בית היוצר חלק א פט

שפיר מוכח דברי הרמב"ם ז"ל דלגבי פחות מכזית דמוכח מדרשא דכל חלב שפיר מכין אותו מכות מרדות משא"כ בכ"ש דאינו מוכח אלא מטעם דחז"ל אין מכין אותו מכות מרדות וא"ש: ולפי"ז שפיר נוכל ליישב בעה"י מה שהקשה בתוס' יוה"כ על דברי הכ"מ הנ"ל דעל כ"ש אין מכין אותו מ"מ כנ"ל מהא דכ' הרמב"ם ז"ל בה' שביתות עשור פ"ב דהאוכל ח"ש מכין אותו מ"מ וכ' ההמ"ג דק"ו הוא מדין איסורין של דבריהם דלפי דבריו שם משמע דאפי' בכל שהוא יש מכות מרדות יע"ש דהנה התוס' ישנים רוצים להוכיח דהא דאמרי' הני ה' ענויים כנגד מי הוא אסמכתא בעלמא משום דמפיק מני' אכילה ושתי' וזה ע"כ לאו מהאי קרא נפקא יע"ש ולפענ"ד נראה ליישב דברי הפוסקים דהני ה' ענויים המה מה"ת והוא דעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בהר"ן ז"ל יע"ש דהנה הסברא דח"ש משום חזי לאצטרופי מבואר בשאגת ארי' סי' פ"א דאם אוכל כזית בכדי שיעור אכילת פרס מצטרף הרי שאם אכל עכשיו כ"ש כשיחזור בכא"פ ע"ד שישלים עמו לשיעור כבר באיסורא אכל למפרע יע"ש וזהו מבואר ג"כ בפמ"ג ליו"ד סי' ס"ה שחקר בזה וכן הוא מבואר מלישנא דש"ס דאמר כיון דחז"ל אסורא קאכיל דמשמע דעל כל משהו ומשהו נקרא שם איסור למפרע כמבואר ג"כ בס' כ"נ. ומעתה נוכל לומר דזהו דוקא שפיר בשאר איסורים דאיסור הוא דהמאכל עצמו אסור ולזה שפיר חל למפרע האיסור גם על הכ"ש שאכל מתחילה. משא"כ גבי יוה"כ דאין האיסור על המאכל רק האיסור על הגברא דחייב להתענות ולזה ל"ש גבי' הסברא דחז"ל דיהי' חל למפרע איסור על כ"ש שאכל מתחילה כיון שאין האיסור חל על המאכל. ולזה הי' ס"ד דפחות מכשיעור לא יהי' אסור מה"ת כמבואר זה ג"כ בס' תויה"כ ולזה שפיר איצטרך למילף על אכילה ושתי' מהני ענויים למילף דאפי' ח"ש ביוה"כ אע"ג דל"ש גבי' חז"ל ג"כ אסור וא"ש: אמנם לפי"ז דהסברא דחז"ל ל"ש ביוה"כ ואעפ"כ ח"ש אסור מהני חמשה ענויים כנ"ל א"כ עדיין איכא סברא לחלק כדברי הכ"מ הנ"ל בין היכא שאכל דבר שנהנה גרונו קצת ובין היכא שאינו אוכל אלא כ"ש שלא יהי' אסור כיון דל"ש הסברא דחז"ל כנ"ל. אמנם יש עוד לימוד על ח"ש ביוה"כ משבת שבתון שיהי' אסור משום שבות ומזה מוכח שיהי' אסור אפי' כ"ש אע"ג דל"ש הסברא דחז"ל ומעתה א"ש דודאי היכא דכ"ש אין אסור מרבוי דקרא רק מכח הסברא דחזל"א אזי בודאי אין מכין אותו מכת מרדות. משא"כ גבי יוה"כ דל"ש הס' דחז"ל ואעפ"כ אסור כ"ש מקרא דשבתון כנ"ל שפיר מכין אותו מ"מ אפי' אכ"ש וא"ש ושפיר מיושב דברי הרמב"ם הנ"ל ודברי הכ"מ הנ"ל: ומעתה הסברא נותנת כדברי הירושלמי הנ"ל דר"ל מודה דביוה"כ ח"ש אסור דבשלמא בשאר איסורים