בית היוצר חלק א צא

והא ספיקא מותר ואעפ"י דסתם מתני' דפרק כל היד כמ"ד דבעינן חתיכה מב' חתיכות הא תנא דברייתא לא בעי חתיכה מב' חתיכות, ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספיקא דאו' או לא ולתנא דברייתא שתוקי אסור לבא בישראל אין אלו אלא דברי תימה עכ"ל יע"ש ומעתה חזינן מדברים האלו דהוא רחוק שיפלגו בזה אי ס"ד מה"ת לחומרא או לא וע"כ ממילא יקשה מ"ט דמ"ד דלא בעי' חתיכה מב' חתיכות דחייב אשם תלוי וע"ז שפיר המציא הרמב"ם ז"ל הסברא דלפי האמת גם המ"ד דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות ס"ל דס"ד מה"ת לקולא והא דמחייב אשם תלוי הוא משום דהוא חיוב כרת אבל באמת המ"ד דס"ל דבעי' חתיכה מב' חתיכות הוא לא מפליג כלל בין איסור כרת לשאר איסורים דבכל מקום הוי ס"ד מה"ת לקולא רק היכא דהוי איקבע איסורא בחתיכה א' מב' חתיכות הוא דמחייב אשם תלוי משום דהתם הוי ס"ד מה"ת לחומרא בכל מקום ולזה שפיר הוזכר הרמב"ם ז"ל דין זה דס"ד מה"ת לקולא בעריות ושבתות משום דלשיטתו דהוא פסק כמ"ד דבעי' חתיכה מב' חתיכות בודאי אין חילוק בין איסור כרת לשאר איסורים דהא לא הוצרך לחלק בזה רק כדי שלא יקשה עליו מהמ"ד דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות משום דזה רחוק לומר שיפלגו בזה אי ס"ד מה"ת לחומרא או לא כדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל וא"ש: אך עדיין נשאר ליישב קו' הראשונה שהק' המהר"י טראני ז"ל מהא דקאמר ביבמות מאחר שהתרת מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הגם דזה מיושב בפשיטות דנוכל לומר דהגמ' אזלא התם אליבא דמ"ד דבעינן חתיכה מב' חתיכות דלדידי' אין חילוק בין איסור קל לחמור כנ"ל. ועכ"ז נלענ"ד ליישב בעזה"י באופן היותר נכון דהא דמחלקינן כאן בין איסור כרת לשאר איסורין לא הוי הטעם לחלק בין איסור חמור לאיסור קל לפי מה שכ' החוות דעת דהרמב"ם הוציא זה דס"ד מה"ת לקולא מש"ס ערוכה במס' סוטה דף כ"ט דאמר התם רב גידל רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל הא ספק לא יאכל וכו' ושם ליכא יתורא אלמא דכל לישנא דקרא משמעותא על הודאי ולא על הספק יע"ש שמאריך בזה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מכל הקושי' שהק' הראשונים עליו. אמנם לפע"ד עדיין הדבר צריכה תבלין דצריך להבין על ר' גידל גופא דמנ"ל זאת דכי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוי פירוש טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל דמדברי הרשב"א הנ"ל משמע להיפך דבכל מקום עשה התורה ספק כודאי כנ"ל. והי' נראה לע"ד דטעמא דר' גידל הוא משום דיליף אזהרה מעונש דבכל מקום דאיכא אזהרה איכא נמי עונש מלקות והעונש בודאי לא ניתן אלא על הודאי וממילא האזהרה ג"כ לא נאמר אלא על הודאי אמנם כל זה הוא שפיר היכא דעונש נמסר לב"ד להעניש כגון מלקות או מיתות ב"ד אזי בודאי אין העונש ניתן רק לודאי דהא על הספק אין הב"ד יוכל להעניש אזי בודאי הסברא נותנת דגם האזהרה לא הוי אלא על הודאי משא"כ באיסור כרת שאין העונש נמסר לב"ד רק בידי שמים ואזי איכא עונש גם על הספק כיון דלגבי שמי' ספיקא גלי' ויוכל להיות שיענש גם על הספק ולזה שפיר גם האזהרה ניתן להחמיר גם בספיקא וזהו החילוק בין האיסור כרת להאיסור לאו דלגבי איסור כרת אזלי' בספיקא לחומרא מה"ת ובאיסור לאו לקולא אבל לא משום שזהו חמור וזהו קל וא"ש: ומעתה לפ"ז נוכל לומר עוד יותר דאפי' בעריות ושבתות דהם חייבי מיתות ב"ד וא"כ עונשם נמסר לב"ד ואין בידם להעניש רק על הודאי וא"כ ממילא גם האזהרה לא נאמרו רק על הודאי ולזה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דין זה דס"ד מה"ת לקולא גם בעריות ושבתות וממילא עוד יותר מיושב דברי הרמב"ם ז"ל וא"ש: אמנם על כל זה יש עוד לפקפק דהא כל חייבי מיתות ב"ד היכא דלא הוי עדים והתראה הם חייבי כריתות כמבואר בכריתות ובהרמב"ם ז"ל וגם כל חייבי כריתות הם חייבי מלקות כמבואר במס' מכות בפ' אלו הן הלוקין אך גם על זה נוכל להשיב בעזה"י דבשלמא חייבי מיתות ב"ד עיקר העונש ניתן לב"ד רק היכא דהב"ד אין יכול להעניש היכא דליכא עדים והתראה אזי נמסר