שו"ת ברוך השם קד

סימן פ"ד

ראיתי להעתיק בכאן תשובת הרב הגאון המפורסם מאור הגולה כש"ת מהור"ר נפתלי צבי יהודא ברלין אב"ד וריש מתיבתא דק"ק וולאזין יע"א. בחקירה לענין דינא אם שוה שעבוד בעל לאשתו לשעבוד אשה לבעלה. שכתב לי חוות דעתו. ומה שהשגתי עליו בתשובתי אליו והראיתי ראיות חבילות חבילות מוכרחים מהש"ס והפוסקים כדברי כאשר יראה הרואה בסמוך. יען כי נוגע הוא לכמה ענינים. ומה' אשאל עזר שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה

כ"ה א' ט"ז אייר ל"א יספרו ב"י תרמ"ד

כבוד הרב המאוה"ג חריף ובקי המפורסם איש חמודות חכם לב ומירם מעם במעלית ומדות כש"ת מהור"ר משה נ"י מו"צ בק"ק האראדישץ יע"א

מכתב מעכ"ה נ"י מיום ז' ניסן הגיעני בעת רבו הלכות החג המקודש. ומיד אחר החג הייתי מכין עצמי להשיב טרם ישטפוני המון טרדת הישיבה הק'. והנה קפץ עלי ענין אשר נחוץ הייתי להניח קולמסי ולנסוע לווילנא. ושהיתי שם איזה ימים. ובבואי לביתי שלום. והנה כבר נקבצו ובאו מכל עבר ופנה. חברים ובחורי חמד. נטעי נאמנה. ונשקעתי בעסקי הישיבה. טרדות המון רבה. לפטור את המשולחים. להכניס את התלמידים. ולהגיד שיעורין תמידים. ע"כ נתעכב תשובתי עד היום. עתה באתי להשיב מפני הכבוד. מעכ"ה נכנס בחקירה אם שוה שעבוד בעל לאשתו לשעבוד אשה לבעלה. והעלה דהאיש אינו קנוי לאשתו אלא משועבד לה לשארה כו'. או למה שחייבוהו חז"ל. והאשה קנויה לאיש כעבד ושפחה שהרי כתבה תורה קנין כספו. ואין בין עבד ושפחה לאשתו כי אם שאין יכול להנחילה ולמוכרה. זהו תורף דברי מע"כ נ"י. והנה מש"כ שאין האיש קנוי לאשתו הוא ברור בלי שום ספק. שהאיש קונה ולא נקנה. אכן בקנין האשה לבעלה. במח"כ העביר עליה את הדרך בתרתי חדא דמה"ת אין לאיש על אשתו שום קנין במעשה ידיה ובנכסיה. ואינה קנויה לבעלה כי אם לאישות בלבד. ובזה הפרט היא עוד חמור מקנין. היינו שהיא כהקדש הגוף למזבח. וכדאיתא (בנדרים דף בכ"ט) ומה אלו אמר לאשתו כו' מי קא מדמי קדושת דמים לקדושת הגוף כו'. ומזה הטעם בא פסק הרמב"ם עפ"י גי' המשנה (בקדושין דף ס"ב) האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה ה"ז מקודשת לי אינה מקודשת אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין. ומחקו הגאונים בבא זו עפ"י הסוגיא דשם אמר ר"ח לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת כו'. וגם הראב"ד השיג על פסק הרמב"ם לפי דקיי"ל דאין קנין חל על העובר. אבל בפי' המשניות להרמב"ם פי' שאע"ג שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מכ"מ דבריו קיימין להחמיר שהיא כאשת איש. ורצונו. דלענין שהיא אסורה לאחרים כהקדש שאסור לכל. יש לה דין קדה"ג דאע"ג שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. מכ"מ חל על העובר כדתנן (בתמורה פרק ה') מבכרת שהיתה מעוברת כו'. אבל לענין שתהא מותרת לבעל כדין קנין כספו שקונה אותה לאישות בכסף אין הקנין חל בעובר. ובזה תליא שם במחלוקת תנאי ואמוראי אי קנויה לו כל צרכה. אבל במשנה מסיק התנא ואם ילדה נקיבה מקודשת. פי' התנא דדבריו קיימין היינו לענין שהיא מקודשת לו כאשת איש שאסורה לאחר. אבל לא שתהא מותרת לו כקנין גמור. נחזור לענין. דלאישות היא קנוית הגוף לבעלה. ובזה אמרו חז"ל (בנדרים ס"פ שני) משל לבשר הבא מבית הטבח כו'. אבל זולת אישות אין לבעל על אשתו כלום מה"ת. רק לענין ירושה יש מחלוקת. וגם הפרת נדריה אינו כי אם בדברים שבינו לבינה ועינוי נפש שזה נוגע לאישות. וגם בזה אין דמיון אשה לעבד ושפחה. כדתנן (במסכת נזיר פרק ט') דעבד א"ל להפר כלל נזירות אלא כופה לעבדו משום שנפשו קנוי' לבעליו משא"כ אשה הנדר חל מפני שנפשה שלה. וכן בשאר נדרים אינו חל