בית היוצר חלק א עג

לחלק דבחמץ ידוע צריך ביעור כדי לקיים המ"ע דתשביתו. והא דמשמע מתשביתו דמהני ביטול הוא לחמץ שאינו ידוע ושפיר מהני הביטול כיון דבל"ז הוא ג"כ אינו ברשותו משום דכשיוודע לו החמץ שא"י ויהי' חמץ ידוע אזי יהי' החיוב עליו לבערו רק עכשיו שאינו ידוע לו לבער שפיר מהני לי' הביטול משא"כ כשנימא דגם כשיוודע לו החמץ ג"כ יהי' מועיל ביטול ולא יהי' צריך לבער וא"כ גם ביטול אינו מועיל כלל בין קודם זמן איסורו ובין לאחז"א דק"ז איסורו הוא ברשותו לגמרי כיון שיוכל לשהותו ואינו מצו' לבערו ולאחז"א הוא אינו ברשותו כלל וא"כ שפיר מוכח תרווייהו מתשביתו הן ביטול והן ביעור דבלא ביעור לא משכחת ביטול והביטול מועיל אפי' לחמץ ידוע שלא יהי' שלו ואין עובר על ב"י והביעור הוא חיוב לקיים מ"ע דתשביתו כנ"ל וממילא יהי מיושב כל הקו' מעל הרמב"ם ז"ל וא"ש. וגם מיושב שפיר קו' הלח"מ הנ"ל דשפיר מוכח שיש חילוק לענין ביטול בין חמץ ידוע ובין חמץ שאינו ידוע דאם נימא דא"צ ביעור לחמ"י אזי גם ביטול ל"מ אפי' לחמץ שא"י כנ"ל בין קודם זמ"א ובין אחזמ"א כנ"ל וא"ש: ובזה נוכל לומר דפליגי המקשן והתרצן דתרווייהו ס"ל דתשביתו משמע ביטול רק דהמקשן סובר דהקרא דאך ביוה"ר תשביתו וכו' לא קאי רק אאחר שש ולזה קסבר דמהני ביטול מכח גזה"כ אפי' לאחז"א ולזה אין שום סברא לדידי' לחלק בין חמ"י לחמץ שא"י כקו' הלח"מ. ולזה שפיר פריך וכי משכח"ל לבטלה דזה עדיף לי' לבטלו לאחז"א כיון דמהני אז בשעה שהוא מבטל מלבטל בזמן ההיתר דהוי ברשותו ול"מ בשעה שהוא מבטלו רק אלאחז"א. וע"ז השיב לו התרצן דלאחז"א ל"מ ביטול כיון שאינו ברשותו כלל וגם קודם זמ"א כשהוא ברשותו לגמרי ג"כ ל"מ ביטול רק בזמן שחל עליו חובת ביעור לקיים המ"ע דתשביתו דאז הוא אינו ברשותו מחמת שמוטל עליו לבערו לקיים המ"ע דתשביתו וזהו חל עליו קודם זמ"א כנ"ל רק הכתוב עשאו אז ברשותו כדי לעבור עליו בב"י. ולזה כיון דהכתוב עשאו ברשותו לזה מהני אז הביטול כדברי הר"נ הנ"ל. משא"כ לאחז"א ל"ה ברשותו כלל ל"מ הביטול. ולזה שפיר הוצרך התרצן להביא הא דר"א דב' דברים א"ב ש"א ועה"כ כאה"ב דמוכח מיני' דמ"ע דתשביתו קאי על קודם זמן אי' ואז הוי אינו ברשותו ועה"כ כאה"ב ולזה אז הוא דמהני הביטול ולא קודם לכן ולא לאחר מכן ולזה שפיר מוכרח לחלק לדברי התרצן בין חמץ ידוע לחמץ שא"י ושפיר מיושב קו' הצל"ח שהקשה וז"ל הנה יפלא למה הביא הא דר"א דאי למימר דחמץ אינו ברשותו ואטו עד דאתי ר"א לא ידענא מדברי התנאים שחמץ אסור בהנאה ואי להורות שאעפ"י שאסור בהנאה אפ"ה עובר בב"י כאלו הוא שלו ג"כ למ"ל דר"א קרא כתיב לא יראה ולא ימצא עכ"ל יע"ש