בית היוצר חלק א פה

שאז הוי שכיח תרומת הלשכה א"כ שפיר הי' שייך אז לגזור אטו תרומות הלשכה והגזירה כשנגזרה אז כדקאי קאי גם בזמה"ז משא"כ בטבל דל"ש כלל לגזור בזה"ז כלל אטו דאו' ולזה שפיר כתב הרמב"ם לשיטתו דקדושות תרומה חמורה מטבל משא"כ בסוגי' דסברו תרומה ומעשרות בזה"ז דאו' שפיר אין קדושות תרומה חמורה מטבל אלא משום איסור הפרשה ושפיר מיושב התוספתא כדמסקינן לעיל וא"ש: אמנם לפי"מ דמסקי' השתא דגבי תרומה דרבנן הוי סברא יותר דלהוי תרומה חמורה משום דכשמפרישין אותו נראה יותר הקדש דהא משוי אנפשי' בהפרשתה כחתיכא דאיסורא משא"כ בטבל א"כ לא נוכל לומר דמשו"ה חזרה הגמ' לכפול הדברים דפליגי אי תרומה חמורה או טבל בלא טעמים הנ"ל משום דמעיקרא בהו"א דס"ד דאיירי בתרומה דאו' הי' צ"ל הטעם דתרומה חמורה מטבל משום דטבל אפשר לתקנו משא"כ כדמסקי' דאיירי בעציץ שאינו נקוב דהוי מדרבנן נוכל לומר דכ"ע סברי דתרומה דאו' דטבל חמורה וכאן דסבר הת"ק דתרומה חמורה היינו משום דהוי דרבנן ובדרבנן יותר יש להחמיר בתרומה מטבל דבשלמא שם תרומה אפשר להיות חל מדאו' אפי' בעציץ שא"נ כגון תרומות הלשכה משא"כ טבל א"א שיהי' חל מדאו' בעציץ שא"נ ולזה יותר יש לגזור בתרומה מטבל ולפ"ז ממילא מיושב דברי התוספתא הנ"ל דנוכל לומר דתוס' איירי בטבל ותרומה דאו' ומשו"ה סברו דטבל חמורה ובזה גם הת"ק מודה כנ"ל וא"ש: אמנם לפי"מ דמסקי' לעיל לקיים דברי הרמב"ם דאיירי בזמה"ז דהוי תו"מ מדרבנן עדיין יקשה קו' הנוב"י שם על הרמב"ם ז"ל שפסק דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה דל"ה אלא בלאו וטבל במיתה דהא בזמה"ז טבל אינו אלא מדרבנן וקיל מנבילה שהוא מדאו' יע"ש שהאריך לדחוק עצמו בזה. ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד ליישב לפ"ד הרא"ש ז"ל שכ' בשמעתין דלהכי מוטב שיעבור אחר על איסור שחיטה בשבת ולא נאכילנו לחולה נבילה אף דהוי איסור קל משום דחיישינן דקץ בי' ולא יאכל ויסתכן יע"ש וכבר הבאתי לעיל ובארנו דלפי"ז צריכין אנו לבקש ולהאכילו מה שבעיני בני האדם קל ביותר אף דלפי הדין יוכל להיות דהוא חמור ומעתה כיון דעיקר גזירה מדרבנן הי' בימות עזרא מיד לאחר חורבן בית ראשון בזמן בית ראשון הי' טבל מדאו' ובמיתה וכשגזרו מיד לאחר חורבן הבית לא הי' מפרסמין הדבר שהטבל הוא מדרבנן כי היכא דלא לזלזלו בהו כמו גבי יי"נ ולזה מסתמא הי' עדיין מורגל בין בני האדם שהטבל הוא במיתה כמו שהוא קודם החורבן וכן נשתקע הדבר ולזה גבי חולה ודאי יש לחוש שיותר יהי' קץ לאכול נובל שהוא בעיניו איסר מיתה מנבילה שאינו אלא בלאו ולזה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דטבל