שו"ת ברוך השם קב

מה מקשו מאי בינייהו הלא חילוק גדול יש ביניהם דלר' לוי לא המתים יהללו יה וכו' ואלו לר' חנינא ידעי המתים בצערא דחייא. והלא בש"ס ברכות, מפלפלים בגמרא שם (בדף י"ח ע"ב) אי ידעי המתים כלל בצערי דאחריני או לא ידעי וא"כ בהדיא נראה עין בעין דר' לוי ור' חנינא בהא קמיפלגי ואיך פריך מאי בינייהו וזו קושיא עצומה אבל ברור כשמש מדפריך מאי בינייהו ש"מ דזה הי' פשוט להש"ס דליכא למימר בשום פנים דלר' לוי לא ידעי ואינן יכולין לבקש רחמים. אבל גם הוא מודה דידעי לבקש רחמים ולא פליג כלל לכן שפיר פריך דא"כ מאי בינייהו סוף סוף בין לר' לוי בין לר' חנינא צריך לילך על הבית הקברות וא"כ מאי בינייהו וזה פשוט וא"כ לפ"ז רק לענין תענית ציבור דשם פסקו הרמב"ם והטוש"ע וכל הראשונים דהלכה כר' לוי דלא בעינן דוקא שיהי' ביה"ק דישראל וסגי בקברי עכו"ם להראות שהן חשובין כמתים אבל מה דנפקא מינה דר' חנינא דהיכא שרוצין לעורר תפלת המתים שפיר כ"ע מודו דכן הדין ואין ע"ז חולק כלל, וכן בש"ס דברכות הנ"ל במסקנא קאי דידעי ובני ר' חייא אמרו כולם שם ידע אבונן בהאי צערא. יעוי"ש. וכן בש"ס שבת (ד' פ"ט ע"ב) כי אתה אבינו על יצחק שעשה חשבון עם קוב"ה עבור החיים. וכן פשוט דיעקב אבינו לא הביא לרחל לאפרת ונקברה בדרך שהיא תתפלל בעד בניה שילכו בגולה ודרשו הפסוק מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה ויש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם על אם הבנים הללו כדפרש"י בפ' ויחי. וכן עוד פשוט ונראה בכלב שכתוב בו ויבא עד חברון למה אזל עד, חברון ואמרו רז"ל סוטה ל"ד שהלך להשתטח על קברי אבות שיבקשו רחמים עליו שינצל מעדת מרגלים. והכל גלוי וידוע. והשתא שפיר מובן ענין ההליכה וההשתטחות על בית הקברות. ועוד יש דרך אחר להסביר ענין ההליכה לבית הקברות והרבות בתחנונים בשם. דהנה יש שיטות בהראשונים בהסוגיא דש"ס (מגילה כ"ח ע"א וד' כ"ט ע"א) דאיתא דין אחד ולשון אחד בשניהן. תנו רבנן בית הכנסת אין נוהגין בו קלות ראש וכו'. וכן בית הקברות אין נוהגין בו קלות ראש ופירש"י והתוספות (ד' כ"ט ע"א) ד"ה אין דאפילו הכי חלוקין מאוד דבהכ"נ משום קדושה היא כדתנן במשנה והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין. אבל ביה"ק לא משום קדושה הוא דבה"ק אין בו קדושת מקום רק משום כבוד מתים הוי יעו"ש כי קצרתי. אבל יש שיטה אחת יקרה ונכבדה הגם שלא הובאה כלל בשו"ע ולא בטור בשום מקום אעפ"כ נודעת היא לנו. והוא השלטי הגבורים (סוף פ' נגמר הדין) באלפס של סנהדרין שהאריך מאוד והסביר דגם הרמב"ם ז"ל ודאי סובר כן דגם בית הקברות יש בו קדושה וטהרה כמו בית הכנסת ממש. ושניהן שוין בקדושתן יעוי"ש לדינא דהחמיר מאוד דגם במקום שאין שם מתים ג"כ נתקדש המקום והמתים יוצאים מקברם לשוט בכל המקום שהקצו והקדשו לשמם יעוי"ש. וא"כ צריכים אנחנו רק להוסיף תבלין איזה כח קדושה בזה שבבית הקברות. ויש סברה אחת יקרה של המהרי"ל הל' ראש השנה. והובא דבריו בבאה"ט (סוף סי' תקפ"א באורח חיים ס"ק י"ז) דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה ביותר. וא"כ הן ק דבריו הקדושים של השלטי גבורים דהוא שוה בקדושתו לקדושת ביהכ"נ. א"כ כיון שהמתים הקדושים הם מקדשין המקום א"כ כשם שחייב אדם בכבוד אביו בחייו הא ממש כן מחייב במותו כידוע בש"ס (קדושין ל"א) דאמרו מכבדו בחייו ומכבדו במותו ולכן כשמהדר אדם לילך להתפלל על מקום בית הקברות והיינו דתופס כשיטת הש"ג דמקום בית הקברות קדושה יש בו כשם שיש בבתי כנסיות. והיינו רק משום שהמתים מחמת גודל קדושתן מקדשין המקום. א"כ כל שיש שם בבה"ק יותר קדוש וטהור שקבור שם אז המקום ג"כ יותר מקודש ולכן מראה האדם שאביו הי' קדוש על כן הולך לזה המקום להתפלל שם ולהרבות בתחנונים. וזה נכון מאוד

