בית היוצר חלק א צג

דמצוה לאכול ואעפי"כ הוא מפסיק מלאכול קודם ביהש"מ דנחשב זה ההפסקה לתענית וה"ה כאלו מתענה בתשיעי וא"ש. אמנם הרי"ף ז"ל סבר דועניתם אינו מיותר כנ"ל ועוד יותר נוכל לומר דס' דאינו מיותר כדברי הלח"מ שכ' דהרי"ף ז"ל סובר דאיצטרך קרא לסיפא דהיינו תשבתו שבתכם לומר דאיכא תוס' בשבתות וי"ט דהיינו כל מקום שיש שבות רק רש"י ז"ל לא בעי לומר כדברי הרי"ף ז"ל דכולה קרא דועניתם לסיפא דתשבתו שבתכם אתי דלא הי' לו לכתוב דין זה ביוה"כ אלא משום דנפיק שום רבותא ביוה"כ ולכך הוצרך לומר דרשה דר' חייא ב"ר מדפתי עכ"ל יע"ש. ולפי הנ"ל גם הרי"ף ז"ל סובר דילפינן מועניתם האי דינא דר"ח ב"ר מדפתי אע"ג דאיצטרך לתוס' ולזה שפיר גם הרי"ף ז"ל נפיק האי רבותא ביוה"כ לדר"ח ב"ר מדפתי ואדרבה לפי פירושינו הנ"ל כל דינו של ר' חייא ב"ר מדפתי נשמע מהא דאמרי' דועניתם בתשיעי פירושו דאתי לאזהורי על תוס' יוה"כ מקודם ביהש"מ כנ"ל וא"ש ולהרמב"ם ז"ל נוכל לומר לפי הנ"ל בפשיטות יתירה דהוא סובר דאין הלכה כהאי ברייתא דאתי לרבו' תוס' לשבתות וימים טובים כדברי הלח"מ שם דהוא סבר דהלכה כר"ע מחבירו דלית לי' תוס' כלל והא דאיצטרך ועניתם אינו רק לדר' חייא ב"ר מדפתי ולפי פירושינו הנ"ל מוכח מדר' חייא ב"ר מדפתי דאיכא תוס' עינוי ביוה"כ דלהכי קאמר דכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה בתשיעי היינו במה שפסק מלאכול קודם ביהש"מ בתשיעי זהו נחשב כאלו התענה בתשיעי כנ"ל ולזה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דאע"ג דאין דין תוס' לא במלאכה ביוה"כ ולא בשבתות וי"ט ומ"מ בעינוי יש דין תוס' דמוכח מקרא דועניתם בתשיעי דאע"ג דאתי לדר' חייא ב"ר מדפתיא אעפי"כ מוכח מני' דין תוס' בעינוי וא"כ מיושב דברי הרמב"ם ז"ל דאדרבה מדר' חייא ב"ר מדפתי הוכיח זה דאל"ה יקשה קו' התוס' יוה"כ הנ"ל דאיך קאמר דכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי דמשמע מיני' דמתענה עדיף מאוכל והרמב"ם ז"ל לשיטתו פסק דאסור להתמנות בעיוה"כ כנ"ל אע"כ צריך לומר דפירושו דכיון דמצו' לאכול בעיוה"כ והוא מפסיק מלאכול קודם ביהש"מ זהו נחשב תענית כפירושינו הנ"ל וא"כ מוכח מיני' דין תוס' בעינוי וגם עוד שאר קו' הנ"ל דלמה קרא הקרא לאוכל עינוי אע"כ דהא דקרא לתשיעי עינוי היינו למאי דפסיק מלאכול קודם ביהש"מ משום דיש דין תוס' בעינוי אע"ג דאין תוס' במלאכה ביוה"כ ושבתות וימים טובים ודברי הרמב"ם ז"ל עולים כהוגן בעזה"י: ובאופן היותר פשוט נלע"ד ליישב בעזה"י דברי הרי"ף ז"ל דאיך מביא שני הברייתו' הא דהוכיח תוס' מועניתם וגם הא דממעטינן מקרא דעצם תוס' מכרת כאלו הם אחת ובגמ' אמרו דתנא דעצם עצם לדרשה אחרינא יע"ש בלח"מ שמאריך ועוד צריך להבין על הרי"ף ז"ל דאינו מביא רק הא דממעטינן תוס' מכרת מקרא דעצם והא