שפיר סובר דח"ש מותר מה"ת כיון דלית לי' דרשה דכל אח"ש וגם ל"ל הס' דחז"ל. משא"כ גבי יוה"כ דל"ש גבי' הסברא דחז"ל ואעפ"כ ח"ש אסור מהני ה' ענויים וגם מקרא דשבתון כנ"ל. בזה נוכל לומר דגם ר"ל מודה שפיר דח"ש אסומה"ת. אמנם כ"ז הוא שפיר אם אמרי' דהני ה' ענויים וגם הקרא דשבתון הוי דרשה גמורה משא"כ אי אמרי' דל"ה אלא אסמכתא בעלמא בוודאי אין שום סברא לומר דר"ל מודה ביוה"כ דח"ש אסומה"ת. וזהו הפלוגתא תלי' במה שנחלקו גמרא דידן עם הירושלמי גבי יוה"כ כמבואר בס' אמרי בינה בשם בן המחבר. דהנה דעת הרמב"ם דסיכה האסורה ביוה"כ הוא בין סיכה של תענוג ובין שאינה של תענוג והוא מדברי הירושלמי דאיתא להדי' דסיכה אסורה אפי' שאינה של תענוג והגמ' דידן פליג אירושלמי דלא אסרי' רק סיכה של תענוג כנראה מדברי התוס' ביומא דף ע"ז ע"ב ד"ה מנין יע"ש. ולפענ"ד נראה לומר דבזה פליג הירושלמי והגמ' דידן דהירושלמי סובר דהני ה' ענויים הוי מה"ת משום הדרשה דה' ענויים וגם הדרשה דשבתון הוי דרשה גמורה ולא אסמכתא ולזה שפיר אסור בין של תענוג מהדרשה דה' ענויים ובין שאינה של תענוג מדרשה דשבתון כנ"ל. ולזה ממילא שפיר סובר דר"ל מודה ביוה"כ דח"ש אסור מה"ת כנ"ל. משא"כ הגמ' דידן סברו דהדרשה דה' ענויים וגם השבתון אינו אלא אסמכתא בעלמא וממילא דה' ענויים ל"ה אלא מדרבנן ולזה לא אסור רק של תענוג אבל לא שאינה של תענוג ולזה ממילא אין שום סברא לומר דר"ל מודה ביוה"כ דח"ש אסומה"ת וממילא שפיר אזלו כל אחד לשיטתם דלדברי הירושלמי דסברו דה' ענויים המה מדאו' ע"כ צריכים המה לסבור דח"ש לר"ל ג"כ דאו' דאל"ה יקשה קו' התוס' יוה"כ דאיך מערב במתני' ח"ש דאינו אסור אלא מדרבנן לר"ל עם הה' ענויים דהמה מדאו' ולזה עכצ"ל דר"ל מודה דח"ש אסומה"ת גבי יוה"כ כנ"ל. משא"כ הגמ' דידן דסברו דהה' ענויים אינו אלא מדרבנן עכצ"ל לר"ל דגם ח"ש אינו אלא מדרבנן דאל"ה יקשה איך מערב דאו' עם דרבנן דבשלמא לר"י דסובר ח"ש אסור מדאו' בכל מקום לא תקשה איך מערב ח"ש עם הה' ענויים דל"ה אלא מדרבנן היינו משום דאתי לאשמעינן דכמו דבאכילה ושתי' אסור אפי' ח"ש כמו כן בשאר ענויים אע"ג דאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ אסור אפי' באבר א' דהיינו ח"ש כמו כל גופו ובזה בודאי לא נטעה דכי היכא דשאר ענויים אינם אלא מדרבנן כמו כן גם ח"ש אינו אלא מדרבנן אפי' באכי' ושתי' כיון דר"י סבר בכה"ת ח"ש אסור מה"ת משא"כ לר"ל דסבר בכל האיסורין דח"ש מדרבנן בודאי גם כאן נוכל לטעות דח"ש ביוה"כ אינו אלא מדרבנן כיון דמערב להו עם הה' ענויים דאינם אסורים אלא מדרבנן אעכצ"ל דהאמת הוא כן