סימן פ"ב

איתא בתענית (ד' י"א ע"א) על הפסוק דכתיב וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו ומקשינן על זה למה לקחו אבן דוקא עיי"ש מה שתירצו. ומסיימין שם בש"ס יצער כל אדם עם הציבור ואם יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו מעידין בו שנאמר אבן מקיר תזעק וכו'. וקשה מאוד למה דוקא על העבירה הזאת נקטו מי מעיד בי ומצאו עדים נאמנים האבני ביתו של האדם והלא יש שס"ה לא תעשה בתורה שם מי הן העדים. כן יהי' על עבירה הזאת שאינו מצטער בצערן של הציבור. אבל יבוא על נכון בעז"ה דהנה במדרש רבה (פ' ויצא) על הכתוב ויקח מאבני המקום הה"ד תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות. שהוא מדרש פליאה מה התכוון בזה. אבל יבוא על נכון בהקדים. דהנה יש שני דברים שאינן מקבלין טומאה. אש. ואבן. אש כדאיתא בש"ם (ברכות כ"ב) ר"י אומר ד"ת אמק"ט שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אמק"ט עיי"ש. ואבן ג"כ אמק"ט כידוע דהפרה האדומה היתה נעשית רק בכלי אבנים. וא"כ זה יותר חידוש מאש. דאש דאינו מקבל טומאה אין זה רבותא כלל דהרי אין מציאות לעשות שום כלי ותשמיש מאש. דהרי אפילו פשוטי כ"ע נמי אמק"ט ומכ"ש גולמי אש כזה. משא"כ אבן שאמק"ט זה חידוש דהא עושין מהן כלים יקרים. ואעפ"כ אין מקבלין שום טומאה זה רבותא גדולה. וא"כ הי' יכול ר' יהודא לומר יותר כתיב שני לוחות אבנים למה אבנים מה אבן אמק"ט אף התורה אמק"ט ומה הוצרך דוקא לאש. ואגב אורחא יתפרש לנו הפסוק הנעים. למען ירבו ימיכם על האדמה. כימי השמים על הארץ. עד"ז. דהנה תנן במשנה (פ"ט דנדה ד' נ"ט) ישבה על ספסל של אבנים ומצאה כתם ר"נ מטהר. ומשום הכי אמר שמואל בריש פ' הרואה כתם בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם טהורה דסבר שמואל כר' נחמיה דכל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתם. א"כ הרי קרקע עולם אינו מקבל טומאה. ובפשיטות יש לנו לידע דארץ אינו מקבל טומאה. מהסוגיא דשבת (ד' פ"ג ע"ב) דתנן מנין לספינה שהיא טהורה דמפרשי בגמרא דומיא דשק מה שק מטלטל מלא וריקן אף כל וכו' לאפוקי דבר גדול וכבד שאינו יכול להתטלטל אמק"ט. וממילא הארץ דאינה מטלטלת ודאי אמק"ט. והוא הדין לפי"ז דשמים ג"כ אינן בדין קבלת טומאה כלל. דהא אין שמים מטלטלין. ועוד הא שמים נעשו מאש ומים. כדפירש"י ריש בראשית. ובאש ידענו לעיל שאין מקב"ט. ומים נמי אמק"ט. דהא ים אמק"ט כדנ"ל במשנה דשבת. דרך אניה בלב ים מה ים טהור. ושם פירש"י (ד' פ"ג סוף עמוד ב') דים לאו דוקא דכל הנהרות נמי טהורין

והנה ידוע דרז"ל גזרו טומאה על ארץ העממים שהן מטמאין כדאיתא במשנה דנזיר (ד' נ"ד ע"א) ובכל הש"ס בכמה דוכתין. א"כ מה מתוק מדבש אמרת ה' צרופה. שירבו ימיהם על האדמה הקדושה שהיא תמיד עד לעולם. כימי השמים על הארץ מה שמים וארץ אינן מקבלין טומאה לעולם. אף ארץ ישראל אינה טמאה ודוק. ומה נכון בזה נמי הפסוק באמרו ונתתי את שמיכם כברזל וארציכם כנחושה. פי' שיבואו לארץ העמים ששם גם שמים וארץ מטמאין. כמו ברזל ונחושת שהן מתכות. ודו"ק. ובזה כשחר נכון דיוק הש"ס (דתענית ד' ד' ע"א) כל ת"ח שאינו קשה כברזל וכו' שנאמר ארץ אשר אבניה ברזל, אל תיקרי אבניה. אלא בוניה. צריך לפרש מה הי' קשה להו. אבל השתא מובן דהא אבנים אין מקבלין טומאה. וא"כ איך אומר אבניה ברזל. וביותר קשה איך אומר זה על ארץ הקדושה שהיא ארץ כזאת שאבניה בדומה לברזל. שהרי אדרבה להיפך שהיא ארץ טהורה. וברזל שלה כאבן. ולא אבניה כברזל. ולכן דרשו זה שאל תיקרי אבניה אלא בוניה ודו"ק

ועתה נחזור לעניננו א"כ למה באמת המשיל ר' יהודא