דממעטינן מאזהרה מקרא לא מביא הרי"ף ז"ל ונלע"ד לתרץ חדא מגו חדא דהנה התוס' יוה"כ הקשה דאמאי איצטרך קרא למעט דאינו ענש כרת על תוס' מלאכה ועינוי כיון דכבר איכא מיעוט על אזהרה כש"כ דלית בה עונש ותירץ דבאמת בתר דאסיק דבעצם דכתיב באזהרה ממעט תוס' שוב לא איצטרך בעצם גבי כרת למעוטי ואתי לאפנוי' ולדרוש ג"ש דעצם דקאמר רבינא. ובזה יישב קו' קרבן אהרן איך יליף תרתי מבעצם למעוטי תוס' ולג"ש ולהנ"ל ניחא יע"ש שהאריך עוד בזה: והנה לפי"ז א"א למעט תוס' רק מחד עצם דהא השני איצטרך לאפנוי' לג"ש אמנם יש חילוק אי ממעטי' מעצם דכרת אזי בוודאי לא ממעטי' רק מעונש אבל איסור' בודאי אית בי' דהא חזי' דהגמ' קאמר אחר דממעטי' מכרת עדיין נוכל לומר דאית בה אזהרה אבל כי ממעטי' מעצם דאזהרה אזי בודאי הסברא נוטה לומר דאפי' איסורא לית בי' וע"ז שפיר נוכל לומר דלהכי איצטרך הקרא דועניתם לרבות תוס' לאיסורא כי היכא דלא נמעט תוס' מעצם דאזהרה רק מעצם דכרת ועצם דאזהרה ישאר לאפנוי' לג"ש אבל בלא הקרא דועניתם הו"א להיפוך דעצם דכרת ישאר לאפנוי' לג"ש ומעצם דאזהרה למעט תוס' וממילא נמעט גם מאיסורא וא"כ ממילא שפיר מביא הרי"ף ז"ל מיעוטא דעצם דכרת ואינו מביא מיעוטא דעצם דאזהרה היינו משום דמוכח מקרא דועניתם דלא ממעטין מעצם דאזהרה ושפיר מביא הרי"ף ז"ל הנהו תרתי מיעוטי דעצם דכרת וגם ריבוי' דקרא דועניתם לתוס' אע"ג דכבר נשמע איסורא לתוס' ממיעוטא דעצם דכרת משום דבלא קרא דועניתם לא הי' ממעטי' מעצם דכרת רק מקרא דעצם דאזהרה והי' ממעטי' אפי' מאיסורא כנ"ל והא דפריך הגמ' ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחודש מאי עביד לי' ואמאי לא משני דאיצטרך כי היכא דלא נמעט מעצם דאזהרה כנ"ל היינו משום דמבואר בתויוה"כ דמפ' דכל אלו הדבי ר' ישמעאל וראחב"י ור"פ כולם מפורשים דברי התנא דעצם עצם רק הדבר"י וראחב"י מפו' דתנא דעצם עצם צריך חד עצם לאפנוי' לג"ש משא"כ ר"פ מפ' דברי התנא דעצם דלא צריך כלל לג"ש רק משום דהוא גופא שבת איקרי יע"ש שמאריך בזה וע"ז פריך הגמ' מ"ט לא אמר כר"פ ומשני דמבע"ל לכדתני' לרבות תוס' ואח"כ פריך הגמ' לר"פ דהוא סבר דתנא דעצם ל"צ כלל לג"ש וא"כ הוא סבר דתנא דעצם דרוש תרווייהו בין עצם דכרת ובין דאזהרה למעוטי תוס' ולזה שפיר פריך ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחודש מאי עביד לי' ולזה נקיט המקשן בלשונו ותנא דעצם עצם וכפל תיבת העצם דהיינו אליבא דר"פ דסבר דתנא דעצם תרתי עצם דרש למעוטי וא"כ לדידי' קשה האי ועניתם בתשעה לחודש מאי עביד לי' דלדידי' ליכא למימר דאיצטרך ועניתם כי היכא דלא נדרוש עצם דאזהרה למעוטי דהא אליבא דר"פ ע"כ חזינן דתנא דעצם דריש תרווייהו בין עצם דכרת ובין עצם דאזהרה משא"כ הרי"ף ז"ל דהוא סובר כאידך תנא דאיצטרך חד עצם לאפנוי' לג"ש ושפיר