ונבילה נותנים לו נבילה ולא טבל שהוא במיתה דהיינו עיקר שם טבל הוא במיתה ולזה חיישי' שלא יהי' קץ בי' וא"ש: ושנית הקשה מעלתו דאמאי נקנו הגמ' בשבת ולא ביוה"כ במאי דאסיק במכילתין ונלענ"ד דהנה הנוב"י הנ"ל הקשה על הרמב"ם ז"ל שכ' בה' שבית' עשור פ"ב הנ"ל דמי שאחזו בולמס מאכילין אותו עד שיאירו עיניו ואפי' שקצים ורמשים דלמה לא ביאר כאן דמאכילין אותו הקל תחילה וגם לפרוט הפרטים איזה מהם קל דלא הי' צריך שוב לבאר דינים הללו במאכלות אסורות יע"ש שתי' דלהכי לא יוכל לבאר ביוה"כ איזה אסורים קל לפי שביוה"כ משתנים האסורים מקל לחמור ומחמור לקל משאר האסורים דביוה"כ אם יש לפנינו טבל לפרוש ולאחר הפרשה לא יהי' די' בחולין דבשאר ימים מאכילין אותו טבל משום דתרומה חמורה כדברי הרמב"ם הנ"ל וביוה"כ בודאי מפרשי' לי' ונותנים לו תרומה דהא כשמפרישין את התרומה ביוה"כ לא חל איסור תרומה על יוה"כ ומעתה לפי"ז שפיר נוכל לומר דמש"ה הוצרך לומר דאיירי בשבת דביוה"כ יוכל להיות דאף הת"ק מודה דמפרשינן את הטבל ונותנים לו תרומה כנ"ל וא"ש אמנם זה עדיין יש לדחות לפי מה שכ' הנוב"י בסי' שלפני זה בסוף הסי' ל"ו דהא דאמרינן אין איסור חל על איסור זה דוקא לענין חיוב חטאת אבל מ"מ על ריבוי האסורים מחשב רשע טפי ומסיק דפליגי בזה ר"ש ור"י דלר"ש לא מחשב רשע טפי ולר"י מחשב רשע טפי והלכה כר"י יע"ש א"כ אפי' ביוה"כ עדיין חל איסור תרומה על איסור יוה"כ לענין איסור אכילה ע"כ אפי' ביוה"כ יותר יש להאכילו טבל מתרומה לת"ק כמו בשבת ובפרט שצריך לאחר ג"כ לעבור על איסור הפרשה כנ"ל ואביתי בזה ג"כ ליישב קו' הנוב"י שהקשה על משנתינו דקתני מי שאחזו בולמס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים וכו' והנה שמשנתינו ביוה"כ איירי דביוה"כ איירי בפרק זה ולפי"ז קשה דקאמר אפי' דברים טמאים ולשון אפי' היינו לרבותא לא מבעי' דברים טהורים אלא אפי' דברים טמאים ג"כ מאכילין אותו ונהפוך דלפי הכלל דאין איסור חל על איסור ואם נימא דאפי' בכולל אין איסור חל איסור א"כ אין איסור יוה"כ חל על איסור נבילה וה"ה על שאר דברים טמאים וכדס"ל ר"ש באמת בפסחים דף ל"ו ע"א האוכל נבילה ביוה"כ פטור מחטאת שאין איסור יוה"כ חל על איסור נבילה וא"כ בדברים טהורים יש איסור יוה"כ שהוא עון כרת ובדברים טמאים אין כאן אלא איסור לאו וא"כ מאי אפי' דברים טמאים ששנינו ואיפכא הו"ל למימר לרבותא שמאכילין אותו אפי' דברים טהורים יע"ש ולפי הנ"ל דלענין איסור אכילה דלהוי רשע טפי חל איסור על איסור ודאי הוי דברים טמאים רבותא טפי להאכילו ביוה"כ מדברים טהורים דבדברים טמאים אף דאין חל איסור יוה"כ עליהם