בית היוצר חלק א עב

ולזה אינו פריך וכי משכח"ל לשרפנה רק לבטלה דבביטול יתקן הלאו דב"י דלמפרע משא"כ בשריפה כנ"ל ומיושב קו' הב"ח וא"ש: ובזה נוכל ליישב קו' התוס' בד"ה ודעתי' עלוי' על רש"י שמפרש חשובה היא בעיניו וחס עלי' לשרפה ומשהה אפי' רגע א' ונמצא עובר עליו וכו' וא"כ מאי פריך וכי משכח"ל לבטלה התם נמי נימא דחס עלי' לבטלה ולפי הנ"ל ניחא דכוונת רש"י הוי דבודאי זה לא חיישי' דלא לשרפה כלל רק שיתעצל ומשהה אפי' רגע א' ויעבור ואח"כ אפי' ישרפנו לא יועיל בזה לתקן הלאו שעבר דבשריפה אינה מתוקן כנ"ל משא"כ כשיבטלנה אפי' כשישהה קצת ואח"כ יבטלנה מ"מ הא יתקן בהביטול מה שעבר למפרע כנ"ל וא"ש: אמנם הגם שלפני הנ"ל מיושב דברי המקשן דפריך וכי משכח"ל לבטלה משום דבודאי לדעת המקשן (דפריך וכי משכח"ל) מהני ביטול אפי' לחמץ ידוע ודעת הרמב"ם ז"ל דל"מ ביטול לחמ"י היא רק לפי האמת לדעת התרצן דס' דלאח"ז איסורו ל"מ ביטול כנ"ל אמנם גם לפי האמת יש הרבה ראיות נגד דעת הרמב"ם דמוכח דמהני ביטול אף לחמ"י כמו שהאריך בהם הפ"ח יע"ש והפ"י תירוץ דנגד הלאו מהני ביטל אף לחמ"י דכיון דלגבי הלאו דב"י כתיב לך דמשמע שלך אא"ר אא"ר של אחרים וכיון דמבטלו הוי של אחרים משא"כ לענין קיום מ"ע דתשביתו דכ"כ לך ל"מ ביטול ולזה בעי שריפה. דוקא לר"י או פירור לרבנן יע"ש שבזה מיושב כל הקו' על הרמב"ם כאשר מבאר אותם המקו"ח באה"ט יע"ש. אך הוא מקשה עליו כמה קו' יע"ש. וכתב תירוץ אחר ליישב כל הקו' מעל הרמב"ם והוא דס"ל דמדאו' בעי שריפה או פירור לחמץ ידוע כדי לקיים מ"ע דתשביתו דבביטול לחוד אע"ג דמהני דלא יעבור אעשה דתשביתו משום דהוי כאלו כתיב לך אצל תשביתו מגז"ש דלאו דב"י וכשמבטלו אז אינו שלך מ"מ הוי כאלו לא קיים המ"ע לכך בעי' שיקיים המ"ע בחמץ שלו כמו שמחייב לקנות בגד בת ד' כנפות להתחייב בציצית יע"ש שמאריך בזה: אמנם גם ע"ז יש לפקפק לפ"מ שמבואר ברש"י ז"ל על הא דאמרי' מדאו' בביטול בעלמא סגי לפי דכ' תשביתו ול"כ תבערו והשבתה בלב הוא יע"ש. וא"כ מוכח דבביטול גופא מקיים המצו' דתשביתו. ומלשון הרמב"ם ג"כ משמע דסובר כפי' רש"י מדקאמר ומה היא השבתה האמורה בתורה הוא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושא"י יבטלו בלבו. וא"כ מוכח מדבריו דבביטול הלב גופא מקיים המ"ע דתשביתו האמור' בתורה רק שמחלק בין חמ"י לחשא"י. וכבר הקשה ע"ז הלח"מ דמנ"ל לומר כן דבחמ"י ל"מ ביטול ולחלק בין חמץ לחמץ יע"ש: ונלפע"ד ליישב בעזה"י דשפיר מוכת מקרא דתשביתו תרווייהו ביטול בחשא"י ממשמעותא דתשביתו כדברי רש"י הנ"ל דלישנא דתשביתו הוא השבתה בלב וביעור לחמ"י ג"כ מוכח מיני'. דהנה הר"ן הקשה האיך יועיל ביטול דאפי' הפקר כהא"ג ל"מ מה דאמר