בית היוצר חלק א עא

בעלמא. ומקשין עליהם דלפי דבריהם מאי פרכי' לקמן ד"ו ולכי משכחת לה לבטלה והא כי משכחת הו"ל חמץ ידוע ולא מצי לבטל יע"ש בכ"מ ובשאר מפורשים. ונלענ"ד ליישב דהנה הטור כתב בסי' תל"ד וז"ל ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא וכו' דהשתא אפי' אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר דהוי הפקר ולאו דילי' וכ' הב"ח דמדברי הטור משמע דהיכא דלא ביטל אעפ"י שבדק ומצא חמץ עובר עליו למפרע וכ"כ המג"א. והקשה עליו הב"ח מהא דפריך הגמ' וכי משכחת לה לבטלה דמה מועיל ביטול למה שכבר עבר: ונלע"ד דהנה התוס' כתבו בשם הר"י לקמן דף כ"ט ע"ב ד"ה ר"א ובדף צ"ה ד"ה בפרטי דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה דתשביתו יע"ש. והקשה השעה"מ בפ"א מה' חו"מ הא הוי לאו שקדמו עשה דעשה דתשביתו הוי מחצי י"ד ולמעלה אע"ג דאכתי לא עבר על לאו דבל יראה והניחו בצ"ע. ותירצו המפו' הפמ"ג ונג"וו דבל יראה משש עד שתחשך ג"כ עובר עליו וכמ"ש הח"י והנוב"י דכן משמע ברש"י והרמב"ם ז"ל. וא"כ שפיר יש לחשבו לאו הניתק לעשה. ואמנם לרש"י דמפרש הא דאמרי' דמדאו' בביטול בעלמא סגי הוא משום דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא והקשה התוס' דתשביתו אמרי' בגמ' לקמן מאך חלק שהוא משש ולמעלה ואחר איסורו לא מצי לבטל. ותירצו המג"ש והפ"י ושארי אחרונים דרש"י ס"ל דתשביתו מקודם נאמרה היינו כשיגיע שם יהי' כבר מושבת וא"כ הוי שוב העשה קדים דהמצו' נצטו' עד קודם שש ולא הוי לאו הנל"ע. ועי' בפה"ח שמביא כ"ז. והנה כל זה לדידן לפי האמת דמסקי' דלאח"ז איסורו לא מצי לבטל ע"כ צ"ל דעשה דתשביתו מקודם נאמרה וממילא ל"ה לאו הניתק לעשה ולזה שפיר פסק הטור דכשלא ביטל אעפ"י שבדק ומצא חמץ עובר עליו למפרע אע"ג דמבערו לאח"כ כיון דהטור לשיטתו כמ"ש בסי' תל"א כשי' רש"י ז"ל דביטול ילפי' מתשביתו וכמ"ש הב"י שם וא"כ ע"כ דתשביתו מקודם נאמרה כנ"ל וא"כ הוי ב"י לאו שקדמו עשה ולזה שפיר עבר עליו למפרע. משא"כ המקשן דפריך וכי משכחת לה לבטלה הי' סובר דגם אח"ז איסורו מצי לבטלו כמבואר בהמפו' וא"כ לדידי' הוי שפיר ב"י לאו הנל"ע. ולזה שפיר פריך וכ' משכח"ל לבטלה דכיון דיבטלה קיים המצו' דתשביתו ולא יעבור למפרע כיון דהוי לאו הנל"ע כיון דהוא סובר דאע"ג דתשביתו הוי פי' ביטול אעפ"כ איירי בלאחר שש ומה"ט ג"כ סובר דמהני ביטול אפי' לאח"ז איסורו כיון דהוא מפרש לתשביתו דוקא לאחר שש וא"כ הוי גזה"כ דגם לאחר שש דהוא לאחז"א ג"כ מהני ביטול דתשביתו דהוא לאחר שש פי' ביטול כנ"ל וע"ז השיב לו התרצן דאינו כן דלאח"ז איסורו ל"מ ביטול. וא"כ ע"כ צ"ל דתשביתו דפי' ביטול מקודם נאמרה כנ"ל. וא"כ ממילא לא הוי ב"י לאו הנל"ע. ולזה