליו ועליה ואפ"ה היא נקראת א"א גמורה לכ"ד. א"כ זה אי אפשר לפרש כונתו הקדושה לכן איני יכול להלום כונתו היקרה בזה. במה שכתב שהאשה קנויה להאיש לאישות מה פירוש יש לזה. והפשט הפשוט איני מבין בזה. ומה שכתב שבא להוציא מלבי מחשבה זו לעשות נשי ישראל כשפחות ח"ו. לא הי' צריך לזה האריכות. זה אמור כבר בש"ס מפורש (קידושין י"ט) ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג מנהג שפחות. והרמב"ם ז"ל (בהלכות עבדים פ"ד הלכה ז') הביא זה. וא"כ הרי בהדיא דאשתו של אדם אינה שפחה ח"ו ואטו לא ידענא דבר זה המפורש כמה פעמים

ב הנה מעולם לא עלה על לבי חלילה שתהי' כשפחה כנענית וכעבד כנעני שהרי אטו לא ידענא מקרא שכתוב שארה לא יגרע שלרוב הפוסקים קאי על מזונות ואלו עבד כנעני פסק הרמב"ם דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך (עי' פ"ט מה' עבדים ה' ז') וביותר דאם כנענית היא ח"ו הא קיי"ל בצד א' עבדות הולד כמותה. ואיך יחשוב עלי כי אטעה ח"ו בדבר כזה. ובאמת לא עלי תלונתו ובמחכ"ת נשמט מזכרונו הטהור רש"י מפורשת במנחות ד' מ"ג ע"ב בסוף העמוד ד"ה היינו אשה דכתב רש"י דאשה נמי הוי שפחה לבעלה כמו עבד לרבו עכ"ל וכן הרא"ש ז"ל כתב נמי כן כדבריו אות באות. ועיין בשיטה מקובצת (כתובות ב' ע"ב) בשם תוספי הרא"ש ז"ל בפסקא המתחלת נסתחפה שדהו דכתב וז"ל כי האשה נחשבת לאיש כמו "עבדו" "שורו" "וחמורו עכ"ל. וא"כ אטו לא ידעו רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל מאי קאמרי ח"ו. אלא ודאי נראה דכוונתם ז"ל היינו כשם דרצה לסגור השור והעבד שלא יעשו מלאכה רשאי כן נמי האשה משום דהיא מסורה בידו ורק הבטלה המביא לידי זמה אין רשאי משום דמרגילה לידי עבירה ח"ו. אבל כל שזה הפרט נסתלק רשאי ויכול וד"ל. ואדרבה הוא צריך לכבד את אשתו יותר מגופו כדאיתא בש"ס יבמות. ורק אני כתבתי שהאשה משועבדת לו לאיש כמו העבד והיינו כמו עבד עברי וכיוצא. פי' דה"ה באמה העברי' אם יאמר שלא יעשו מלאכה מחויבים לשמוע והטעם פשוט בזה משום דהן מסורין ביד אדוניהן ומשועבדין לו. וכמ"כ נמי האשה. כיון דמצי הבעל לעכבה מלעשות מלאכה משום דהא לרוב הפוסקים מזונתה עליו מה"ת. א"כ ע"כ מדמעכבה ממלאכה ע"כ דהיא מסורה בידו ומשועבדת לו. לכן שפיר לענין זה היא עבדו ושפחתו והוא אדוניה ולא היפוך. וא"כ נשארו תה"ל כל דברי על מקומם

ג ומה שהשיב לי הלא אין מע"י מה"ת שלו כלל ולא צריכין למעט שאינו מנחילה רק בבת שמה"ת מעשי ידיה לאב לכן צריכין למעטה מלהנחילה אבל לא באשתו דאפילו לדברי חז"ל שתיקנו מע"י לבעלה מ"מ אין דמיון יד אשה לבעל כמו יד עבד לרבו כמש"כ התוס' קדושין כ"ד א' ד"ה ור"א אמר כו' עכ"ל הדר"ג הרמה. אתפלא מאוד על זה דלמה הוצרך לכ"ת להביא מדברי התוס' הא הוא ש"ס מפורש (גיטין ע"ז ע"ב) שם מרומז כל זה דאמרו שם יד האשה נהי דקנה למע"י גופה מי קנה לה אלא יד עבד קא קשיא לי' עכ"ל הש"ס הרי זה נמי כלשון הדר"ג. ואדרבה נלע"ד