בנכסים דידי' דלבטל ולהוי כעפרא לא משמע דהוי הפקר ותו דבגמ' אמרי' מבטלו ובודאי לענין הפקר ממונו ל"מ דדברים שבלב א"ד. ותירוץ דחמץ שאני לפי שא"ב ש"א אלא שעשה"כ כאלו הוא ברשותו ומש"ה בג"ד בעלמא דלא ניחא לי' דליהוי זכותא בגויהו כלל סגי יע"ש. והש"א כתב דלפי טעמא דהר"ן הביטול אינו מתחיל רק משעת איסורו יע"ש. ואדומ"ו זצוק"ל בעל אמרי א"ש מביא קו' השואל אימתי חל הביטול אי תיכף כשמבטל הלא אז ממונו גמור ול"מ ביטול ואי אח"ז איסורו אז שוב אינו ברשותו ול"מ לבטל (ע"י בשו"ת אמרי א"ש באו"ח סי' כ"ג) ואנכי לא הבנתי עוד יותר לדברי הר"ן הנ"ל דהא דמהני ביטול אינו אלא משום שבל"ז ג"כ אינו ברשותו רק שהכ' עשאן ברשותו וזה אינו אלא לאחז"א. וא"כ למה לא יהני הביטול בם לאחז"א ואדרבה הסברא נותנת שיהני הביטול יותר לאחז"א מקודם זמן איסורו כיון דק"ז איסורו לא מהני לפי שעה כלל הביטול כדברי הש"א הנ"ל רק שמהנה אז על לאחז"א וא"כ לאחז"א בודאי הס' נותנת שיהנ' אז הביטול ואע"ג דאחז"א תו ל"ה ברשותו מ"מ כיון דהכתוב עשאו ברשותו דיחשב כשלו לעבור עליו בב"י כ"כ ראוי' הוא לחשוב כשלו שיוכל לבטלו אז ויהני הביטול תיכף בשעה שהוא מבטלו וזהו מעלה יתירה מהא דמבטלו ק"ז איסורו ואינו מהני הביטול בשעה שמבטלו רק על לאחז"א כנ"ל: ונלע"ד דהנה בה' פסח סי' תל"א הקשה הישועות יעקב בהך דאר"א שני דברים א"ב ש"א ועה"כ כאה"ב והיינו דמן הדין הי' שלא יעבור על ב"י משום דאינן ברשותו ושלך אא"ר אבל א"ר של הפקר והקשה ע"ז דהרי לקמן בפ' כ"ש דכ"ט גבי אוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל וקאמר הש"ס דפליגי אם גורם לממון כמ"ד והיינו משום דחמץ לאח"ז מותר וא"כ יהי' ראוי לאח"ז וחשוב גורם עכ"פ והיינו לפי שהוא של הקדש ויוכל לשהותו עד אחה"פ וא"כ מאי קאמר הש"ס כאן דחידוש הוא ועה"כ כאה"ב הרי אם לא כתבה התורה איסור בל יראה והי' רשאי לשהותו עד אח"ז א"כ חשוב שלו כמו דק' הש"ס שם דלכך מעל הואיל ושל הקדש הוא ויוכל לשהותו עד אחה"פ וא"כ מהראוי שיעבור על ב"י דהרי על חמץ שלו עובר ובאמת אחר שעובר בב"י וא"י להשהותו אינו חשוב כשלו. אבל התורה דאסרה להשהותו כדין אסרה כמ"ש. ואף דאנן קיי"ל גורם לממון לאכמ"ד מ"מ בב"י קיימ"ל דאף חמץ של אחרים שקיבל עליו הישראל אחריותו עובר בב"י דהתורה גילתה לענין ב"י גול"מ חייב. ותירוץ דהדבר נכון דהרי כבר כתבה התורה ביום הראשון תשביתו וא"כ אף אי ליכא בל יראה ג"כ אינו יכול להשהות החמץ משום מ"ע דתשביתו וכיון דאינו יכול להשהות החמץ שוב אין החמץ שלו ואמאי חייב בב"י ושפיר קאמר ר"א ועשה"כ כאלו ה"ב ולכך פירש"י ועשאן לענין ב"י דאין לומר לענין מ"ע דתשביתו דאיך יתכן לומר דשורת הדין דלא יתחייב בעשה