בית היוצר חלק א פו

להתיר מלד' אמנם כ"ז הוא לפי האמת דב"ש לא סברי מתוך אבל אי אמרינן דסברי מתוך בודאי נוכל לומר כדבריך הנ"ל ומעתה נוכל לומר דאלו הי' נקט עולת חובה לוקה הו"א דבאמת ב"ש ג"כ סברי מתוך והא דלקי על ע"ח הטעם מוחגותם כדבריך הנ"ל דשינה הכתוב לכם וגם וחגותם כדי להדרו למלקות משא"כ השתא דנקט עולת נדבה לוקה ועולת נדבה לא ילפינן רק מלכם ולא לג' א"כ מוכח דלא סברי ב"ש מתוך דאי סברי מתוך אינו מוכח מלכם מלקות כדברי התוס' כאן הגם דגם עולת נדבה נוכל למילף ג"כ מוחגותם מכש"כ מע"ח. אמנם מהא דנקט התנא בלישנא רק ע"כ אינו מוכח דדריש כלל וחגותם דלמא דריש גבי וחגותם לד' כל לד' כב"ה א"כ מהא דנקט ע"נ דמשמע מני' דיליף מלכם ואעפי"כ לוקה א"כ מוכח דסבר דלא אמרינן מתוך ושפיר מיושב קו' התוס' כמובן ועיין היטב כי קצרתי מאפס הפנאי. אמנם עדיין נוכל לומר אפי' למאן דל"ל מתוך ג"כ לא נוכל לומר דלכם אהדרי' למלקות למאן דדריש לד' א"כ משם נותר כל לד' אפי' נונ"ד וא"כ ממילא מיושב קו' התוס' דלא נוכל לאוקמא כר"ע דלא סבר מתוך מ"מ בודאי אית לי' הדרשה דלד' א"כ אינו לוקה על עולת נדבה ורק לב"ש דלא דריש לד' לקי על ע"נ וא"ש ואח"כ מצאתי שגם הפ"י דיבר על דרך זה יע"ש. וגם ראיתי מה שהארכת בדברים של טעם על קו' התוס' מהאופה מיו"ט לחול והנה אנכי הארכתי בסוגי' זו כמעט על כל הקו' והמה בכתובים אתי רק כעת אין לי פנאי לכתוב מהם רק קצת מן החדש מה שנתחדש לי ע"י דבריך בהעברה בעלמא: והנה בענין קו' הלח"מ נלענ"ד דהנה הפ"י כתב דמהכתוב אך אשר יאכל לכל נפש מוכח דאמרינן מתוך משום דמשמע מני' דמלאכת או"נ לגמרי הותרה ע"ש ולזה שפיר הוצרך הקרא כיון דממלאכת עבודה הוי משמע דאפי' מלאכת או"נ רק דחשיבה לכם עבודה כיון שאינו צריכה עתה לאו"נ ג"כ אסור ואתי הק' דיאכל לכל נפש דהותרה לגמרי אפי' שלל"צ או"נ כדברי הפ"י הנ"ל. (וזהו פירוש מכוון בהלשון דמלאכת עבודה דמשמע דעתה היא חשובה עבודה אבל המלאכה בעצמה היא צורך או"נ כיון דלא כתיב מלאכה העבודה דאז הי' משמע דהמלאכה גופה היא של עבודה). אמנם לפי"ז עדיין קשה דלמה הוצרך הא דמלאכת עבודה לאשמעינן דכיון דנחשב לכם עבודה אפי' דהוי או"נ ג"כ אסור כנ"ל. אעכצ"ל דזה אתי לאשמעינן על הא דאופה מיו"ט לחול דזה נחשב לעבודה כיון דהוי עבודה דחול אע"ג דהוי מלאכת או"נ כיון דכונתו הוי לחול נחשבה לעבודה ולוקה עלי' לר"ח ולרבה מותר מטעם הואיל והקרא אתי לב"ש היכא דלא שייך הואיל ומיושב קו' התוס' והרמב"ם ז"ל הכל אתי על נכון בעזה"י וא"ש: והנה לא אוכל מלהתאפק מה שנתחדש לי כעת לבאר יותר ליישב