דלגמ' דידן דלר"ל ח"ש אפי' ביוה"כ אינו אלא מדרבנן כנ"ל ושפיר מיושב המחלוקת בין הירושלמי לתלמודא דידן וא"ש: ומעתה לפי הנ"ל שפיר מיושב דברי הרמב"ם ז"ל דשפיר איצטרך השני הלימודים הה' ענויים וגם הדרשא דשבתון ולא פליגי רבה ור' יוסף עם ר' חסדא דשני הדרשות צריכים כי היכא דנדע דאין חילוק בין של תענוג לשאינה ש"ת וכמו באכי' ושתי' בין ח"ש דהיינו פחות מכשיעור ויש בו הנאת גרונו קצת ובין כל שהוא שאין בו הנאה כלל כנ"ל. ולזה שפיר פי' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות הדרשה דה' ענויים ובחיבורו הדרשה דשבתון ואינם סותרים זא"ז כלל וא"כ הרמב"ם ז"ל פסק כדברי הירושלמי הנ"ל דהה' ענויים המה מדאו' ולזה שפיר פסק גבי סיכה דאין חילוק בין של תענוג לשאינה של תענוג כנ"ל וא"ש: סימן מ"א ב"ה ה' לך האמת הצדק לפ"ק חוסט יע"א שפעת חיים וברכה לכבוד אהו' יד"נ הרב הגדול המופלג בתורה וביראה הרוממת החו"ב שלשלת היוחסין בנן של קדושים כקש"ת מו"ה מאיר א"ש ני' ויזרח לנצח. הן אמת שקבלתי מכתבו היקר בימי חג הסוכות בהיותי טרוד גדול ובימי החוה"מ אין הלבלר יוצא בקולמסו ואח"כ לא מצאתי את האגרת וע"כ נתאחר תשובתו אל יד"נ מעכת"ה וכעת שבא אלי מכתבו השני לא אוכל עוד להתאפק מלהשיבו מפני הכבוד על מה שנתעורר מעכת"ה על הא דאי' בה' יוה"כ סי' תר"י בש"ע או"ח שנוהגין להדליק כר בליל יוה"כ וכו' כדי שלא יבוא לידי תשמיש דלמה לא נהגו להדליק אצל הנדה ולפלא בעיני מעכ"ת שהמפורשים לא הרגישו בזה. אמנם מעכ"ת לא עיין בהפמ"ג במשבצות שדבר מזה בקצרה יע"ש ולפענ"ד נראה לחלק בפשיטות דעל הנדה לא הנהיגו בזה משום דהוי כעין גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו משום שהוא נוהג ברוב העולם ברוב ימיהם משא"כ ביוה"כ שאינו נוהג אלא יום א' בשנה ומשום גודל קדושת היום וחומר האיסור הנהיגו בו כמו דמצינו כמה חומרות שנוהגין בעשי"ת יותר מכל השנה כמבואר בש"ע משום אימת יום הדין הגדול והנורא ועוד אפשר לחלק לפי"מ דאי' ביו"ד סי' קצ"ב דאם עשו חופת נדה או שפירסה נדה לאחר החופה קודם שבא עלי' לא יתייחד עמה בלא שימור וכ' הש"ך שם בס"ק ט' אבל לאחר שבא עלי' לא תקיף יצרי' כ"כ יע"ש ולפי"ז כעין זה שפיר יש לחלק גם כאן דבשלמא גבי נדה דרובא דרובא כשפירסה נדה הי' לאחר שכבר היתה טהורה כמה ימים והוא שבע ולא תקיף עלי' יצרי' ולזה לא החמירו בזה במנהג זה משא"כ בליל יוה"כ בקל יוכל להיות שמקודם לזה בקרוב טבלה באופן שהוא מתאו' לה ולזה החמירו במנהג הזה על כל העולם משום לא פלוג ובפרט כשהוא שבע מאכילה ושתי' מעיוה"כ בודאי אית לן למיחוש יותר ולזה