דתשביתו דהרי אי לא הי' מ"ע דתשביתו הי' יכול להשהותו עד אחה"פ וא"כ מן הדין ברשותי' קאי לענין ב"י וגם לענין תשביתו כיון שהוא שלו דגורם לממון כנ"ל עכ"ל יע"ש שכ' שהוא דבר נחמד: ומעתה לפי דברים הנחמדים האלו שפיר יש לחלק בהא דאינו מועיל הביטול רק קודם זמנו ולא לאחז"א והיינו משום דהא דאוקמא התורה ברשותו אע"ג דעפ"י שוה"ד אינו ברשותו זהו דבר חידוש וא"כ בודאי אין לך בו אלא חידושו דלזה דעה"כ ברשותו אע"ג דאינו ברשותי' משום דמצו' עליו לבערו מכח עשה דתשביתו ולזה עה"כ ברשותו שיהי' נחשב כשלו לעבור עליו בב"י. משא"כ כשעובר עליו בב"י דהוי אינו ברשותו מכח שהוא מחוייב לבערו שלא לעבור עליו על ב"י לזה בודאי לא עשאה התורה ברשותו והמ"ע דתשביתו מתחלת עוד מקודם זמן איסורו של ב"י כדברי המג"ש והפ"י ושארי אחרונים דרש"י ס"ל דתשביתו מקודם נאמרה והיינו כשיגיע שש יהא כבר מושבת כנ"ל. ולזה בזה השעה שחל עליו המ"ע דתשביתו ל"ה ברשותו רק שהכ' עשאה ברשותו ושפיר מועיל הביטול כדברי הר"ן הנ"ל דכיון דבל"ז ל"ה ברשותו רק שהכתוב עשאה ברשותו ולזה בג"ד בעלמא במה שהוא מבטלו מהני. משא"כ לאחר שש דאז כבר חל עליו חיוב של בל יראה ול"ה ברשותו משום שמחוייב לבערו שלא לעבור עב"י ולזה לא מצינו שהכתוב עשאה ברשותו ולזה ל"מ ביטול לאחז"א. משא"כ קודם זמ"א בודאי מהני הביטול אע"ג דכשהוא ברשותו לגמרי ל"מ ביטול כדברי הר"ן הנ"ל מ"מ כשיבוא הזמן שחל עליו מ"ע דתשביתו דהיינו קודם זמן איסורו דאז כבר יצא מרשותו מחמת שהוא מחוייב לבערו לקיים המ"ע ואעפ"כ הוא נחשב ברשותו מחמת שעה"כ ברשותו ולזה שפיר מהני אז הביטול. משא"כ לאחז"א שהוא עובר בב"י תו ל"ה ברשותו כלל דאז לא עשה"כ כאלו הוא ברשותו ולזה בודאי ל"מ הביטול כנ"ל ושפיר מיושב החילוק שבין קודם זמן איסור ובין לאחז"א. ושפיר מיושב ג"כ קו' השואל הנ"ל דאימת חל הביטול דשפיר חל בשעה שמוטל עליו לבערו לקיים המ"ע דתשביתו דהוא קודם זמן איסורו אבל לא לאחז"א כנ"ל וא"ש: ומעתה לפי כל הנ"ל מבואר דלא יוכל להיות שיהנ' ביטול לא בשעה שהיא לגמרי ברשותו דהיינו בזמן שאינו חיוב עליו לבערו ולא לאחז"א דאז ל"ה ברשותו כלל כנ"ל אלא בשעה שהחיוב עליו לבערו לקיים מ"ע דתשביתו דהיינו קודם זמ"א כנ"ל וא"כ ע"כ צ"ל דפירוש דתשביתו הוי גם ביעור שהוא מחויב לבערו מן העולם דאל"כ רק דנימא דפי' דתשביתו ל"ה אלא ביטול לחוד ולא ביעור וא"כ אימתי יהי' מהני הביטול קודם אי' לא מהנו דהא הוא ברשותו לגמרי כיון שהוא אינו מחויב לבערו ולאחזמ"א הוא לגמרי אינו ברשותו. ואע"כ צ"ל דגם קודם זמן איסורו מחויב הוא לבערו כדי לקיים מ"ע דתשביתו דהוי פי' ביעור ועל אימתי קאי הביטול דהוא וודאי פירושו דתשביתו כנ"ל. ולזה ע"כ צריך