שו"ת ברוך השם קא

לית לי' ריעותא מגופי' ואפ"ה טמאה למפרע וצ"ע בזה

סימן ע"ח

ברש"י זבחים ד' ע"א דרובע ונרבע בעד א' או עפ"י הבעלים שרי להדיוט ורק לגבוה אסור. וקשה הרי סותר לסברא זו דהרי בחולין ד' מ' ע"א ד"ה היתה הסביר רש"י דהגם דנעבד בעל חי שרי להדיוט (והיינו ע"כ בע"א) אפ"ה היכא שעשה מעשה בה אסרה גם להדיוט וע"כ כונתו לעד א' או עפ"י הבעלים דאלו בב' עדים הא בלי מעשה נמי נאסר גם להדיוט א"כ הרי רובע ונרבע דבנרבע הא עשה מעשה בגופה למה יהי' שרי להדיוט. ולכאורה הוא באמת צ"ע. אבל הסבר הדבר כך דבסוגית הש"ס בכמה מקומות ובר"ם פ"ד מה' אסמ"ז מבואר דנעבד בעל חי לעולם שרי להדיוט גם בב' עדים הגם דהעובד מקטיל אפ"ה הנעבד לאו בר קטלא משום דבסנהדרין ד' נ"ה מבואר דרק תקלה וקלון בעינן אבל תקלה בלחודא לא לכן בשלמא ברובע ונרבע שהיא דבר מגונה בעצם להיות בא על הבהמה יעו"ש ברש"י ויש בזה שני הענינים תקלה וקלון לכן מקטלא הבהמה ונאסרה להדיוט גם כן אם יש ב' עדים אבל בנעבד דרק תקלה איכא אבל קלון ליכא. לא נאסר להדיוט הבעל חי הנעבד גם בב' עדים וא"כ הא דכתב רש"י בחולין דנעבד ע"י מעשה אסור להדיוט קאי על ב' עדים דוקא דבלא מעשה הי' שרי להדיוט גם בב' עדים אבל במעשה אסור וא"כ אין קשה כלל הנ"ל דהרי ברובע ונרבע בב' עדים שפיר אסור להדיוט משום תקלה וקלון ומעשה והא דאילן נאסר בתקלה בלחודא גם להדיוט ואלו בעל חי תקלה וקלון דייקא הנה בש"ס סנהדרין שם מפרשי לה דרחמנא חס על בעל חי ע"ש

סימן ע"ט

לענין מה שהקשה כבוד אחי על הסוגיא (דמנחות ד' מ"ה) דיכול הואיל ואישתרי מליקה לכהנים נבילה וטריפה נמי לישתרי. והקשה הלא האיך הוה אמינא לומר כלל כן דא"כ ושחט בה"ב דגם לכהנים משתעי אמת שכשרה בזר נמי אבל עפ"כ ריהטא דלישנא לכהן נאמר שישחוט וא"א דאין לו איסור דשחיטה ורשאי לאכול נבילה א"כ לאו בר זביחה הוא ואיך רשאי לשחוט. ואמרתי דהקושיא באמת מעיקרא לק"מ דהפשט שם שהי' סלקא דעתך על קדשים שישתרו לנבילה ולא לחולין. וכן ראי' לזה מהש"ס (דמנחות ה' ע"ב) ושם שמליקה הותרה משום דחמורה אצל הדיוט וכן שכן מצותו בכך. פי' דלהדיוט אסורה הרי דלעולם גם גבי כהנים אסור בחולין. ואך על דרך החידוד. דהנה יש לומר דהס"ד דהכא יסבור דהני כהני שליחי דרחמנא נינהו א"כ עד כאן לא אמרו דבעינן בר זביחה רק היכא דבשר ודם צריך לשחוט וצריך לאכול ועושה שליח בשחיטה אז יהי' השליח בר זביחה אבל לקדשים דרק לגבוה ורחמנא עושהו שליח אפשר לומר כשם דמשלחו לאו גברא כן השליח לא בעינן שיהי' בן אדם דעלמא. ובזה יש ליישב נמי קושיית הראשונים על הלכות ארץ ישראל דס"ל נשים לא ישחטו משחיטת נשים בקדשים דיש לומר בקדשים אפשר דמודה דנשים נמי ישחטו ודו"ק. וכן אפשר לעולם דשחיטת קוף נמי ישתרי בקדשים ודו"ק. עוד יש לומר ע"כ לא אמרו דבעינן בר זביחה רק על דרך שאמרו בש"ס (שבת ק"ח) למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך. ואמרו א"כ נבילות וטריפות נמי לאסרו ומשני מן המותר בפיך דבעינן רק מינו. וה"נ הרי רק עכו"ם וכה"ג דכל המין אינו בזביחה אבל כהנים הרי כל המין ישראל הוי בר זביחה רק מהן נתמעט מקצת העם הכהנים שהותרה להן להס"ד א"כ הרי לא הוי המין כולו לאו בר זביחה וד"ל. וגם בהכהנים גופא הרי רק התמימים אבל הבעלי מומין וכן החללים שאינן עובדין אסורין דלא אישתרי לגבייהו. ודו"ק. או י"ל דלק"מ דהא בשחיטה יש שני דברים. א' תיקון הלאו דנבילה. ב' קיום העשה דוזבחת וע"ש (בתוס' שבועות כ"ד ע"א) שיטת ריצב"א א"כ בכהנים נהי דס"ד היינו דאין אצלן הלאו אבל עכ"פ יש בהן העשה וע"ד דרצה לומר הג' בעה"ב סי' א' דבנשים אין נוהג העשה ורק תיקון הלאו אמינא בכהן להיפך דלא נוהג בו הלאו רק העשה והוי שוב בר זביחה משום העשה לבד. וזה נכון מאוד