שפיר פסק הטור דכשלא ביטל אעפ"י שבדק ומצא חמץ עובר עליו למפרע אע"ג דמבערו אח"כ כיון דל"ה לאו שנל"ע אלא לאו שקדמו עשה כנ"ל וא"ש: ולפי"ז ממילא יהי' מיושב קו' הנ"ל מעל הרמב"ם דהנה הצל"ח הקשה על הרמב"ם דסובר דביטול לא נאמרה רק על חמץ שאינו ידוע וביעור לח"י איך נימא להרמב"ם דחמץ שא"י צריך ביטול הא הרמב"ם פסק דכל ספיקות הם רק מד"ס. ותירוץ דחמץ מקרי איתחזק איסורא ובחזקת איסור מודה הרמב"ם שאסור מה"ת ומ"מ לא מקרי חמץ ידוע וסגי בביטול מה"ת יע"ש. אמנם הפ"י כתב דמקום דמכניסין בו חמץ הו"ל כחמץ ידוע לגמרי וטעמו כיון דרגיל להשתמש בו כל השנה בודאי נשאר בו חמץ יע"ש. וא"כ בודאי לא מהני ביטול להרמב"ם רק לאחר שהוא מסיר החמץ הידוע באופן שלא יהי' הבית תו מוחזק להיות בתוכו חמץ רק שעדיין נשאר בספק אם נשאר איזה חמץ בחורין ובסדקין וע"ז מהני ביטולו וכן הוא מבואר בדבריו להמעיין בהם וא"כ הדרה קו' הצל"ח הנ"ל לדוכתי' דלזה כשהוא ספק למה צריך ביטול כיון דס"ד מותר מה"ת. וע"כ נלע"ד דהא דאמרי' ס"ד מה"ת לקולא הוא משום דאנו תולין לקולא שבודאי אין כאן חמץ וכ"ז כל כמה דלא מצינו חמץ אבל לאחר שמצינו חמץ דחזי' שהי' כאן חמץ בודאי עובר למפרע כדברי הטור הנ"ל ולזה שפיר צריך ביטול כדי שאם ימצא אח"כ חמץ דהיינו אח"ז איסורו כשלא יוכל לבטלו לא יעבור למפרע דכשלא יבטלנו עכשיו אזי כשימצאנו אח"כ ויבערנו בשריפה עכ"ז יעבור עליו למפרע כיון דב"י לא הוי לאו הנל"ע כנ"ל ולזה שפיר צריך ביטול להרמב"ם לחמץ שא"י וא"ש: והנה כ"ז לפי המסקנא דמסקי' דלאח"ז איסורו לא מצי לבטל וא"כ לא הוי לאו דב"י לאו הנל"ע כיון דעשה דתשביתו קאי אמקודם זמן איסורו כנ"ל ולזה שפיר נוכל לומר דתשביתו תרוויהו משמע ביטול וביעור כדברי הכ"מ הנ"ל ביעור לחמץ ידוע והביטול לחמץ שא"י כי היכא שאם ימצא חמץ לא יעבור למפרע דבלא ביטול בודאי יעבור שאפי' כשיבערנו בשריפה לאחר שימצאנו כיון דלא הוי לאו הנל"ע כנ"ל משא"כ להמקשן בההו"א לפי"מ דסובר דגם לאחז"א מהני ביטול וא"כ הוי לאו דב"י לאו הנל"ע וא"כ כשימצא חמץ ויבערנו אזי מקיים עשה דתשביתו וזה הוי תיקון על הלאו דב"י וא"כ אינו עובר גם על למפרע וא"כ קשה קו' הצל"ח הנ"ל דלמה לן ביטול לחמץ שאינו ידוע להרמב"ם דסדא"ו מה"ת לקולא דאם לא ימצא כלל חמץ בפסח אזי הוי ספיקא דהוי לקולא וא"כ ע"ז א"צ כלל ביטול ואם ימצא אזי יהי חמץ ידוע דל"מ ביטול ויהי' צריך לבערו וממילא לא יעבור למפרע וא"כ גם על למפרע אינו צורך להביטול וכ"ת דצריך ביטול כשימצאנו לאחר הפסח דאז לא מהני הביעור לתקן הלאו דלמפרע כיון דעשה דתשביתו לא שייך אלא בפסח זה ודאי לא ניתן להאמר כלל כיון דהשתא קיימי' בזה הסברא שכ' הכ"מ דתשביתו תרתי משמע ביעור וביטול כנ"ל