שמאריך בזה. ולפי הנ"ל ניחא דשפיר הוצרך להביא הא דר"א דמוכח מיני' דמ"ע דתשביתו הוא קודם שש ומחמת זה הוא אינו ברשותו ובזה עה"כ כאלו הוא ברשותו כדברי הישועות יעקב הנ"ל. ולזה אז הוא דמהני ביטול דהיינו קודם זמן איסורו כשחל עליו מצות ביעור לקיים המ"ע דתשביתו משא"כ לאחז"א דאז תו ל"ה ברשותו כלל אז לא מהני ביטול כנ"ל וא"ש. (ועי' בישועות יעקב דלדבריו לפי מה שהוא מפרש דברי ר"א כנ"ל צ"ל דהוא סובר דמ"ע דתשביתו חל עליו קודם שחל עליו לאו דב"י ולזה כיון דל"ה ברשותו מחמת מ"ע דתשביתו אין ראוי' שיחול הלאו דב"י רק מחמת שהכ' עשאו ברשותו כנ"ל): אמנם לפי מה דביארנו דהא דמהני ביטול זהו דוקא קודם זמן איסורו בשעה שחל עליו חובה לבער לקיים מ"ע דתשביתו דאז אינו ברשותו רק שהכתוב עשאו ברשותו כנ"ל. וא"כ עדיין חל עלינו חובת ביאור הא דתני' הי' יושב בביהמ"ד ונזכר שיש חמץ בביתו מבטלו בלבו אפי' לאחז"א ומסקי' בגמ' דאיירי שנזכר שיש עיסה מגולגלת בתוך ביתו וירא שמא תחמיץ קדים ומבטל לי' מקמי דתחמיץ וא"כ אימתי חל כאן הביטול קודם שתחמיץ עדיין הוא היתר והוי ברשותו לגמרי ואינו חל הביטול ולאחר שתחמיץ הוא כבר יצא מרשותו לגמרי וג"כ אינו חל הביטול כנ"ל דכאן ל"ש לומר דקודם שתחמיץ אינו ברשותו מחמת שחל עליו מ"ע דתשביתו כנ"ל דכל זמן שאינו חמץ לא חל עליו כלל מ"ע דתשביתו. אם לא שנימא דכמו שחל עליו מ"ע דתשביתו בע"פ קודם זמן של אי' חמץ כדי שלא יבוא לידי איסור לאחז"א כ"כ חל עליו מ"ע דתשביתו בפסח בעיסה מגולגלת קודם שתחמיץ כדי שלא יבוא לידי איסור לאחר שתחמיץ ובזה יהי' שפיר מיושב אך זהו דוחק אך גם זה יבוא על נכון על דרך שראיתי בהמפורשים כי הנה מבואר במשנה לקמן דף מ"ח כי הבצק קודם שנעשה חמץ גמור נעשה מתחילה שיאור דהיינו חמץ נוקשה ולדעת הרבה פוסקים נוקשה אסור בהנאה אבל אין עוברין עליו על בל יראה יעוי' בר"ן במשנה ואלו עוברין. ולזה מיד כשנעשה שיאור הוי אינו ברשותו כיון שהוא אסור בהנאה וגם להשהותו א"א לי' דהא יהי' כעשה חמץ גמור ויה' מחויב לבערו מחמת מ"ע דתשביתו וא"כ איך חל עליו הלאו דב"י כיון שהוא אינו ברשותו עוד קודם שחל עליו הלאו דב"י. אע"כ צ"ל דהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו וא"כ ממילא חל אז הביטול כמו בע"פ קודם חצות וא"ש: סימן כ"ו בדין חמץ שקע"א ונכרי שכבשתו (פסחים ד' ה' ע"ב) ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ לפי שנאמר לא יראה לך שאור שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא והקשה הצל"ח דאמאי פתח בצד ההיתר בתרתי אתה רואה ש"א וש"ג ובצד האיסור שבק של גבוה ונלענ"ד דהנה לקמן