על עבד כלל משום דכתיב להרע או להיטיב כו'. יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו להכחיש עצמו. אבל אשה נדרה נדר אלא שהבעל יכול להפר. הרי דאשה יש לה רשות בפ"ע ורק לתשמיש באמת אם נדרה הנאת תשמישי עליך א"ל להפר כדאיתא בנדרים (דף פ"א) הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו וא"צ להפר. משום שלזה היא קנויה לבעלה משא"כ שארי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה הנדר חל אלא שהבעל יכול להפר. משום דנוגע לאישות. הא מיהא ברור שמה"ת אין לבעל על האשה שום דבר מה שאין שייך לאישות. ומה שנצרכנו לדרשה דמיתה מתירה לאחר. לא באנו לזה כדי שלא נאמר שיכול הבעל להנחילה לבנו ח"ו כמו עבדו ושפחתו. א"א לחשוב כן. שהרי היא אסורה לבנו ולאחיו. אלא לולא דרשה דקרא ה"א שהיא אסורה משום אשת איש גם אחר מיתה. ודייקא בבתו נצרכנו למעט ירושת הבן. משום שמעשה ידי הבת מה"ת לאביה משא"כ מעשה ידי אשתו אינו לבעל אלא מתקנת חז"ל. ולטובתה משום מזונתיה וכידוע. ואל יסמוך מע"כ נ"י על דברי אגדה וטעם שכ' האבודרהם דמשו"ה נשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג משום שהנשים משועבדות לבעליהם ומסורים בידם. ויותר מזה הי' למע"כ להביא דברי חז"ל (בקדושין דף ל' ע"ב) דאיש סיפק בידו לעשות ואשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה. אבל כבר עמדו התוס' ע"ז ויישבו דאע"ג שמה"ת אין מעשה ידיה לבעלה מכ"מ דרך הנשים להיות מצויות אצל בעליהם. והדבר מובן שכמו כן דרך הנשים להיות עושות מלאכת בעליהן ואשת חיל בנתה בית בעלה. ואדרבה מגמרא זו נסתר עיקר דברי האבודרהם שהרי לענין מורא אב ואם איתא שם נתגרשה שניהם שווים. ובמ"ע שהז"ג לעולם נשים פטורות. אמנם אין משיבין על הדרוש. שנית. אפילו מדרבנן שהחכמים התקינו שיהא מעשה ידה לבעלה ופירות נכסיה לבעל. מ"מ אין דמיון יד האשה קנוי לבעל כמו יד העבד קנוי לרבו כמש"כ התוס' (קדושין דף כ"ג ע"א) בד"ה ור"א אמר כו' שהרי אינם שווים כו'. ואפילו מעשה ידיה אין הדבר תלוי אלא ברצונה. שהיא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ומשו"ה אמרו ובקדושין דף ו') הוכחה דמהני לשון הרי את לעצמך. היינו שאת עושה לעצמך. ומהני לגט מק"ו מעבד. דמה עבד דקנוי לי' גופי' למלאכה מה"ת וא"כ הי' מקום לפרש הרי את לעצמך היינו שאת עושה לעצמך ולא לשחרור שיהא מותר בבת חורין. מכ"מ מהני וה"ז גט שחרור. דאמרינן שנכלל בלשון הרי את לעצמך כל דבר. אשה דלא קנוי לי' גופה למלאכה אלא בשביל מזונות תיקנו שמעשה ידיה שלו. לא כ"ש דמשמעות הרי את לעצמך לגמרי היא שתהא מותרת לינשא לאחר. הארכתי יותר מדאי בזה. להוציא מלב מעכ"ה נ"י מחשבה זו לעשות נשי ישראל כשפחות ח"ו. ועל מותר הדברים אקצר. מה שהקשה מע"כ על פי' הרא"ש ור"ן (נדרים דף ע"ז) מש"כ דההפרש בין התרה להפרה הוא אם מיעקר או מיגז להבא. מהא דאיבעי לן (בנזיר דף כ"א) אי בעל מיגז גייז או מיעקר. קושיא חמורה היא. וכבר הקשיתי בחיבורי העמק שאלה (סי' כ"ג אות ח') והוספתי להקשות מדאיתא בירושלמי (נדרים פ"י) דמיבטל ליכי לא מהני בחכם. ובבאורי על הספרי שהוא בכת"י הוספתי להקשות במה שאמר ר"י חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא א"כ. דתני' זה הדבר החכם מתיר ואין בעל מחיר כו' ולפי' רבותינו מה העלה ר' יוחנן על גוף הברייתא. ותו קשה הברייתא ומה חכם שאין מיפר מתיר בעל שמיפר אינו דין שמתיר. האיך שייך הק"ו ומה חכם שאין מתיר להבא עוקר הנדר מעיקרו. בעל שמיפר להבא אין דין שעוקר מעיקרו. מה ראיה דילמא להבא הוא דמצי להפר ולא מעיקרו. ולולא פי' רבותינו הייתי מפרש ההבדל בין התרה להפרה. דהתרה היא מרצון הנודר שבא