וא"כ ממילא משמע דביעור וביטול שייך בחדא מחתא לאחז"א לתקן הלאו דב"י וא"כ איך שייך דבביטול יתקן הלאו דב"י בחמץ שאינו ידוע כמו דביעור מתקן הלאו דב"י בחמץ ידוע דאם לא ימצא כלל החמץ הוא בלא ביטול ג"כ אינו עובר כיון דסדא"ו מותר מה"ת וכשימצא הוי חמץ ידוע וצריכה ביעור וממילא יתוקן בלא ביטול ואם ימצא לאחה"פ אזי גם בביטול לא יתקן כמו דבביעור אינו מתקן וא"כ ע"כ מוכח מהא דמשמע דביטול מהני מהא דתשביתו דפי' ביטול דמהני אפי' לח"י דלחמץ שא"י אינו במציאות שיהי' צריך לביטול לאחז"א כנ"ל ועשה דתשביתו אינו נוהג אלא לאחז"א דמה"ט הוי הלאו דב"י ניתן לעשה כנ"ל ומזה מוכח דביטול מהני לאחז"א וא"כ בוודאי מוכח לדעת המקשן דמהני ביטול לחמץ ידוע ושפיר פריך וכי משכח"ל לבטלה ואע"ג דהוי חמ"י אעפ"כ מהני ביטול מקרא דתשביתו ואדרבה צ"ל לדעת המקשן לפ"ז דאינו מוכח מתשביתו רק ביטול ולא בדיקה וביעור כדכ' הב"י לדעת הטור לאמת ותשביתו קאי לדעת המקשן לאחז"א כנ"ל וא"כ כיון דמהני ביטול לאחז"א ולזה ממילא יותר מהני מכשמבטלו לאחז"א מהא דמבטלו בזמן היתר דאז לא מהני הביטול מיד רק מתלי תלי וקאי שיחול לאחז"א כמבואר בהר"ן ובהמפו'. לזה שפיר פריך ולכי משכח"ל לבטלה דאז יותר מהני הביטול מהא דמבטלו בשעת בדיקה וע"ז משני לו הגמ' דלאח"ז איסורו ל"מ לי' הביטול כלל רק קודם זמנו ועשה דתשביתו קאי אמעיקרא כנ"ל ולאמת לא הוי בל יראה לאו הנל"ע כנ"ל ושפיר תרתי שמעי' מתשביתו ביעור וביטול ולחמ"י ל"מ ביטול רק ביעור וביטול צריך לחמץ שא"י כשימצאנו בפסח שלא לעבור עליו למפרע כיון דב"י לא הוי לאו שנל"ע כנ"ל וא"ש: ולפי מה דביארנו לדעת המקשן דסבר דלאחז"א מהני ביטול משום דתשביתו אינו פירושו אלא ביטול ולא ביעור עדיין צריך ליישב לדעת המקשן איך יפרנס דברי ר"י דא' אין בע"ח אלא שריפה דהא לדידי' לא הוי כלל שריפה בפי' תשביתו רק ביטול לחוד כנ"ל. אמנם זה נוכל ליישב לפי דברי המקו"ח שכ' בסי' תל"א לשי' הר"ן דס"ל דביטול מועיל אפי' לחמץ ידוע והקשה הפ"י דלפ"ז למה צריך שריפה ותי' המקו"ח דר"י דסובר דחמץ בעי שריפה אף שביטלו ולא מחמת מ"ע דתשביתו כיון שכבר קיים המ"ע דתשביתו בביטול רק כמו שאר איסורי הנאה אף שאינו ברשותו ודינו בשריפה מילפותא דנותר יע"ש וזהו ג"כ סברת המקשן דמ"ע דתשביתו לא הוי אלא בביטול אבל לא בשריפה רק הא דבעי שריפה הוא מילפותא דנותר ולפי"ז הי' נראה לומר דבר חדש דכשימצא חמץ בפסח דצריך לקיים מ"ע דתשביתו לתקן הלאו דב"י למפרע וזה אינו מתקן כששורף החמץ דבשריפה אינו מקיים המצו' דתשביתו שיתקן בזה הלאו דב"י רק דווקא בביטול דבחד מעליותא הוי חשיבות ביטול יותר משריפה דבשריפה עדיין יכול להנות מעפרה משא"כ כשמבטל הוא מוציא מכל וכל מרשותו את החמץ