בדף מ"ו ע"ב בתוד"ה הואיל הקשה אהא דקאמר אתה רואה של גבוה נימא הואיל א"ב מיתשיל עליו ותירוץ ר"י דשאני הני דכתיב בה לד' דאע"ג דא"ב מ"ע חשבם הכתוב כשל גבוה ע"ש והנה הפ"י כתב שם בסוגי' דהואיל דהאי סברא דהואיל לאו סברא גמורה אלא דוקא לענין חמץ לעבור בב"י משמע דאפי' ע"י הואיל עובר מהא דאשכחן דילפי' מלא ימצא דלא יקבל פקדונות בקע"א כיון דאלו מיגנב ומיתבד ברשותי' קאי אלמא אע"ג דהשתא לאו ברשותי' קאי אלא הואיל ואלו מגנב ומיתבד והיינו נמי כדמסקי' דאע"ג דבעלמא דבר הגורם לממון לאו כמ"ד אפ"ה שאני הכא דא"ר לא ימצא והוי כמצו' בידו וא"כ ה"נ איכא למימר כה"ג דמה"ט דא"ב מיתשיל עלי' הוי כמצוי בידו יע"ש וא"כ לפי"ז הא דקע"א דמחשיב כשלו הוא מצד הואיל דאלו מיגנב ואלו מיתביד הוי שלו וא"כ לפי"מ שכתבו התוס' דלגבי הקדש לא אמרי' שיהי' נחשב כשלו מטעמא דהואיל וא"כ ממילא גם בקיבל אחריות לא נחשב כשלו מטעמא דהואיל לגבי הקדש ולזה לא נקט הגמ' לגבי איסור שיהי' אסור לקבל פקדון באחריות מן ההקדש ושפיר מיושב קו' הצל"ח וא"ש: אמנם מדברי רש"י ז"ל שכ' בד"ה ועדיין וז"ל דמייתי לה ש"א וש"ג לאיסורא ולהתירא הכא והכא עכ"ל משמע מלשונו דגם בשל גבוה לאיסורא וכבר עמד בזה בס' פה"ח אך לדברינו הנ"ל אין זה קו' דרש"י ז"ל קאמר זאת לפי פרכת הגמ' [כמו דקאמר ולקמן פריך] בהו"א דלא ידעי' עדיין דאיירי בקבלת אחריות אזי הוי' וודאי משמע שאין לחלק בין אחרים לשל גבו' דמהכ"ת לחלק ביניהם אבל כדמסיק דאיירי בקבלת אחריות בודאי יש לנו סברא לחלק בין אחרים לשל גבו' דלגבי גבו' אפי' בקב"א ג"כ מותר משום דל"ש למיסר לגבי גבו' מטעם הואיל ואלו מיגנב וא"מ ברשותי' קאי כדברי התוס' הנ"ל דלש"ל הואיל לגבי גבו' כנ"ל וא"ש: ולפי"ז אפשר נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בהל' חו"מ פ"ג ה"ח שפסק שאם מצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי עד לערב ומבערו ואם של הקדש הוא א"צ לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו עכ"ל ומביאו הכ"מ שהקשו בהגהות דיבערנו במקומו מצד מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך יע"ש שמאריך בתירוצים שונים ולפי הנ"ל נוכל לומר דגזרי' חולין אטו הקדש דאם ישרוף את החולין אזי יבוא לטעות ולשרוף גם את ההקדש ובאמת על ההקדש אינו עובר בשו"א אפי' כשהוא קבל עליו אחריות כנ"ל וא"ש: עוד הקשה הצל"ח דף ד' ד"ה בביטול בעלמא פירש"י מתשביתו א"כ כיון דהביטול מפורש בקרא למ"ל קרא למעוטי ש"א וש"ג תיפוך לי' דאפי' בשלו אם בטלו אינו עובר ק"ו בשל אחרים ותי' די"ל דרש"י סובר כהני פוסקים דשל אחרים שרי אפי' הוא