שו"ת ברוך השם קג

ד"ת רק לאש לענין זה. שלא מקבלין טומאה. אבל יובן דיש חילוק גדול בין אש ואבן. דאש דאינו מקבל טומאה אין בו חילוק בין אש יחידי בין אש רב. אבל אבן דייקא כשהוא יחיד אינו מקבל טומאה. אבל הרבה אבנים יש פעם שמקבלין טומאה גדולה למאוד ביותר מכל שאר דברים. דהיינו דהא קיי"ל בתורת כהנים אשר ע"י נגעי הבתים דנטמא הבית וכל הבא בתוכו. וכל הכלים שהיו בו. צריכין דייקא שיהי' הבית מאבנים אז יטמא בנגעים אבל לבינים אינו טמא כלל. לכן המשיל ביותר הד"ת לאש. והענין אתי שפיר. במלחמת עמלק עם ישראל הי' רק מחמת שנתפזרו אז הלבבות דבני ישראל, וכדפירש"י ז"ל בפסוק ויסעו מרפידים ויחן ישראל נגד ההר כאיש אחד. בלב אחד. אבל שאר החניות כולם היו בתרעומת ומחלוקת. דלא זכו להתורה רק כשהיו כאיש אחד בלבד. דאז הם רק כמו אבן אחת שאינו מקבל טומאה. ויכלו לקבל התורה. שהיא טהורה. ואינה מקבלת טומאה. אבל כשהיו ברפידים שדרשו רז"ל שרפו ידיהם וכו' והתחלקו לכן דקדק הכתוב ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים דייקא. והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ודרשו במשנה דראש השנה (כ"ט) וכי ידיו של משה עושין מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל משעבדין לבם לאביהם שבשמים. פירוש שמתאחדין לאחד כי הם כולם בני אל חי אב אחד יחיד ומיוחד. וכל אחד בלא חבירו אינו כלום. אז גבר ישראל דייקא. ולזאת אמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו להודיע שרק אם הם אבן יחידי אז יגברו ישראל. ולא כשהם אבנים הרבה. וזהו נמי כוונת המדרש רבה. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו שראה שכל הצרות באים רק כשהם אבני המקום רבים במספר. ואין אחד מצטער בצרת חבירו. כי חושב שהוא אינו צריך לחבירו והוא רואה ודורש רק טובת עצמו. שיהי' טוב לו בלבד. זהו הרעה הגדולה. וישם מראשותיו. שיהיו מהאבנים רבים רק אבן אחת. כמו שהי' האמת בסוף שכתוב ויקח האבן כידוע. ולכן אומר המ"ר ויקח מאבני המקום. הה"ד תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות אימתי ח"ו תשתפכנה בראש כל חוצות ח"ו. כשהם אבני קודש שהם רבים שאז מטמאין ודו"ק. ומה יומתק לנו עתה הגמרא הנ"ל לחיך מאוד. אם אין אדם מצטער בצערן של ציבור. ואומר מי מעיד בי. אבני ביתו מעידין בו. פי' כשהוא פורש עצמו מן הציבור דייקא ואז נעשו אבנים הרבה ויטמאו בנגעי ביתו. וזהו אבני ביתו. פי' אבנים הרבה דייקא

וזהו שאמרו בש"ס אין אדם רואה חובה לעצמו. והקשו כל הראשונים אדרבה מי יודע עוד יותר מכאשר ידע אינש בנפשי'. ואיך יאמרו שאין אדם רואה חובה לעצמו. אבל פירושו טוב מאוד. שאין רואה כל כך חוב בזה שהוא לעצמו. שהרי באמת יש אומרים האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדת בינוני א"כ כל אדם אין רואה החוב הזה שהוא לעצמו בלבד. ואינו מצטרף עם אחרים. וכן זהו שאמרו פ"ב מ"ה דנגעים כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו שהנגע הלז שתופס בעיניו שכל מה שיש לו הוא רק לעצמו זה הנגע אינו רואה. ובאמת היא נגע גדולה, שנאמר אבן מקיר תזעק פי' מקיר תזעק שכולם יהיו רק אבן אחת. וע"ז בא הכתוב ואומר אבן מאסו הבונים ודרשו רז"ל (פסחים קי"ט) על ישראל שמאסו אותם כל האומות הנה אם הם רק בשם אבן אחת אז היתה לראש פנה. וזה נכון וברור לענ"ד

