בית היוצר חלק א עז

בעסק קטן באופן שלא יוכל להתחמם בידים דאז שפיר צריך לשהיות שיעור מיל וע"ז שפיר כתבו דשהיות מצטרפות וא"ש דברי הרמ"א ז"ל לנכון: אמנם עדיין בזה הייתי נבוך איך אנו יוצאים לפי"ז באפיות המצות דלאחר עסק גדול בלישת העיסה וגלגל המצות לא ימלט שלא ישהה ובפרט בשעת ניקר המצות והולכת המצות להתנור לא ימלט שלא ישהה קצת. ואביתי לומר דהא דקאמר דאחר העסק גדול א"צ שיעור מיל זהו דוקא אם לא עסק בהם אח"כ כלל כמ"ש המחבר ואם יניחנו בלא עסק דהיינו שלא יהי' בו אח"כ שום עסק. אבל אם עסק בהם אח"כ אפי' עסק מיעוט ג"כ אינו מתחמץ בשיעור מיעוט רק שהשהיות מצטרפות לשיעור מיל ולזה הי' א"ש שאין לחוש על שנשהה קצת אחר הלישה ואחר הגלגל כין שעדיין עוסק בהם. ולפ"ז ממילא נוכל שפיר ליישב הקו' מד"מ דשפיר נוכל להשוות דעת הרא"ש והר"י עם דעת הת"ה דהרא"ש והר"י איירי בדהוי שיהוי ואין עוסק אח"כ שום עסק בזה קאמרו דאפי' לא שהה כשיעור מיל ג"כ יתחמץ והת"ה איירי כשאח"כ נמי עוסק רק שבינו לבינו שהה וע"ז קאמר דבעסק גדול אין שהיות מצטרפות אבל כשאינו עוסק כלל אחר השהי' אפי' עסק מיעוט אזי גם הת"ה מודה דאפי' אם שהה שיעור מיל ג"כ יש חשש חימוץ כדברי הרא"ש והר"י: ועדיין לא הונח דעתי בזה כיון שגם הליכת לתנור הוי שיהוי עד שחפשתי ומצאתי בהגהות הג' מו"ה רב"פ ז"ל על דברי המחבר הנ"ל ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם וכו' נ"ב כתב בס' היקר היינו אם ידוע שנתחמם ע"כ ודע דצריכין לומר שהעריכת המצות מבטל החימום שהי' בלישה דאל"כ האיך אפשר לנקר המצות דהא ניקור לא מקרי עסק ומתחמצה המצה אז לפ"ד הש"ע דמיד יתחמץ וגם הולכת המצה להתנור הוי הפסק ומתחמצים אז אלא ודאי כמש"כ עכ"ל יע"ש. ולפי"ז בודאי שפיר מיושב הצ"ע של ד"מ דשפיר נוכל להשוות דברי הרא"ש והר"י עם דברי הת"ה דהם איירי כשיודעין שנתחממה העיסה ולזה שפיר כתבו שאז אפי' אם ישהה קצת ג"כ מתחמץ משא"כ הת"ה איירי כשאינו ידוע שנתחממו אז שפיר אנו צריכים לשיעור מיל ושפיר כתב דבעסק גדול אין שהיות מצטרפות ובעסק קנון מצטרפות ושפיר מיושב קו' הד"מ הנ"ל וא"ש: אם לא שנימא דגם הד"מ ידע שפיר מזה החילוק רק שסבר דמסתימות הלשון דת"ה משמע דאין חילוק כיון דהת"ה מבאר החילוקים בענין השהיות הי' לו לבאר גם זה החילוק בין אם ידוע שנתחממה או לא ולזה הקשה עליו מדברי הרא"ש והר"י אבל על דגרי המחבר שאינו מדבר כלל בענין חילוקי השהיות בידוע שנתחמם כדברי הספר היקר שמביא הג' מו"ה רב"פ זצ"ל ולזה לא הגי' עליו הרמ"א כלל ורק הרמ"א בעצמו מפרש בענין שהיות מצטרפות וא"ש. והי' אפשר לי להאריך עוד בענין זה רק שטרדותי מרובים מאד רק תמצית לדינא מכל הנ"ל שאצל התנור צריך ליזהר מאד שלא ישהה כלל וכלל אפי' רגע כל שהוא וד' יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות דברי אוה"נ ה"ק יואל צבי ראטה החופק"ק הנ"ל סימן כ"ח שפעת חיים וברכה לכבוד ידידי הרבני המופלג בתורה וביראה החו"ב כש"ת מוה אלכסנדר זושא כ"ץ ווייסבערגער ני' מק"ק בערענסאם יע"א: מכתבו היקר הגיענו בימי הפורים העבר לטובה וכו' והנה במה שנתקשה על הנוב"י קמא או"ח תשובה ט"ו שחידש סברא דמצות שריפת חלה ותרומה חל על כל אדם אבל ביער חמץ אינו מצוה רק מצד בעל החמץ אבל מי ששורף חמץ של אחרים אינו עושה מצוה וע"ז הקשה מעלתו מהא דמפורש בגמ' בב"ק דף צ' ע"ב במי שגזל חמץ ובא אחר ושורפ' במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו ומפרש מעלתו דאף דדרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים היינו על הלאו דב"י אינו עובר בשל אחרים אבל מצד קיום מצות עשה דתשביתו חל על כל אדם לשורפו. והנה זה מבואר להיפך באו"ח סי' תמ"ג סעי' ב' דישראל שהי' בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון חייב לבערו בזמן אסורו