העונש לידי שמים ולזה כיון דעיקר העונש ניתן לב"ד אזי בודאי לא ניתן רק על הודאי וממילא כמו כן כשאין הב"ד יכול להעניש ונמסר העונש לידי שמים ודאי ג"כ לא נמסר רק על הודאי וגם האזהרה גופא בודאי לא נאמר רק על הודאי ולזה בודאי ספיקו לקולא מה"ת משא"כ גבי חייבי כריתות דעיקר העונש נמסר לשמים רק במקום שעשה תשובה דליכא תו עונש מן השמים דלכלפי שמי' מהני תשובה כמבואר שם באלו הן הלוקין ואזי בדליכא כרת אזי איכא חיוב מלקות ולזה כשניתן העונש לשמים אז ניתן גם על הספק כנ"ל ולזה בודאי גם האזהרה נאמרה על הספק כנ"ל והראי' ע"ז דהא חזינן דגם מלקות בא שם על הספק דהא מסיק שם הגמ' באלו הן הלוקין דף י"ד ע"א רבינא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן מאי אמרת הא לא עביד תשובה לא פסיקא מילתא לכרת עכ"ל הגמ' וא"כ חזינן דאע"ג דספיקא הוא דלמא לא עביד תשובה ואיכא כרת ולא נוכל לחייבו מלקות משום שתי רשעיות כמבואר שם בפירושו ז"ל ואעפי"כ משום ספיקא דלמא עביד תשובה מלקינן לי' וזהו לכאורה קשה דאיך מחייבינן לי' מלקות משום ספיקא אעכצ"ל דכיון דלגבי כרת מחמרינן בספיקא כנ"ל גם לגבי מלקות דלי' דבאה חילוף כרת ג"כ מחמרינן לגבי' בספיקא וא"ש: וממילא לפי"ז שפיר נוכל ליישב דברי הטור דנוכל לומר דהוא סובר כמ"ד דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות וא"כ עכצ"ל דמחמרי' בספק איסור כרת מה"ת ולזה ע"כ צ"ל דהתוס' הוי קודם בין השמשות אך כ"ז הוא דוקא גבי יוה"כ דעיקר עונשו בין לעינוי בין למלאכה הוא כרת ולזה שפיר פסק דתוס' הוי גבי יוה"כ קודם בין השמשות משא"כ גבי שבת דעיקר עונשו הוא במיתת ב"ד ומכ"ש גבי יו"ט דאין עונשו אלא מלקות וא"כ ספיקו מותר מה"ת וממילא התוס' הוא על בהש"מ ולזה שפיר לא כתב שם הטור דחייב בתוס' כיון דתוס' נכלל בבהש"מ ובהש"מ הוא פסק דאסור בלא זה עכ"פ מדרבנן מכח ספיקו ואפשר אפי' מדאו' משום דקסבר כדברי הר"ן הנ"ל דבהש"מ הוי איקבע אסורא ואעפי"כ חייל התוס' על בהש"מ כדמסקי' לעיל וא"ש והבן: אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל דהוא פסק בפירוש כמ"ד דבעי' חתיכה מב' חתיכות וא"כ לדידי' אין שום חילוק בין איסור כרת לשאר איסורין דבכל מקום ספיקו מותר מה"ת וא"כ הדרא קו' הנ"ל לדוכתי' דמאי פריך הגמ' ותנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד דהא שפיר נוכל לומר דהתוס' קאי על ביהש"מ ושפיר נוכל לומר דמעצם לא נשמע תוס' רק על ביהש"מ והאי ועניתם איצטרך דלחייבו בתוס' עוד מתשיעי קודם ביהש"מ כנ"ל. ובר מן דין עוד קשי' לי על פירכת הגמ' דועניתם מאי עביד לי' הא מקרא דעצם אינו נשמע רק דאיכא בתוס' איסורא אבל הא לא נשמע מיני' דלהוי בתוס' מצות עשה דועניתם ולזה שפיר איצטרך הקרא דועניתם דלהוי מ"ע כי היכא דלחייב עלי' עולה כנ"ל והעולה על כלן הקושי' המפורסמת על כל הראשונים הנ"ל ה"ה הרי"ף והרמב"ם והטור ז"ל שכלם הוכיחו מהקרא דועניתם דצריך להוסיף מחול על הקודש וכלם פסקו הא דרב חיי' בר רב מדפתי דאיצטרך הא דועניתם דהאוכל בתשיעי כאלו התענה בתשיעי ועשירי ועוד הקשו המפורשים דאם הי' רצון המצווה לאכול ולשתות בעיוה"כ למה הי' הצווי בלשון עינוי יע"ש בהט"ז ובשאר המפורשי'. וע"כ נלע"ד ליישב כ"ז בעזה"י דפירכת הגמ' הוא בזה האופן דודאי הי' ידע המקשן דהאי ועניתם אינו מיותר דשפיר נוכל לומר דאיצטרך האי ועניתם למצות עשה ועוד יותר דצריך להוסיף עוד מקודם בין השמשות כנ"ל רק דהפירכא הוי דאיך נוכל לקרוא למצוה על הא דפסק מלאכול קודם ביהש"מ לעינוי כיון דהוא שבע ממה שאכל כל היום וא"כ איך יקרא זה עינוי ועוד יותר דיקיים בזה מצות עינוי דבשלמא לאיסור בלבד הי' שפיר יוכל לאסרו שלא יאכל עוד יותר אבל להקרא למצות עינוי איך יקרא אותו למצות עינוי כיון שכבר הוא שבע ול"מ למ"ד מצות צריכות כוונה בודאי לא שייך בזה לומר שהוא מכוון למצות עינוי ואפי' למ"ד מצות אין צ"כ מ"מ להשיטות דסברו דבדבר שאין בו מעשה צריכה כוונה וא"כ כאן שהוא מקיים המצו' עינוי במה שאינו אוכל ושותה איך נוכל לומר כשהוא כבר שבע שהוא מכוון למצות עינוי במה שאינו אוכל והגם דכל זה נוכל להקשות גם על מה שהוא מקיים מצות עינוי