קו' הלח"מ באופן שיהי' מכוון בדברי הה"מ ז"ל דהנה הפ"י הקשה דמנין מוכח מה"ת דאמרינן מתוך ותירץ בשם המג"ש דזה מוכח ממשמעותי' דקרא דאשר יאכל לכל נפש כנ"ל ע"ש. אמנם הוא אינו מבאר בבירור דהאיך מוכח ממשמעותי' דקרא. ונלענ"ד לבאר מדלא כתיב אשר יאכל לכל נפש תעשה מלאכה דאז הוי משמע דדוקא כשתעשה לאו"נ אז הוא מותר אבל כשלא תעשה לאו"נ אע"ג דהוי מלאכת או"נ אזי אסור לעשות משא"כ השתא דכתב אשר ילכ"נ יעשה לכל מלאכה בודאי משמע מני' דכשהוי מלאכת או"נ יהי' נעשית לכל מלאכה אפי' שלא לצורך או"נ דכן משמע הלשון יעשה דהותרה לגמרי מחמת מתוך זה נלענ"ד ברור א"כ ממילא מיושב קו' הלח"מ דמהא דמלאכת עבודה אע"ג דנשמע מני' דדוקא מלאכת עבודה אסורה אבל מלאכת או"נ אינו אסורה אבל עדיין אינו מוכח מני' דמלאכת או"נ הותרה לגמרי כמו דמוכח מהקרא דאשר יאכל לכ"נ יעשה לכ"מ כנ"ל ולזה שפיר איצטרך הקרא דאשר יאלכ"נ ומיושב שפיר קו' הלח"מ וא"ש: אמנם בל"ז נוכל ליישב קו' הפ"י בפשיטות עם קו' הלח"מ חדא בירך חברתה דהא דשמעינן מאשר יאלכ"נ דאמרינן מתוך היינו מיתורא דקרא דאשר יאכל"נ דהא לגופה לא איצטרך כיון דכבר נשמע מהקרא דמלאכת עבודה ולזה ע"כ צ"ל דאם אינו ענין לגופי' כשצריך לאו"נ תנהו ענין להתיר אפי' כשאינו צריך לאו"נ שהוא מותר לגמרי מצד מתוך וא"ש: ובאו"א נלענ"ד ליישב קו' הלח"מ לפי מה דפסק הרמב"ם דספיקא דאו' מה"ת לקולא ומבאר החוו"ד דבריו ז"ל דס"ל דכל היכא דכתיב בקרא משמעותי' דוקא ודאי ולא ספק הן לאיסור והן להתיר וראייתו מדר' גידל דסוטה ע"ש. ומעתה מהא דמלאכת עבודה דנשמע מני' דמלאכת או"נ מותר היינו מתירין אפי' בספק או"נ דכן משמע דכשהוא ודאי מלאכת עבודה אסורה אבל כשהוא ספק עבודה או או"נ אזי הוא מותר משא"כ מהקרא דאשר יאכל לכ"נ משמע איפכא דכשהוא וודאי או"נ אזי הוא מותר אבל כשהוא ספק אסור. ולזה שפיר איצטרך הקרא דאשר יאלכ"נ כדי להשמיעני דאפי' הספק אסור ושפיר מיושב קו' הלח"מ וא"ש: ומעתה לפי"ז דשפיר איצטרך הקרא דאשר יאלכ"נ לאורוי דספיקא אסורה א"כ אין לנו קרא מיותר לדרוש מיני' דגם שלא לצורך או"נ מותר מצד מתוך. א"כ הא בהא תלי' דלמ"ד דסדא"ו מה"ת לקולא אזי אין לנו לדרוש להתיר שלא לצורך או"נ מצד מתוך ולמ"ד דסדא"ו מה"ת לחומרא משום דהתורה לא איירי דוקא בוודאי א"כ עדיין מיותר הקרא דאשר יאלכ"נ א"כ לדידי' עכצ"ל דאתי לאוריי להתיר מלאכת או"נ אפי' שלא לצאו"נ מצד מתוך. והנה זה מבואר בתשו' מהרי"ט ושאר אחרונים דבזה אי סדא"ו מה"ת לחומרא או לקולא פליגי כמה תנאים ואמוראים בענין אשם תלוי אי בעי' איקבע איסורא או לא ומעתה