אפי' אם אינו חייב באחריות ומפרש שם המג"א ס"ק ה' דאע"ג דלא כתיב גבי השבתה לך דיהי' משמע שלך אתה מחיוב להשבית אבל לא של אחרים כמו דכתיב גבי בל יראה לך דדרשינן מני' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים מ"מ ילפינן שאור דהשבתה משאור דראי' בגז"ש דכמו דגבי ראיה ממעטינן דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים כמו כן גבי השבתה אמרינן שלך אתה מצוה להשביתו אבל לא של אחרים אע"כ הא דקאמר הגמ' בב"ק שהכל מצווין עליו לבערו לא הוי פירושו שהכל מצווין לקיים בו מ"ע דתשביתו אלא פירושו שהכל מצווין עליו לבערו כדי להציל את חבירו מן האיסור כדמבואר באו"ח הנ"ל דהנפקד מחיוב לבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד ועוד יותר דלפי הנ"ל דהגזלן בודאי הי' מחיוב לבערו ובפרט אם קנה אותו ביאוש ואפי' בלא יאוש ג"כ הוי האחריות של החמץ על הגזלן שהוא מחויב להשיב את הגזילה וא"כ הוא מחיוב לבערו כמבואר בסי' ת"מ בסופו יע"ש וא"כ כשבא אחר ועשה שליחותו ושורפו והציל את הגזלן מן האיסור בודאי פטור מלשלם וא"כ לפ"ז נוכל לומר דפי' בגמ' דהכל מצווין עליו לבערו דזה קאי על הגזלן דהוא הי' מצווה עליו לבערו וא"כ זה שבא ושורפו ועשה שליחותו בודאי פטור מלשלם: והנה כל זה עלה ברעיוני בהשקפה ראשונה אמנם לפי דברי המק"ח אין אנו צריכין לכ"ז דהנה המק"ח בסי' תל"א בדיני בדיקה וביטול מסיק דהגם דמהני ביטול לחמץ ידוע אך זהו דוקא לענין שאינו חשוב כשלו וממילא ליכא עליו מצות עשה דתשביתו אבל מ"מ הוי חיוב לבערו מן העולם משום תקלה ודבר זה החיוב על כל העולם כמו בכל איסורי הנאה ומה"ט אמרינן בב"ק דף צ' בחמץ דהכל מצווין עליו לבערו אף דלענין מ"ע דתשביתו הוי כאלו כתיב לך כמש"ל מ"מ הכל מצווין לבערו כמו בכלאי הכרם ונותר עכ"ל יע"ש וא"כ לפי"ז דברי הנוב"י עולים יפה דוודאי המ"ע שלו אבל לא מצד המ"ע דתשביתו רק כמו שאר איסורים כגון נותר כנ"ל וא"ש: ובענין מה שזורעים ג' ימים קודם פסח מה' מיני דגן ונעשה חמץ בתוך הקרקע כבר הייתי רגיל להורות גם בטרם שראיתי בתשובות מהרי"א כדבריו שימכור גם הזרע להגוי קודם זמן איסורו כמו שמוכר שאר החמץ שלו. ומה שעלה הספק בלבו על מי שנותן השדה למחצה דהיינו שהגוי צריך לעשות כל מלאכה משלו והגוי זורע מתבואה שלו רק מהתבואה חדשה המה חולקים יחד דהאיך צריך להתנהג בזה והנה זה פשוט דאין צריך להתנהג בו שום דבר דהא חטים המוחמצים בקרקע המה של הגוי לגמרי ואין לישראל שום אחריות עליו וא"כ אין הישראל עובר עליו ואין שום חיוב חל עליו לבערו כמבואר באו"ח סי' ת"מ סעי' ב' יע"ש. דברי הכותב בחפזון מחמת טרדת הזמן מחג שיצאנו בחפזון: הק' יואל צבי ראטה החופק"ק חוסד יע"א סימן כ"ט את חג המצות יחוג בדיצות הרבני המופלג וכו' כש"ת מו"ה יצחק הלוי ני' בק"ק וועראל: מכתבו קבלתי אמנם מחמת טרדותי המרובים וכו' וע"כ אבוא בקצירות אומר אודות הפעפער המזויף שהוא ידוע שהוא חמץ גמיר ובוודאי צריך למכרו שהוא קשה מן הציקער שכתב המג"א שנוהגין למכרו כמבואר בסי' תרס"ז ברמ"א ובמג"א יע"ש והגם שהמבין אשר רוצה להבין בוודאי ידע להבחין בין הפעפער הטוב ובין געפעלשטער פעפער אמנם מה נעשה לעמא דבר שאין חוששין לחרוד לדבר ד' ולפרוש מן האיסור ושומעין יותר להקל מלהחמיר והמה יאמרו שהגם געפעלשטער פעפער אינו חמץ גמור רק חומרא בעלמא וחסידות כמו שהרבה אנשים אינם אוכלים מצה שרוי' וקניידלעך כמו כן זה וכל מי שאינו רוצה להתנהג בדרכי חסידות אינו מחמיר בדברים אלו וכמו כן הוא זה הפעפער ובוודאי יקחו את הפעפער מכל חנות אפילו מן הערלים ולזה בוודאי ראוי' להגדיל להם האיסור בחומרא גדולה שכל הפעפער המה אסורים מחמת לא פלוג כמו דאסרו בקטניות כמבואר בסי' תמ"ג שמביא הרמ"א דיש אוסרין והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות וכתב