לענין חיוב חטאת מ"מ חל לענין איסור אכילה דלהו רשע טפי כנ"ל וא"ש: אך ג"ז אינו דהא כל הקו' לא אזלא אלא אי המתני' אתי' כר"ש דסבר דאפי' באיסור כולל אין אחע"א ור"ש לשיטתו סבר דאין איסור חל על איסור כלל אפי לענין איסור אכילה דלהוי רשע טפי כנ"ל א"כ הדרא קו' הנ"ל לדוכתי' דאמאי לא אמר רבותא טפי אפי' דברים טהורים מאכילין אותו אמנם לפי מה דמסקינן לעיל לדברי הרא"ש ז"ל משום דחיישינן דלמא קץ בדבר איסור ולא יאכל ויסתכן עבדינן איסור טפי נוכל לומר דמש"ה קאמרה המתני' אפי' דברים טמאים לאשמעינן דאם יש לפנינו דברים טהורים מקדמינן להאכילו טהורים לטמאים משום דחיישינן דלמא יהי' קץ בדברים טמאים ולא יאכל ויסתכן ולזה מקדימן טהורים אף דהם חמורים כדברי הרא"ש הנ"ל וא"ש. ובזה נוכל ליישב גם קו' הנוב"י על הרמב"ם מה' שב"ע דאם הי' מפורש שם דטו"ת מאכילין אותו תרומה הוא דוקא ביוה"כ הדין כן משום דבלא זה ניתן אכילת איסור לדחות אצלו בכל האכילה משא"כ בשבת בודאי מפרשינן לי' כי היכא דלמעט באכילת איסור כקו' הפר"ד הנ"ל וא"ש. אמנם קו' הנ"ל דלמה לא מוקמה ביוה"כ אך לפי מה דמסקינן לעיל גם זה א"ש דביוה"כ אפי' אפשר בחולין יוכל להיות דלא מסקינן לי' ואין אנו מניחין לאחר לעבור על איסור הפרשה בעבורו אף דהוי איסור קל משום שבלא זה כבר ניתן לדחות אצלו אכילת איסור משום יוה"כ כדברי אדומו"ר זצוק"ל גבי מציצה כנ"ל דמי שפרע יהי' מוצץ משום שכבר ניתן שבת לדחות איסור ניתן לדחות אצלו ולזה מוטב שיעבור הוא גם על אכילת טבל משיעבור גם אחר על איסור הפרשה ולזה הוצרך לאוקמא דוקא בשבת וא"ש: סימן לד שפעת חיים וברכה ופרנסה ברחבה לכבוד אהובי בני חביבי ה"ה הרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה הרוממת כש"ת מו"ה משה שמעון גי' ויזרח לנצח עכב"ב מכתבך הגיענו היום לעת ערב ושמחתני בדבריך להודיענו מבריאתכם ד' יתן לכם ולנו בה"ג ונפש לחזקנו לתורתו ועבודתו. והנה ראיתי הח"ת שלך בסוגי' דמתוך מה שכתבת ליישב קו' התוס' דאמאי לא נקט עולת חובה. והנה הדברים שלך הם ביושר ונהנתי מהם. ובהעברה בעלמא נלע"ד ג"כ ליישב קו' התוס' לפי מה שכתבת ליישב קו' התוס' מדף י"ט דלמ"ל לב"ש טעמא דוחגותם תיפק מלכם ולל"ג דמלכם הו"א דלא הדרה רק לאסורא ולא למלקות כמ"ש התוס' כאן אליבא דב"ה לכך הוצרך וחגותם דהדרי' לגמרו אפי' למלקות עכ"ד הנה זה הי' ג"כ דבר ישר רק לטעמא דב"ש דל"ס מתוך א"כ בוודאי גם מלכם לחוד ג"כ הדרי' למלקות כמבואר בתוס' כאן דדוקא לב"ה דסברי מתוך א"כ כבר הותר מאסורי' קמא ולזה לא הדרי' האי לכם למלקות ולזה בודאי שפיר הוצרך התוס' לתרץ שם דלהכי הוצרך וחגותם דלא תטעה