איצטרך האי ועניתם לרבות תוס' כי היכא דלא נדרוש עצם דאזהרה לתוס' רק דישאר לאפנוי' לג"ש ועצם דכרת למעוטי מכרת ושפיר מיושב דברי הרי"ף ז"ל ואיש: אמנם לפי"מ דמסקי' אליבא דר"פ דהוא מפ' דתנא דעצם דר"ש תרווייהו בין. עצם דכרת ובין דאזהרה למעוטי תוס' כנ"ל א"כ הדרה קו' התוס' יוה"כ הנ"ל אליבי' דכיון דדריש עצם דאזהר' למעוטי תוס' מאזהרה וא"כ תו למה צריך עצם דכרת למעוטי מכרת אך לפי הנ"ל שפיר מיושב דמעצם דאזהרה לחוד הוי ממעטי' אפי' מאיסורא ולזה איצטריך עצם דכרת לאורי' דלא ממעטי' לי' אלא מכרת לחוד אבל מאיסורא לא ממעטי' לי' וזהו מבואר בדברי רשיז"ל אהא דקאמר ותנא דעצם עצם פירשיז"ל מדאיצטרך למעוטי לתוס' החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעי' דמוסיפין והאי ועניתם בתשעה מאי עביד לי' עכ"ל והיינו דמדקדק בלשונו הטהור שכ' מדאיצטרך למעוטי לתוס' מעונש ומאזהר' דהיינו מדאיצטרך למעט מאזהרה למ"ל תו למעוטי מעונש כקו' התוס' יוה"כ הנ"ל אעכצ"ל דאתי לאשמעי' דמוסיפין כנ"ל ולזה האי ועניתם מאי עביד לי' כנ"ל וא"ש: אך לדברי הרמב"ם ז"ל דהוא סובר דממעטי' תוס' אפי' מאיסורא נוכל לומר ליישב קו' התויוה"כ הנ"ל להיפוך דמעצם דאזהרה לחוד הו"א דלא ממעטי' אלא מאזהרה אבל לא מאיסורא ולזה איצטרך עצם דכרת למעוטי לאשמעי' דכי היכא דממעטי' מכרת ממעטי' לי' מכל וכל דלא נשאר עליו שום עונש כמו כן כשממעטי' מאזהרה ג"כ ממעטי' לי' מכל וכל ולא נשאר אפי' איסורא אמנם עוד הקשה שם התויוה"כ דלמה איצטרך עצם בעינוי למעט תוס' מכרת נילוף לי' מק"ו ממלאכה כמו דיליף מיעוט לאזהרה בעינוי בהאי ק"ו (והתוס' יוה"כ הקשה דמאי ק"ו הוא זה דהא אית לי' פירכא דמה למלאכה שכן הותר מכללה ולזה אינו באזהרה אבל בעינוי שלא הותר מכללו איתא באזהרה כדפריך בגמ' האי פירכא יע"ש. ולפענ"ד נראה דבשלמא הגמ' פריך שפיר משום דרצה למילוף חומרא מעינוי למלאכה שפיר פריך דליכא למילף משום דגבי עינוי איכא חומרא אחרת משא"כ כאן דאנו רוצים למילף עינוי למלאכה למעט איסורא בתוס' בעינוי כי היכא דמיעוט איסורא גבי שבת ויו"ט ודאי ליכא למיפרך דעינוי חמיר דמאי הוי דחמור הא אפי' דהוא חמיר חזי' דמיעט איסורא בשבת ויו"ט כמו כן הוא מיעט איסורא בתוס' וא"ש והבן.) אך ג"ז נוכל ליישב בעזה"י דמזה הוכיח הרמב"ם ז"ל דינו דיש בעינוי תוס' כדמוכח מקרא דועניתם ולזה שפיר הוצרך עצם למעט תוס' מכרת ולא יליף מק"ו ממלאכה דאי הוי ילפי' לי' מק"ו ממלאכה הו' אמרי' דאפי' איסורא לית בי' משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה מלאכה אין בתוס' אפי' איסור' כמו כן בעינוי אין בתוס' אפי' איסורא ולזה כתיב עצם למעוטי מכרת דדוקא מכרת ממעטי' לי' אבל לא מאיסורא דבל"ז הוי מוקמי' קרא דועניתם לחייא ב"ר מדפתי אבל לא לאי' כשנוי' דגמ' דשפיר מוכח איסורא