נוכל לומר דבזה תלי' ג"כ פלוגתתם במתוך. ולזה ר"ח ורבה נוכל לומר דהם סברו דסדא"ו מה"ת לקולא א"כ ממילא הקרא דאשר יאלכ"נ אינו מיותר ולזה אין לנו ממה לדרוש להתיר שלא לצורך או"נ מצד מתוך ולזה לית להו מתוך משא"כ שאר המ"ד דאית להו מתוך הוא משום דסברו דסדא"ו מה"ת לחומרא ושפיר מיושב קו' התוס' על רש"י זיל דהוא לשיטתו פסק דסדא"ו מה"ת לחומרא כמבואר בר"ן בסופ"ק דקידושין וכן מסקו כל האחרונים כמבואר במלוא הרועים ולזה שפיר פסק דאמרי' מתוך וא"ש: והנה בזה חקרתי זה כמה לדעת הרמב"ם ז"ל דפסק דסדא"ו מה"ת לקולא לפ"ד החוו"ד הנ"ל איך הסברא החיצונה לענין סדא"ו אי דהוי לקולא ואך דמוכח ממשמעות הקרא לחומרא זהו הוי חידוש או להיפוך וישבתי בזה קו' התוס' בקידושין על הא דאיצטרך אות לגבי מילה למעט נשים אע"ג דהוי מ"ע שהזמ"ג ואכ"מ ומעתה נוכל לומר דבזה פליגי רבה ור"ח דרבה סובר דסברא החיצונה הוי לקולא והא דאשמעי' דהוי לחומרא זה הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו דדוקא כשהוא ספק על המלאכה אי הוי או"נ או לא אבל אי הוי הספק אם הוא עושה לצורך או"נ בזה אזלי' לקולא ולזה הוא מתיר מצד הואיל (כאן חסר הסיום והענין מבואר מאליו): סימן ל"ה שפעת חו"ב לאהובי בני חביבי האברך הרבני המופלג בתורה וביראה חו"ב כש"ת מו"ה משה שמעון ני' ויזרח לנצח עכב"ב הי"ו: כתבך הגיעני והחייתנו בדבריך כה יתן ד' ויוסיף להשמיעני ב"ט בבגצב"א. ומה שכתבת ליישב קו' התוס' בפסחים ד' ט' ע"ב בד"ה היינו ט"ח הוא נראה נכון וכמדומ' לי שגם אנכי אמרתי זאת מכבר ובזה. אמרתי ג"כ ליישב קו' הראשונה מהתוס' דהיכי מייתי ראי' מת"ח דהוי סדא"ו ואזלי' לחומרא וכאן הוי סדר"ב דהנה האחרונים הקשו דאמאי אמרי' סדר"ב לקולא דהא כל דרבנן הוי דאו' מהלאו דלא תסור ותירצו דמעיקרא הכי תקינו רבנן אסורי' רק על וודאי ולא על ספק ואנכי אמרתי הטעם לדבר דהא לכאו' הוי להו לתקן גם על ספק דהא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' רק לפ"ד הרמב"ם ז"ל דסדא"ו מה"ת לקולא א"ש דכל מה דתקינו רבנן כעין דאו' תקינו ולזה גבי וודאי שפיר תקינו רבנן איסור כעין דאו' משא"כ גבי ספק דגם גבי דאר אינן אסור מה"ת לא תקינו גבי' איסור וא"ש. והנה כ"ז אם האיסור דרבנן ל"ה רק לגבי לא תעשה לפ"ד החוו"ד משא"כ כשאי' דרבנן הוי גבי עשה דתשביתו דשם סד"א מן התורה לחומרא בודאי ראוי' לומר דגם הסדר"ב ג"כ לחומרא משום דתקינו כעין דאו' כנ"ל ושפיר מיושב קו' התוס' כמובן וא"ש. ובהסברא הנ"ל אמרתי ג"כ לפרש דברי הה"מ ז"ל דכיון דח' תקנו מעיקרא על ספק אזי אנו מחמירין בו