סימן פ'

על ענין הליכה לבהכ"נ בימות החורף ארשום שבההלכה יש להראות שהיו מתפללין בבית בימות החורף אם בבהכ"נ קר האויר. דהנה בברכות (ד' ו' ע"ב) אמרינן כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו. והראה שם הרבינו יונה דרק בביתו כשמתפלל יקבע מקום אבל לא בבהמ"ד. והאמת שלא הובאה כלל סברא זאת לא בטור ולא בשו"ע כלל. והמגן אברהם (סי' צ' ס"ק ל"ג) כתב דגם בבית יתפלל במקום אחד שלא יבלבלו אותו הבני בית אבל לא זכר שום רמז מהסברא דרבינו יונה דבבהמ"ד יהי' דייקא להיפך שלא צריך כלל קביעות מקום זה לא זכר כלל. אך הפרמ"ג הביא שם באשל אברהם סברא דהר"י ואמר דלא קשה כגון בימות החורף שמתפלל בביתו. והראה מש"ס (ב"ב ג' ע"ב) דסתור ובני בי קייטא בסתווא ודו"ק ש"מ שמתפללין בביתן בלא מנין כשהקור אינו מסוגל לו יעו"ש היטב גם אם אין חשש סכנה רק שאינו יכול לפי מזגו לסבול הקור סגי בזה. וסמך גדול יש להביא עפ"י דיבור יקר שנמצא בקומץ מנחה של המנחת חינוך סי' רפ"ד דבר חדש למאוד דבני חוץ לארץ דינן כיחידים ואין צבור בבבל כלל ובזה בנה שם בנין חזק ע"ש אשר כן נמצא נמי בספר יערות דבש חלק שני דרוש יו"ד דלכן מקונן הנביא גם כי אזעק שתם תפלתי ע"ש א"כ לא הוי חמור כ"כ להתפלל ביחידות בחו"ל ודו"ק וכן בחדושי תורה בסי' ס' וסי' ס"א ג"כ אי' מענין זה ע"ש

סימן פ"א

נשאלתי לבאר מנהג בנ"י הקדושים שהולכים להשתטח על קברי אבותיהם מאין מקום מוצא לזה מתורה הקדושה

והשבתי עפ"י מה דאיתא בש"ס (תענית ד' ט"ז ע"א) למה יוצאין לביה"ק פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא תד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים מאי בינייהו איכא בינייהו קברי עכו"ם עכ"ל. א"כ לפי"ז הרי חזינן דרק ר' חנינא אמר שהמתים יכולין לבקש רחמים עבור החיים אבל ר' לוי פליג ע"ז ואמר דרק להראות שהם חשובין כמתים ש"מ דאיהו לא סבר לה שהמתים יכולין לבקש רחמים ולהכי לדידי' אין חילוק לענין זה בין בה"ק דעכו"ם לבית הקברות דישראל. וכשם שאין שייכות חלילה להתפלל על קברי עכו"ם כן בקברי ישראל לא נכון להתפלל. וא"כ בנ"ד נמי כיון שרבינו הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' תענית ה' ח"י) דקדק בדיוק לפרש טעם יציאת לבה"ק כלומר הרי אנו חשובין וכו' וכ"כ הטור ז"ל (באו"ח סי' תקע"ט) וכן פסקו בפשיטות בשו"ע שם וכ"כ הרמ"א דרק הכוונה שהרי הם חשובין כמתים. ובודאי לכונה ולא לחנם נקטו כל הראשונים ההם הטעם והסברא. ודאי להורות באו דלא נדמה שהמתים יבקשו עלינו רחמים כר' חנינא לכן דקדקו דרק כר' לוי ולפ"ז אנו רואין בעליל דהלכה כותי' דר' לוי דפליג על הסברא שהמתים מבקשין רחמים אבל לקושטא דמילתא נהפוך הוא ואדרבה מהש"ס הזה מוכח טובא דגם ר' לוי בר חמא מודה דבודאי המתים מבקשים רחמים. דאל"כ הרי יוקשה על הגמרא