והנה כתיב (משלי י"ט) בית והון נחלת אבות. מה הכוונה בזה. אבל יובן למאוד ע"ד הלימוד דהנה יש בית שאדם עושה לו בית לדור בתוכו הוא ובני ביתו למחסה ולמסתור מזרם וממטר. ויש בנין שאדם בונה שיהי' לו מהבנין איזה הכנסה לפרנסתו וזה נקרא הון שמכניס לו רכוש כשיעזור השי"ת. והנה קיי"ל בש"ס דיש חזקה דאבהתא דכשהאב הי' מיוחס וירא השם ותם וישר אז ברא כרעא דאבוה וזרוק חוטרא לאוירא אעיקרא קאי. ושדינן גופו בתר עיקרו וגופא בתר רישא גרירא. וכמו שאמרו בכמה סוגיות בדמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא (כתובות כ"ו) אז הבן אוכל בתרומה ונושא כפיו ובאמת כל המקור הראשון ושורש הראש דלמדנו דין חזקה דמעיקרא דאמרינן העמד דבר על חזקתו דמעיקרא לא ידעינן רק מבית בלבד כדלמדו חז"ל בש"ם (חולין פ"ק ד' י') מנא הא מילתא דאזלינן בתר חזקה מהפסוק ויצא הכהן מן הבית וכו' דלמא אדאזיל בצר לה שיעורא אלא העמד על חזקתו. וזהו בית והון. מבית והון דהוא נמי חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו ידעינן רק מבית והון. ממילא מזה דייקא ידעינן נמי נחלת אבות חזקת אבהתא דהבן הוא ביחוס אביו. וזה פשוט ונכון מאוד

סימן פ"ג

איתא במשנה ריש סוכה. סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה. ושאינה גבוה עשרה טפחים. ושאין לה שלש דפנות ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. ויש לעיין לענין השני השיטות הרחוקות ונפרדות בש"ס (סוכה ד' כ"ב ע"ב) ששיטת רש"י ז"ל דאם חמתה מרובה מצלתה היינו למטה באר אפילו כי הדדי למעלה פסולה לגמרי מן התורה. אמנם הרבינו תם השיג על רש"י ז"ל וסובר דאם למעלה כי הדדי הן נמי כשירה כי פרוץ כעומד מותר ורצתה נפשי להראות איזה סמוכים מהש"ס לאחת מהשיטות. ובהקדם לבאר מה יש לדקדק טובא על משנתנו. איך זה סדרם במשנה הארבעה דינים שלא כסדרן כלל. הלא אלו השלשה ההלכות שגבוה למעלה מע"א. ושאינה גבוה עשר טפחים. ושחמתה מרובה מצלתה. כל שלשה אלה על הסכך לבד קאי כידוע וכדפירש"י שסוכה על שם הסכך לבד. ואלו הדין שאין לה שלשה דפנות רק על הדפנות משתעי א"כ הי' להם או להקדים בראשונה לגמרי מהדפנות ולהתחיל סוכה שאין לה שלשה דפנות פסולה, ואח"כ לשנות כל השלשה ששייכין להסכך או עכ"פ כשהתחיל מהסכך הי' לו לסיים גם הדין שחמתה מרובה מצלתה תיכף אחר דין השני ולסיים בהדין שאין לה שלשה דפנות כי אז הי' שפיר סדר ישר כשגמר מהסכך התחיל מהדפנות. לא כן עתה באמצע הענין הפסיק ונקט דין אחד מדפנות וחזר תיכף והתחיל עוד לדבר מסכך שהוא ענין קשה באמת. אבל תהלה לאל בזה יתפרש על נכון. דבוודאי המסדר המשנה אחז דרכו כשיטת רש"י ז"ל דכזוזא מלעיל אז כסלע מלמטה ולא כהר"ת. ולכן יובן על צד היותר טוב דהתנא זה הולך מלמעלה למטה כאשר מצינו זה בכמה דוכתי דלפעמים תנא מלמעלה למטה קא חשיב. והכי נמי התחיל בגובה הסכך שאם גבוה מאוד פסול. ואח"כ הלך למטה מעט כשהוא הסכך נמוך מעשרה טפחים כל שהוא פסולה. אח"כ משתעי תיכף אחר העשרה טפחים אם אין לה שלשה דפנות פסולה אבל כל שיש לה שלשה דפנות בגובה עשרה טפחים או אפילו פחות מעשרה טפחים רק הסכך עשרה אזי יאמרו על הדפנות לבוד וסגי הדופן שיהי' ג' טפחים ומשהו סמוך לסכך הכל כידוע. וכל זה דיבר עדיין במשך האויר שגבוה מהארץ. ואז שפיר אח"כ הולך להתחתית הקרקע של הסוכה אם שם חמתה מרובה מצלתה פסולה דאפילו אם למעלה כי הדדי אפילו הכי אנן על הסכך לא מביטין כי אם למטה ממש על הארץ. אשר אז דייקא הדין דחמתה מרובה מצלתה. אבל אם נלמוד כהר"ת דהדין זה ג"כ על גובה הסכך יחזור הקושיא החזקה הנ"ל הי' להם להקדים דין דחמתה מרובה מצלתה קודם שאין לה שלש דפנות. משא"כ לרש"י ז"ל וסייעתו דרק מלמטה. הולכים הדינים כסדרן ישר ומודד כל הסוכה מראשית גובהה עד תחתיתה ממש כל הדינים כסדרן. ודו"ק בזה כי נכון הוא: